הנשיא האמריקני,
ברק אובמה, כלל לא התייחס לבעיה הפלשתינית בנאומו בעצרת האו"ם. גם הנשיא הרוסי,
ולדימיר פוטין לא הזכיר את העניין בנאומו בעצרת, ואפילו
מלך ירדן לא אמר שם מילה אחת בנושא.
יש האומרים כי הסיבה לכך היא העיסוק בסכנות המאיימות על היציבות והשלום העולמי, כמו דאעש, ההתפשטות האירנית והמעורבות הרוסית בסוריה. אך האמת היא כי אלה הן סיבות משניות וכי אם שועי עולם היו סבורים כי יש סיכוי להגיע לפתרון הבעיה הפלשתינית בנסיבות הקיימות, לא היו מוותרים.
אבל העניין נמאס ונדחק הצידה משום שכל הנסיונות לפתור את הבעיה הפלשתינית העלו חרס. הסיבה העיקרית אינה נעוצה בעמדותיה של ישראל. זו הרי הוכיחה הלכה למעשה שהיא מוכנה לוויתורים מפליגים כשיש אפשרות מעשית להשכנת שלום-אמת, והראיה לכך היא ויתוריה למצרים ולירדן.
אלא שהמכשול העיקרי בקיפאון המסלול הפלשתיני הוא הפלשתינים. הם שהכשילו את הסכמי אוסלו על-ידי גלי הטרור הרצחני באמצע שנות ה-90' של המאה שעברה, הם שדחו את הוויתורים הנדיבים של ראש הממשלה,
אהוד ברק בחסותו של הנשיא האמריקני קלינטון, והם שהכשילו את הוויתורים המפליגים של
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני.
בנוסף לכך, השסע העמוק בין הפלשתינים לבין עצמם - בין חמאס לרשות הפלשתינית - מסכל כל אפשרות להגיע לפתרון.
מאה שנות סכסוך הוכיחו, כפי שטוען פרופ' שלמה אבינרי, כי הסכסוך אינו בין תנועה לאומית פלשתינית ותנועה לאומית ציונית. הסכסוך לשיטתם של מרבית הפלשתינים הוא בין תנועה לאומית פלשתינית לבין תנועה קלוניאליסטית הזוממת להתיישב על אדמות הפלשתינים.
ויש לא מעטים ביניהם, שהולכים בעקבות מורשתו של אמין אל-חוסייני, ורואים בסכסוך סכסוך דתי על אדמות מוסלמיות שפולשים כופרים מעזים לקחת מהמוסלמים.
השאלה היא אפוא, איך יתאפשר פתרון אם הם לא ישנו את עמדתם.
סיסמאות שקרסו במרוצת שנים רבות הוקסמו המוני הערבים כמעט בכל ארצות ערב מהסיסמאות האנטי-ישראליות שהניפו מנהיגיהם, ולאחר מכן מנהיגי אירן, מאז הקמתה של מדינת ישראל, כמו "המאבק המזוין", "חיסול המדינה המדומה", ו"זריקת הישות הציונית לים". בעקבות ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים נוספו סיסמאות כגון "חזית הסירוב", "חזית העמידה האיתנה", "המאבק" (מוקוומה), "ההתנגדות האלימה" (מומנעה).
למרות שאין סקר מדעי שיראה את מידת דבקותם של עמי ערב בסיסמאות אלה, אפשר לומר כי רובם המכריע של הערבים הפסיקו ללכת שולל אחרי הסיסמאות, לאחר שהמציאות הראתה כי אין אמת בסיסמאות, וכי אין לבעלי הסיסמאות משנה סדורה להתמודד עם ישראל בשדה הקרב.
התקשורת הערבית נותנת ביטוי למפנה זה.
מה שקורה למעשה בשטח אינו מלחמה נגד ישראל, אלא מלחמות עקובות מדם בין ערבים לערבים, ובראש המדממים הם בעלי סיסמאות ההתנגדות, כגון שליטי סוריה שתמיד היו מחרחרי המלחמות נגד ישראל וחוד החנית במאבק המזוין נגד ישראל.
נס ליחן של הסיסמאות משום שרוב עמי ערב נוכחו לדעת שהן מציגות מצג שווא שנועד להסתיר את מגמותיה של אירן להשתלט על העולם הערבי ובעיקר על שדות הנפט. הם מבינים כי מסע ההתפשטות האירנית התנהל בחסות סיסמאות המלחמה נגד ישראל ושחרור פלשתין, בדיוק כפי שחיזבאללה ומשטרו של אסד ניסו לשכנע כי הדרך לפלשתין עוברת דרך סוריה - סיסמאות שהפכו ללעג ולקלס בעיני הערבים.
עמי ערב ערים לעובדה ששליטי דמשק נושאי סיסמאות החרות, האיחוד והסוציאליזם, הפכו את סוריה לבסיס קדמי לשאיפות ההשתלטות של רוסיה ואירן, חילקו את בני עמם והפכו אותם לעקורים בארצם ולפליטים בארצות השכנות, ולאחרונה - במדינות אירופה.
שאלה של חינוך "הרקע החינוכי לשלטון העריץ בחברה הערבית המודרנית" הוא שם ספרו של ד"ר מוחמד אלסהר, הטוען כי הגורם העיקרי לאופיים של המשטרים ברחבי העולם הערבי - הדתיים, השוליים והבלתי יעילים - הוא הרקע החינוכי. הקיפוח, העושק והרדיפה הם המאפיינים העיקריים של המשטרים בארצות ערב. ודאי אין לדבר על אחדות גאוגרפית של האומה הערבית, אך גם האחדות הרעיונית והחינוכית נראית בלתי אפשרית. הישות הערבית חוותה בזמן האחרון סכנת התפרקות לאומית, עדתית ואפילו דתית.
המחבר שואל מדוע נכשלו ממשלות ערב בנסיונן לממש צמיחה מתמדת, מדוע החברה הערבית מרסקת את קיומה, מבזבזת את משאביה ונלחמת בעצמה, ומדוע נכשלות מדינות ערב זה 100 שנה להגיע לאיזשהו הישג עולמי.
לדעתו, הסיבה היא החינוך הערבי - חינוך בלתי יצירתי, מחקה את הזולת, חסר תכלית, חינוך שמנציח את הכניעה המוחלטת למשטר ולשליט. זהו לדעת המחבר מקור התבוסה בכל התחומים.
חינוך זה מכשיל את הדמוקרטיה שהיא תנאי יסודי לצמיחה ולשגשוג.
עלי סאלים הלך לעולמו הסופר המצרי עלי סאלים היה אחד התומכים הנלהבים בהסכם השלום בין מצרים לישראל.
מחזאי שניחן בחוש הומור, סאלים היה מחברם של 15 ספרים ו-27 מחזות המאופיינים בביקורת סאטירית נוקבת כלפי תחלואות החברה המצרית.
למרות שסאלים נרדף על-ידי האינטלקטואלים המצריים בשל תמיכתו בשלום עם ישראל, ולמרות גירושו מאגודת הסופרים המצריים באשמת נירמול יחסים עם ישראל, הוא נשאר נאמן לאמונתו ולדרכו. ללא ליאות חזר סאלים על דעתו כי ישראל אינה מדינת אויב, וכי חיזוקה של מצרים הוא אינטרס חיוני לישראל. הוא גם סבר כי ביקורו של סאדאת בירושלים היה צעד נכון שחולל מפנה חשוב במזרח התיכון. יומיים לפני שהלך לעולמו הוא חזר על דבריו אלה ששודרו בערוץ הטלוויזיהUN T.V..
ב-1994 ביקר סאלים בישראל ותיעד את רשמיו בספר "מסע לישראל". בשנת 2005 העניקה לו אוניברסיטת בן-גוריון תואר ד"ר כבוד, אבל שלטונות מצרים מנעו ממנו לקבל את התואר. סאלים גם זכה בפרס "האומץ האזרחי" מטעם אגודת "תריין" האמריקנית בסך 50 אלף דולר.
יהי זכרו ברוך.
