לאן מנשבת הרוח?

לנוכח מה שמתרחש כאן - דברים איומים ונוראים, הספינה שבה אנו שייטנו ומשייטים, יהודים וערבים אזרחי המדינה, מיטלטלת אל מול הררי גלים גבוהים, ענקיים, מבעיתים וטורפים - נשאלת השאלה: לאן מנשבת הרוח? אך זו אינה רוח. רוח-קדים, לעומת מה שקורה כאן, היא משחק ילדים, מעין ליטוף רך, מעודן ומרענן. מה שקורה כאן, זה להטוטי אש בוערת ומכלה, וזיגזגי דם הנשפך, ניגר ונשטף אל החוצות. מה שקורה כאן זה יותר מטייפון, עובר את ההוריקן ושוטף פי כמה מצונאמי. אלו הן תופעות טבע אימתניות שממשמשות, מתרחשות ובאות, ואתה נערך מולן במידת היכולת כהוגן. הן הורסות, מכסחות וחולפות. אך הן מתחלפות ברוגע, בחמימות, בשמש זורחת וידידותית לסביבה ולבני-אדם, ומותירות אותך, למרות חוסר האונים האוחז בך, עם טיפת כבוד, קורטוב יוקרה וקמצוץ שאר רוח.

מה שקורה בחוצותינו בעצם הימים הללו אופף, עוטף ושוטף אותך, מכה בך, מקיז את דמך, מותיר אותך ללא כבוד ומחזיר אותך לתקופות האבן החשוכות והאפלות. קין מתעורר בקרבך, ללא שמץ של חשש מ"אות קין", שתיצרב על מצחך. ואתה מרוצץ ורוצח את אחיך (ובן דודך) וקול דמיו לא יזעק לא מתוך האדמה, ואפילו לא מעליה.

מה שקורה כאן, אינו יכול להתקרא סכסוך ואף לא מלחמת אזרחים עקובה מדם. מה שקורה כאן, זו קטטה המונית רבת משתתפים, קטטה נוטפת דם של רוכלי שוק צעקניים, אך היא במקרה שלנו נתונה בין עמים, ושבה כל אחד תופס בגרונו של השני ונהנה למראה זוב הדם, כשאין מי שיחצוץ ויפריד, ולמה ולשם מה צריך מי שיחצוץ ויפריד? שהרי כולנו נשמעים ומצייתים לרחשי הנקמה המקננת בקרבנו. לבסוף, כולנו ניכלה וניגמר, ובחוצות ייוותרו מתי מספר של תרנגולים סתומי עין וגזוזי כרבולות. כולנו הפכנו בבת אחת למחליפי מהלומות, אגרופנים צמאי דם, קללני שוק פרימיטיביים, שלפני סכינים ונפנפי גרזנים. האימהות המכובדות מזמן נהיו "שרמוטות", וכולם בעיני כולם הפכו להיות כלבים שוטים ובני כלבים וחזירים ושפוטי שנאה יוקדת, כאשר אלה נעמדים מול אלה, מאיימים, זועקים וצורחים בקולי קולות מלווים במבטי רצח "מוות לערבים" מהצד האחד ו"מוות ליאהודים" מהצד השני.

מה שמתרחש במחוזותינו בעצם הימים האלה, דבר איום ונורא, מבעית, מחריד וגורם לחלחלה. לפתע פתאום כל אחד מאתנו הפך מטרה ניידת ונייחת, לכלות בו את הזעם המצטבר והולך ונערם. אם כן, מסתבר שאנו אויבים חשדניים ומרים, ונצים נוקשים ומרודים.

אנו כולנו, כאחרוני האנאלפביתים הבורים, לא רק שמתקשים לקרוא בין השורות, אלא שאנו גם לא יודעים לפענח, לנתח, לפרש ולהעריך את המצב שאליו נקלענו כהווייתו ולאשורו. מה יהיה פשר עתידנו? ומה יצפה לנו? ואיך נחיה את חיינו? וכיצד נתנהל ונכלכל את צעדינו? ומה מידת המסוכנות האורבת בדרכנו? חומה וירטואלית בצורה אך אפורה ומפרידה נמתחה, ניצבה וצמחה לה, בן לילה, בין אזרחי המדינה היהודים והערבים כאחד. אך בזמן שהיהודים פוקדים את היישובים הערביים לצרכי מסחר (מסעי קניות) ובילוי (מסעדות), כלומר סיורים בעלי גוון כלכלי, מסחרי וסיורי - הרי שלדידם של הערבים, הם קשורים ליישובים היהודיים כמעט בכל תחום: שלטון, אדמיניסטרציה, כלכלה, מסחר, תיירות, מרכזי בילוי וקניות, זרועות החוק, השכלה וכיוצא באלה.

לאור המצב הבלתי נסבל, שנוצר כהרף עין, נשאלת השאלה: מה יעלה בגורל ילדינו ואיזה עוינות קשה ועתיד מפותל, מסורבל, מנוכר וקשה ימתין להם? והמה לרוב מועסקים, לומדים ומבלים בערים מאוכלסות ביהודים, ונזקקים לשירותים בעלי סממנים שלטוניים. שהרי המשרדים הממשלתיים ובתי החולים שוכנים בהן. הוסף לכך: המכללות, האוניברסיטאות, לשכות האוכלוסין, רשויות המס, הביטוח הלאומי וכיו"ב המאיישות את אותן ערים.

ומה יקרה לנשינו ולבנותינו? וכיצד תנהגנה? כשבעצם היותן עטויות ראש, על-פי המסורת הדתית, הן נחשפות והן חשופות בפני סכנות. אני, שתמיד נהגתי בכבוד בכל מכריי וחבריי, ערבים כיהודים; אני, שמעולם לא חששתי והגם שאני אמיץ ואיני חושש גם עתה, הנחיתי את בתי, יקירת לבי, לא לדבר בערבית, שפה יפה, עשירה, מוערכת ומסולסלת, כשהיא עושה את דרכה ללימודיה האקדמיים בעיר יהודית.

ביקשתי ממנה, שתנקוט במידת הזהירות המתבקשת ושתענה לצלצול הטלפון, אם אינו מושתק, באחת מהשפות שבהן היא שולטת: עברית או אנגלית או גרמנית, או שכלל לא תענה! לפני ולפנים, יהודים מספרים שכך נהגו היהודים באותן ארצות שבהן חשו שהם נרדפים על-רקע יהדותם. כך הם העידו על קורותיהם בארצות הניכר וכעת הדברים חלים ומתרחשים במדינת ישראל, שבה חיים בני המיעוט האתני הערבי-פלשתיני, שהם אזרחי המדינה, לצד אזרחי המדינה היהודים.

עת קשה עוברת על כולנו, טופחת על פנינו, הולמת בנו, מזעזעת את אמות הסיפים שלנו, בקרבנו פעמוני התרעה מצלצלים ואורות אזהרה נדלקים בצבע אדום זוהר ובעוצמה רבה, גלים אדירים שוטפים אותנו, לבבותינו הולמים בחוזקה. כולנו דרוכים כקפיצים לנוכח אוויר דחוס ואווירה מתוחה. קל וחומר, כשאנו יודעים שאנו קשורים האחד בטבורו של האחר. ואין אנו יודעים לאן מנשבת הרוח ואנה אנו הולכים.

כאשר עננים שחורים מכסים את השמיים ומחביאים את השמש, ביום סוער, גשום וסגרירי, המלווה בסערת ברקים ורעמים, ונגוהות השמש מוסתרים וגשם חזק וכדורי ברד כבד ניתכים על האדמה בחוזקה, אנו תרים אחרי פינה חמה, מתכנסים בעצמנו ומתכרבלים בסמיכות ובלבוש חורפי, ואגב כך מחממים את הגוף, עד אשר יעבור זעם ונשארים ממתינים להפוגה ולאור השמש, שיגיח מבין חשרת העבים השחורים.

כך גם עתה. אנו שרויים בתקופה נוראית ובד בבד נתלים בציפייה למשהו אחר, בעל טעם שונה. מעין אופק מדיני רציני, מעשי וכנה, שצריך לבוא מכיוון ההנהגה המדינית, שזה בעצם צריך להיות עיקר תפקידה, תמצית ייעודה ומשאת מאווייה. בקרות הדבר, נחזור לממדינו הטבעיים והנכונים ולמידותינו הראויות והנשגבות. והעיקר יהיה ידוע לאן מנשבת הרוח!