טרור נגד יהודים משתולל ברחבי ישראל. כל יום מביא עמו בשורות איוב על עוד ועוד פצועים קשה-קרבנות יהודים, וטרוריסטים ערבים. התופעה הפכה כבר לסוג של שגרה: הורגים ביום, קוברים בלילה. חלק גדול מהרוצחים הם נערים ונערות ערביים בגילאי בית הספר.
בדיווחים על הסכינאות החדשה, מתרבים אלה המספרים לנו על דקירה או על ניסיון דקירה באזור הצוואר. אינני בא להזכיר עובדה זו (שצויינה באוזני על-ידי אנשי רפואה), כפרט "טכני" בלבד (עד כמה שאפשר להתייחס לאירוע כזה כ"טכני"). מצוי כאן סממן מובהק, טרגי, של ההסתה רבת השנים. הסתה הנקלטת דווקא בנפשם של בני נוער. שנאת היהודי באשר הוא, מובילה אותם למחשבה כי עליהם לבצע בשנוא נפשם אותו אקט מובהק וידוע של העלאת קרבן לאללה, כיצד עושים זאת ביעילות המכסימלית? שוחטים אותו.
חתך הגילאים של מבצעי הרציחות הללו הוא בטווח שבין 13 - 18 שנים. אלה הן שנים בהן מתעצבת או עוצבה נפשו של הנער. אלו הן שנים שבהן היה שבוי לחלוטין להשפעותיהם של האיממים במסגדים, למוריו בבית הספר, ולהוריו בבית. אלו הם ימיהם הגדולים של ספרי הלימוד והעיתונות, מעשי ידיהם של גבלס, יוליוס שטרייכר, סליחה, אבו-מאזן ודומיהם, המתירים את דמם של היהודים. אלו הן שנים בהן נופלת הסתה שקרית לחלוטין מבית מדרשו של אדם כראאד סלאח על קרקע פוריה. זהירות יהודים! / יודן אכטונג!, אל-אקצה בסכנה.
צדק ראש הממשלה כאשר התריע חזור והתרע, על ההסתה ברשות הפלשתינית, אבל הממשלה נכשלה בחזית אחרת, החזית הפנימית. היא לא השכילה להרחיק בזמן מהחיים הציבוריים את היוצר הקריאטיבי של ההסתה הזו "שייח' אל-אקצה", האיש שהפך את השקר הגדול למרכז חייו, ובנה בסבלנות ובשקידה את לגיונותיו שכיום מונים כעשרת אלפים איש ואישה, באזור נצרת ועוד כאלפיים איש בנגב.
בעוד הדברים הקשים האלה קורים לנגד עינינו דבר יום ביומו, הממשלה מתמהמהת. ביום שני האחרון, קיבלה הממשלה את תוכניתה של
איילת שקד בדבר חקיקה מתאימה: עונשי מינימום לזורקי אבנים ובקתבי"ם (4 שנים), הטלת קנסות על קרובי משפחתם ועצירת תשלומי ביטו"ל, אף הוא לקרובים, אלא שהחלטות אלה שעל נחיצותן אין ויכוח, חייבות באישור הכנסת על-מנת שיהפכו לחוקים בפועל.
מכונת החקיקה שלנו פועלת באיטיות משוועת. חלק מהחקיקה האמורה, אם לא כולה, בוודאי "תזכה" לדיון בבג"ץ. וזה עלול להתמשך אף הוא. כל זאת בעוד האדמה בוערת. לרשות הממשלה עומדות תקנות לשעת חרום ועליה להשתמש בנתיב זה כדי ליצור סוף-סוף את גורמי ההרתעה שאינם כיום. בציבור נוצר הרושם כי כולם מדברים, אולם בשטח נעשה מעט מאוד. עובדה התורמת את חלקה לתחושה הקשה כי הממשלה איננה נוקטת ביד חזקה מספיק כנגד הטרור המתגבר.
ואחרון חביב. האם באמת עכשיו הזמן לנאומים מתלהמים נוסח הנאום של הרצוג בפתיחת מושב החורף של הכנסת ביום שני? מאות אלפים האזינו לנאומיהם של ראש הממשלה וראש האופוזיציה. מה אתם, הקוראים, זוכרים מנאומים אלה? אולי מוטב שהמחנה הציוני יחבור עכשיו לליכוד כדי להקים ממשלה קואליציונית גדולה? על הממשל מוטלות עתה משימות בעלות משקל מיוחד. בין היתר, ייתכן שממשלת ישראל תיאלץ, בלית ברירה, לצמצם את סמכותו של ביהמ"ש העליון במיוחד בתחומים של
חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. רק ממשלה רחבה ויציבה תוכל לעמוד במשימות הללו.
ונקודה נוספת הראויה לדיון נרחב ומעמיק: העימות בין ראש עיריית נצרת לבין ראש הרשימה הערבית המאוחדת, מול מצלמות ערוץ 2, על המדרכה בצומת הומה בנצרת הוא עדות חיה לכך שקיים בקרב ערביי ישראל ציבור גדול מאוד שאיננו שותף להסתה ולמהלכי המחאה של הערבים. על ישראל לפעול במהירות כדי לחזק ציבור גדול זה, לאפשר לו להשמיע את קולו וגם לסייע בידו ארגונית וכספית.
ציבור נוסף שגלום בו פוטנציאל רב תועלת למדינת ישראל הוא ציבור נוצרי המגדיר עצמו היום, לא כערבי אלא כארמי. שר הפנים הקודם
גדעון סער, אף הורה למשרד הפנים להכיר בלאום הארמי מתוקף הנסיבות ההיסטוריות הידועות, ולהעניק לאנשים אלו, המונהגים על-ידי הכומר נדאף, סיוע במאמציהם להתארגן ולהכפיל את כוחם. צעירי הציבור הזה אף מתגייסים לצה"ל. ממשלת ישראל חייבת לתמוך בפעולה הזו ככל שידרש! .
