לתנועה הציונית וליישוב היהודי לא הייתה אסטרטגיה ביטחונית, אך הייתה אסטרטגיה התיישבותית, אף כי בלא אסטרטגיה ביטחונית היא הייתה לקויה ביותר, כפי שהתברר במלחמת העצמאות.

באוגוסט 1943 השלימו שניים ממפקדי ה"הגנה" הבכירים, יוסף אבידר ורפאל לב, עבודת-מחקר על הנושא "הגורם ההגנתי בתכנון ההתיישבות העברית". ראש המפקדה, משה סנה, שלא היה איש ההתיישבות העובדת, צרף לעבודה הזאת "אי-אלה הערות וביאורים". הערות אלה היו הניסוח הדוקטרינרי הראשון לאסטרטגיה ההתיישבותית של ה"הגנה":

"ההכרה כי תפקיד ההתיישבות ותפקיד ה"הגנה", בתהליך הכיבוש הציוני של הארץ, משולבים זה אל זה ולא במעט אף תלויים זה בזה, נשתרשה אצלנו בחזקת מושכל ראשון. יהא זה מחובתו של ארגון-ה"הגנה" להבטיח כל עליה חדשה על הקרקע, להגן על ישובים מרוחקים, מבודדים ונחשלים. ואחרון אחרון, לפלס את הדרך להתיישבות רבתי, לשבור התנגדות... לתפוס אדמות-בור ולמסרן לידי המתיישבים.

"ההתיישבות אינה מטרה בפני עצמה בלבד. היא גם אמצעי לכיבוש מדיני של הארץ, (שהרי כיבוש צבאי היה פסול אידיאולוגית, ולכן עינם של ממשיכי אותה אידיאולוגיה צרה ביהודה, שומרון וירושלים המזרחית, א. מ.) ולכן יש לחתור, בעת ובעונה אחת, להקמת ישובים עבריים, הן בתוך המרכזים הפוליטיים והכלכליים של הארץ, בקרבתם או בסביבתם, והן באותן הנקודות העלולות לשמש משלטים טופוגראפיים ועמדות-מפתח מבחינת השליטה הצבאית על הארץ והיכולת של הגנה יעילה, ולו-גם חשיבותן הכלכלית פחותה, שכן הכיבוש הציוני של הארץ לא יהיה שלם ויציב אלא-אם-כן תפעם במדיניותו ההתיישבותית, בד-בבד עם השאיפה לקליטת העלייה ולהרחבת הישוב העברי בכפר ובעיר, גם הדאגה להבטיח להגנתנו את המרכזים האסטרטגים והטאקטיים של הארץ."¹

עבודת המחקר של אבידר ולב הייתה המקיפה והמעמיקה שנעשתה עד אז בנושא זה במטכ"ל ה"הגנה". לדברי אבידר נועד המחקר להיות ביטוי ל"תוכנית בילטמור",² שהוועד-הפועל הציוני החליט לאמצה באוקטובר 1942, כשחל מפנה במלחמת העולם לטובת בעלות-הברית וכשחידשה ממשלת המנדט את חיפושי הנשק בישובים העבריים ואת המאסרים. במסקנות המחקר, שהוגש להנהלת הסוכנות, כתוב שהישוב העברי עומד לפני שני תפקידים עיקריים ומקבילים: ביסוס אזורי ההתיישבות ברצועת החוף והעמקים וחדירה למרחבים חדשים, כגון הר-חברון (!!!) והנגב. אבידר ולב הציעו להקים מאתיים ארבעים ושלושה ישובים, נוסף על הארבע-מאות שהיו קיימים אז, וסימנו מאה ושש נקודות בדרגת עדיפות ראשונה. בדוח שלהם מתואר מצב הבעלות על האדמות ומומלצים סוגי ההתיישבות. לא מעט מהישובים שסומנו בעדיפות ראשונה עלו על הקרקע לפני הקמת המדינה. בשנת 1943 בלבד הוקמו ארבע-עשרה נקודות ישוב. בכל שלוש השנים שקדמו לשנה זאת הוקמו רק ששה-עשר ישובים.³

שיקולי ביטחון אישי וקהילתי השפיעו על יהודי ארץ-ישראל עוד לפני ההתיישבות הציונית המודרנית. האסטרטגיה ההתיישבותית הייתה יסוד תפיסתו של חלוץ האסטרטגיה ההתיישבותית, הרב עקיבא יוסף שלזינגר, כבר בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ב-1870 הוא עלה מהונגריה והתיישב בירושלים. הוא יסד אגודה בשם "חברת מחזירי עטרה ליושנה", יחד עם תלמידו, ממייסדי פתח- תקווה, יואל משה סלומון. מטרתה: כינון חברה יצרנית המבוססת על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. הוא פעל במרץ למען התיישבות חקלאית של יהודים דתיים. למען הישובים החדשים תכנן חיל הגנה יהודי, בסוברו כי ללא שימוש בכוח לא יניחו המוסלמים ליהודים להקים ישובים. שלזינגר סבר כי על המתיישבים להיות מזוינים, "עשרה אחוז מן מאה צריכין להיות תמיד על המשמר. חמישה בתוך העיר, בפרט בלילה, וחמישה רוכבי סוסים אשר יסבבו בשדה, למען לא יבוא מחבל על השדות וכרמים, ובעת הנצרך יוסיפו או ימעטו כפי ראות עיניהם, ואלו עשרה יהיו חודש חליפות חודש, וכל זמן שהם על המשמר שאין יכולים לעסוק בפרנסתם יש להם חיזוק מן הכולל – אלו השומרים ברגלים מכונים בשם שומרי-אל, ואלו הרוכבים בסוסים השוכנים שם, בפרט בלילה, בדרכים ושדות, מכונים בשם לוחמי-אל".⁴

בשנת 1882 ישבו עשרים ושלושה אלף יהודי ארץ-ישראל בשש ערים: ארבעה-עשר אלף בירושלים, אלף ביפו, שמונה-מאות בחברון, ארבעת אלפים בצפת, אלפיים וחמש מאות בטבריה ושלוש מאות בחיפה. רק ארבע מאות יהודים ישבו במקומות אחרים בארץ-ישראל. הסיבה העיקרית להצטופפות הזאת הייתה הסכנה לרכוש ולנפש. רק בערים נהנו היהודים ממידה מסוימת של אוטונומיה ומביטחון יחסי שהעניקו להם השלטונות העותומאניים.

החרדה לקיומו הפיסי והרוחני של עם ישראל בגולה הייתה הגורם העיקרי להתעוררות הציונית מאמצע המאה התשע-עשרה, והיא גברה אחרי הפוגרומים ברוסיה, בתחילת שנות השמונים של אותה מאה. גם מנהיגים ציונים (פינסקר והרצל) וגם עולים-חלוצים (משה סמילנסקי, יחזקאל חנקין) ראו בעליה לארץ-ישראל ובהתיישבות בה פתרון לאיום הביטחוני בארצות הגולה וסיכוי לבניית עוצמה ביטחונית יהודית על קרקע המולדת.⁵ בשנת 1882 סייר בארץ-ישראל זלמן דוד לבונטין, שליח קבוצת יהודים מדרום-רוסיה שהתכוננה לקנות אדמה בארץ-ישראל ולייסד עליה ישוב חקלאי. לבונטין הגיע למסקנה: האזור המתאים להתיישבות גדולה הוא רצועת עזה וצפון הנגב. שיקוליו היו ביטחוניים-מדיניים. "על-יד הבדווים יושבי האוהלים, רחוק מדרך-המלך יפו – ירושלים, נוכל לסדר התיישבות רחבה מבלי למשוך עלינו את קנאת העמים הנושאים עיניהם אל הארץ הקדושה. שדות רבים יש אצל הבדווים, המחזיקים בהם משנים קדמוניות ובמחירים זולים. אם נוסיף לזה לקנות מהם, בעת הראשונה, צאן ובקר, ונקנה את לבבם לקבל אותנו בסבר פנים יפות, נוכל לשבת בשכנותם בלי כל מגור ופחד. כיכר רחבת-ידיים, אשר בנקל יוכלו לחיות עליה כחמשת אלפים משפחות... תוכל להיות מרכז ראשון להתיישבות."⁶

אבל לבונטין וחבריו רכשו אדמות והקימו את ראשון-לציון, לא בנגב הצפוני אלא בארד עין-אלקרא, במרחק שלושה-עשר קילומטרים מדרום ליפו, מפני שהיו מעטים ולא העזו להתרחק מהקונסול הרוסי, מפני שלא היה להם כסף לרכישת שטח יותר גדול ומפני שזה היה השטח שעמד למכירה ושאחרים לא רצו בו. היה זה קן קדחת. למרות הראיה-למרחק של לבונטין הקימו הוא וחבריו לא גוש-התיישבות אלא ישוב יחיד, שאילו עמד מול איום ביטחוני חמור בשנותיו הראשונות. לא היה מסוגל לקיים את עצמו מבחינה כלכלית ואף לא להגן על עצמו. מיעוט אנשים ומיעוט כסף היו האילוצים העיקריים של ההתיישבות הציונית כל ימיה. עד הקמת מדינת ישראל, ולפחות בחמישים שנותיה הראשונות, התפתחה ההתיישבות בהתאם להזדמנויות שניקרו לה יותר מאשר על-פי תכנון אסטרטגי.

את האסטרטגיה של ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל ניסו לתכנן לורנס אוליפנט וסרן מיכאל גולדסמיד. אוליפנט – סופר ונוסע אנגלי, נוצרי אדוק וחובב ציון – התכוון לסייע לשיקום האימפריה העותומאנית על-ידי התיישבות של יהודים בתחומיה. הוא סייר בארץ (בתחילת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה) והציע להקים חבל התיישבות יהודי אוטונומי ממזרח לירדן, בין נחל יבוק לנחל ארנון. את תוכניתו זאת פרסם בספרו "ארץ-גלעד", והשתדל למענה אצל השלטונות העותומניים.

מיכאל גולדסמיד היה בן משפחת מומרים, שחזר ליהדות. אחרי שסייר בארץ-ישראל, הקים במערב-אירופה תנועה שמגמתה הייתה ייסוד חבל יהודי אוטונומי על מיליון דונם בפלשתינה: "כל מושבה תקים מתוכה כוח שיהיה די חזק להרתיע את הכוח החזק ביותר שיתנכל לה."

תוכנית החבל האוטונומי של אוליפנט-גולדסמיד לא הוגשמה, בגלל התנגדות השלטונות העותומניים והסתייגות נציגי ציוני-רוסיה באנגליה, שטענו כי "התנחלות עובדתית ופוליטית" עלולה לסכן את הישובים הקיימים ולעורר את איבת הטורקים והמוסלמים האחרים. אוליפנט עלה לארץ-ישראל והתיישב בחיפה, וגולדסמיד הצטרף להרצל אחרי ייסוד ההסתדרות הציונית. הרצל יעד לו את תפקיד מפקד הצבא היהודי בארץ-ישראל.

גולדסמיד ולבונטין המליצו להתרחק מדרכי-המלך ומהערים המרכזיות ולהקים גוש-ישובים מרוכז, אבל רוב המושבות של העלייה הראשונה הוקמו לא רחוק מדרכי-המלך וקרוב למרכזים עירוניים, והיו רחוקות זו מזו. בעשרים ושתיים שנות העלייה הזאת, מ-1881 עד 1903, הוקמו מושבות בחמישה גושים דלילים: הגוש הדרומי, מבאר-טוביה עד כפר-סבא; הגוש המרכזי, מחדרה עד עתלית; גוש הגליל התחתון, סמוך לטבריה; גוש החורן – שיישוביו לא החזיקו מעמד, בעיקר מסיבות ביטחוניות – מעבר לירדן; גוש הגליל המזרחי, סמוך לצפת. שני ישובים חרגו מהגושים הנזכרים: הר-טוב (ערטוף) שבהרי-יהודה, ומטולה שבקצה הגליל העליון. מטולה קבעה את גבול ההתיישבות היהודית בצפון. כשעלו האיכרים להתיישב בה אמר הברון רוטשילד לפקידו, יהושע אוסוביצקי: "אולי נקנה (להם) תותחים קטנים?" התותחים לא נקנו, אך הברון הקציב ארבעת אלפי פרנקים לקניית שישים רובים לאנשי המושבה המרוחקת.⁷

הברון רוטשילד, שמימן לא מעט מרכישות הקרקע, התווה את גבולות ההתיישבות בצפון ובדרום. אחד מהם לא השתנה עד ימינו (מטולה) והאחר נפרץ רק אחרי שנים רבות (באר-טוביה). בימי העלייה הראשונה נקנו רוב אדמות היהודים במישור-החוף,⁸ שבין זיכרון-יעקב וחדרה, ובין באר-טוביה, בגלל מיעוט האוכלוסייה באזור הזה. מאז מסעי-הצלב לא חדלו המלחמות בשפלת-החוף, ובמאה החמש-עשרה הרסו הממלוכים את עריה, כדי שלא תהיינה נקודות-משען למסעי-צלב חדשים. במאה ההיא פשטו בארץ-ישראל מגפות, מכת ארבה השמה אותה (ב-1484), שתי רעידות אדמה התחוללו בה⁹ ותושבי שפלת-החוף נדדו אל ההרים. מאות שנים הייתה השפלה ריקה מתושבים והביצות והקדחת השתלטו עליה ומנעו את חידוש יישובה. לפיכך, בחרו המתיישבים הגרמנים בשפלה, להקים בה את רוב מושבותיהם, ולפיכך היא הייתה האזור היחיד שיהודים יכלו לרכוש בו שטחים גדולים וריקים. שלום רייכמן כתב: "מיקום הקרקעות שהוצעו למכירה... ושבעליהן לא ישבו עליהן, היה בעל חשיבות גדולה בשיקולי הקניה כבר בתקופה העותומאנית. פתח-תקווה, רחובות, זיכרון-יעקב, חדרה ומושבות אחרות... הוקמו על אדמות-נעדרים, ולעיתים היה זה הגורם המכריע בהחלטה לרכוש את הקרקע, כמו במקרה של זמרין (זיכרון-יעקב)."¹⁰

בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט הבריטי לא התנחלו היהודים בישובים על-פי תוכנית-אב ותכנון מראש, עם יעדים סופיים ושלבי-ביניים. רוב אזרחי המדינה-שבדרך היהודית ישבו בשפלת-החוף והקימו בה את מפעליהם הכלכליים, ובכל תוכניות חלוקת-הארץ ותוכניות-הפשרה הובא נתון זה בחשבון. הנועזים ובעלי-הדמיון שביהודי ארץ-ישראל עברו מהשפלה אל העמקים, אל ההרים ואל הנגב, וליהודי השפלה לא הייתה מנהיגות מקומית אידיאולוגית ראויה לשמה. בתקופת המנדט ובראשית מלחמת העצמאות היה הפוטנציאל האנושי והכלכלי שתרמו הערים והמושבות למבחנים הצבאיים, דל למדי.

השגשוג הכלכלי שהביאו היהודים לשפלת-החוף בתקופת המנדט והביטחון היחסי שהעניקו לה הבריטים, משכו אליה את הערבים, והם מילאו אותה בישובים ובמאחזים. כפרי-ההר שלחו שלוחות אל חופי-הים, ויישוביי-החוף הערביים – שהיו מדולדלים מאז ימי הביצות והקדחת – הבריאו ותפחו, הודות לשכניהם היהודים ועל-חשבונם. היהודים סייעו לשיפור מצב הבריאות של הערבים ולהפחתת תמותת-התינוקות שלהם, ולימדום שיטות-חקלאות מתקדמות. יחידת-המחיה של משפחה ערבית, שהייתה בת ארבע-מאות דונם עד המאה התשע-עשרה, הופחתה לחמישים דונם, השטח העודף נמכר ליהודים או נוצל להרחבת הכפר; מכירת-הקרקעות ליהודים שרתה את האינטרס הכלכלי של הערבים ונגדה את האינטרס הקולקטיבי שלהם שבין כה וכה לא העסיק את רובם. "הספר הלבן" (1939) וחוקי הקרקעות (1940) נתקבלו לא בשמחה בכפרים הערביים. האיסור למכור קרקעות ליהודים סתם את אחד ממקורות-הפרנסה העיקריים שלהם.¹¹ ההתיישבות החקלאית והתעשיה של היהודים משכו לארץ-ישראל ערבים ממצרים ומסוריה והאוכלוסייה הערבית המקומית גדלה מהר; גידול זה שימש קרקע לחיזוק ההתנגדות לבית הלאומי היהודי, ואחר-כך למדינת ישראל.

כבר בשנת 1904 הזהיר ד"ר יחיאל צ'לנוב, מראשי ההסתדרות הציונית, מפני האמרת מחירי האדמות בארץ-ישראל ומפני הסכנות הביטחוניות הנשקפות להתיישבות בלתי-מאורגנת, והציע לרכוש אדמות רבות ככל האפשר, על-פי תוכנית, לפני שיוחל מעשית בהתיישבות, והציע להבטיח תנאים מתאימים לעליה על הקרקע.¹² גם אחד-העם הציע לרכז את רכישת הקרקעות ואת הקמת הישובים בידי גורם לאומי מכוון. רעיונות אלה לא התקבלו.

בשנת 1882 ניסה לבונטין להקים "מרכז מתאם" ביפו, ותנועת "חיבת-ציון" הקימה בה ועד-פועל. לבונטין לא הצליח, מפני שנשאר בדעת יחיד, ומפני שלא הבשילו התנאים למימוש הצעתו בדבר התיישבות מתוכננת ומתואמת של היהודים בארץ-ישראל. את רוב מפעלי-ההתיישבות של העלייה הראשונה הקימו אנשים פרטיים, על-פי שיקוליהם ועל-פי ההזדמנויות שניקרו להם.

הישובים היהודיים מילאו תפקידים ביטחוניים-אופרטיביים. בשנות העלייה הראשונה היוו המושבות מבצרי-כוח של היהודים, על-אף חולשותיהן. אחד המאורעות הידועים של התקופה ההיא היה התקפת הבדווים על רחובות, ב-22 במארס 1893, בגלל סכסוך על אדמות דוראן (שרחובות הוקמה עליהן). הבדווים הכינו פרובוקציה: הם רצו שהאיכרים יפגעו בהם כדי שיוכלו להתלונן עליהם לפני השלטונות. כל בני-השבט השתתפו בהתקפה: הפרשים הסתערו, אחריהם כאו הרגלים ובמאסף צעדו הנשים, שקיוו לשלל. כשקרבו התוקפים לרחובות צלצל הפעמון, ועשרים ושישה צעירים וצעירות, חמושים במקלות, במוטות-ברזל, ברובים, באקדחים ובאבנים, קידמו את פניהם. רצים נשלחו לראשון-לציון ולרמלה, שבה ישב מושל-המחוז הטורקי, להזעיק עזרה. פקיד-הברון שישב בראשון-לציון קרא לעזרה חיילים מיפו, ובני ראשון-לציון דהרו לעזרת רחובות, על סוסים, עם נשק בידיהם. שני המחנות עמדו זה מול זה. אליהו זאב לוין-אפשטיין, מייסד רחובות וראש הוועד שלה, הרגיע את היהודים חמומי-המוח, והבדווים נסוגו.

בתחילת המאה העשרים עבר מפעלו של הברון רוטשילד לניהולה של חברת יק"א,¹³ ומאז הייתה רכישת-הקרקעות מתוכננת יותר. ב-1899 רכשה יק"א שמונה-עשר אלף דונם בגליל התחתון, ואחרי שנים אחדות הקימה את חוות-הלימוד בסג'רה. שני אישים שהתמכרו לרכישת-הקרקעות היו יהושע חנקין, ממייסדי ראשון-לציון וגדרה, והאגרונום חיים מרגלית-קלווריסקי. ב-1890 - 1891 רכש חנקין את אדמות רחובות וחדרה, ואחר-כך ייצג את יק"א ברכישת אדמות הגליל ואת הקרן-הקיימת לישראל ברכישת אדמות עמק-יזרעאל. בסך-הכול רכש חנקין שש-מאות אלף דונם מאדמת ארץ-ישראל למען ההתיישבות היהודית.

בשנת 1900 מינתה יק"א את מרגלית-קלווריסקי לנהל את מושבותיה בגליל התחתון, ומ-1906 הוא ניהל גם את המושבות בגליל העליון. קלווריסקי ייסד את חוות-הלימוד בסג'רה, יזם את ייסוד יבנאל, כפר-תבור, בית-וגן ומנחמיה, ואחר-כך סייע להקמת הקיבוצים תל-חי, כפר-גלעדי, איילת-השחר ומחניים. חנקין וקלווריסקי מימשו את מחשבתו הביטחונית-לאומית של לבונטין, באמצעים הכספיים של הממסד הציוני ובתמיכתו.

רק אחרי מות הרצל (בשנת 1904) החלה ההסתדרות הציונית בהתיישבות אינטנסיבית. הרצל, שהתנגד ל"הסתננות" התיישבותית ושתכנן ליישב את הארץ על-פי הסכם רשמי עם השלטונות העותומאניים, לא הצליח להגשים את תוכניתו זאת. הוא ייסד שני גופים כלכליים: את "אוצר התיישבות היהודים", שחברת-הבת שלו הייתה בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), ואת הקרן-הקיימת לישראל, לרכישת קרקעות.¹⁴ בשנים 1905 – 1907 עשתה קק"ל את העסקה הראשונה שלה, אך רק ב-1908 נוסד ביפו "המשרד הארץ-ישראלי", המוסד המבצע של ההסתדרות הציונית העולמית. מנהל המשרד, ד"ר ארתור רופין, ממייסדי "ברית שלום" ומן המטיפ0ים למדינה דו לאומית, הכין את התזכיר הראשון בנושא "העבודה העתידה בארץ-ישראל" והגיש אותו לוועד-הפועל הציוני. אלה הנקודות העיקריות בתזכיר:

א. על היהודים להיות רוב בארץ; ב. עליהם לרכוש את רוב אדמותיה; ג. עליהם לדרוש ולממש אוטונומיה; ד. עד שישיגו היהודים עצמאות בכל הארץ, עליהם להשיג עצמאות יחסית בגושי-התיישבות שיש בהם רוב יהודי ברור.¹⁵

בתעודה זאת אפשר לראות לא רק ביטוי של חזון אוטופי אלא גם תוכנית-הגשמה מעשית, אולי הראשונה, לגאולת הארץ. אחדים מסעיפיה עדיין אקטואליים.¹⁶

המושג "כיבוש האדמה" נולד בימי העלייה השנייה, כששלח הארגון "בר-גיורא", ואחר-כך ארגון "השומר", קבוצות-כיבוש, על הקרקעות שנרכשו, כדי להיאחז בהן ולהגן עליהן. האסטרטגיה ההתיישבותית התפתחה עם עליית משקלו של הגורם הלאומי ברכישת הקרקעות. קבוצות יישובים עלו על גושי-אדמות בבת-אחת, או ברווחי-זמן קצרים, וקבעו בעלות על האדמות שהיהודים קנו מבעליהן כדת וכדין, ושהאריסים סירבו לפנות, בטענות של "חזקה" או כלחץ, לשם קבלת פיצויים. אפשר לשער שחברי "השומר" לא שמעו על הרב שלזינגר, שחלם – שלושים וחמש שנים לפניהם – על כפרים שישלבו עבודת-אדמה עם שמירה, אך הם כיוונו לדעתו כשהקימו את "כפרי-השומרים". באסיפת חברים של "השומר" הוחלט "להתחיל בהתיישבות רחבה סמוך לגבולים, למטרת הגנה על הארץ ולהכנה לחינוך לאומי מהפכני (כדי שהיהודים יהיו לוחמים מעולים ויקימו צבא מקצועי – א. מ.). לשם זה יש להתחיל בסידור מושבי שומרים מיוחדים על גבולות ארצנו, ברוח האידיאלים והעיקרים של 'השומר'."¹⁷ במקביל פיתח המשורר והעיתונאי, זאב ז'בוטינסקי, ברוסיה את תפיסת "המהפכה העברית" שלו.¹⁸ הדגש על שאלת הביטחון היה בניגוד לרוח הסוציאליזם הציוני, ולכן פרק בן-גוריון את ארגון "השומר", ולחם עד חורמה בז'בוטינסקי.

אחד מ"כיבושי-האדמה" המפורסמים של "השומר" התרחש על אדמות פולה (מרחביה). חנקין רכש עשרת-אלפים דונם בלב מרג' איבן-עאמר, הוא עמק-יזרעאל, והציע למנהיג "השומר", ישראל שוחט, לשלוח למקום פלוגת-כיבוש, עד שיתרגלו הערבים המקומיים לשכנותם של היהודים. הפלוגה – עשרה חברי "השומר" ועשרה פועלים מקורבים – נאחזה במרחביה בכ"ד בטבת תרע"א (1911). חאפיז פחה "האדיר" מג'נין, שפרש את שלטונו על כל העמק, הציע ליהודי מרחביה את שירותיו וחסותו. שליחו היה שייח' מחמוד מהכפר סולם.¹⁹ אף שכל ידידיהם הערבים של המתיישבים יעצו להם להיכנע לו, הם דחו את הצעתו.

בכ"ז באייר, ביום הקציר הראשון במרחביה, הקיפו אותה מאות ערבים חמושים והמטירו עליה אש. "שכבנו על משמרותינו דומם," סיפר השומר, מרדכי יגאל. "שתיקתנו הפחידה את המתנפלים. ירינו רק כאשר קרבו התוקפים וניסו לעלות על התל." חילופי-היריות נמשכו כל הלילה. באחת ההפסקות הקצרות התקרב אחד השייח'ים אל היהודים, עם דגל לבן בידו, הציע להם להיכנע והתחייב להגן על הנשים והילדים. "שלחנו אותו ריקם," סיפר יגאל' "איש מאתנו לא חשב להיכנע כל עוד היה כדור אחד ברובה." כשעלה השחר הצטרפו פרשים אל המתקיפים. המצור התחזק, אך איש לא העז להתקרב אל כפר-היהודים. בשעה 6 בבוקר הגיע מנצרת משמר-שוטרים בראשות המושל; היהודים הסתירו את נשקם ואז נתנו התוקפים פורקן ליצרי-השוד וגזלו מכל הבא ליד. הביזה נמשכה עד הצהריים. משמר-משטרה מחיפה פיזר, לבסוף, את האספסוף ביריות הפחדה. אחרי תקרית זאת השלימו שכני מרחביה עם קיומה והבינו שאי-אפשר לגזול אדמה מהיהודים. הסיפור על יגאל, היהודי הגיבור ממרחביה, שעמד מול שודדים רבים, פשט באזור.²⁰

בשנת 1914 היה ישראל גלעדי, איש "השומר", אחד משנים-עשר הפרשים שליוו את הברון אדמונד רוטשילד בסיורו בגליל. כשנפרד ממנו, בצמח, הציע לו רוטשילד מתנת-כסף. גלעדי סירב וביקש לתת לו ולחבריו רשות להקים כפר-שומרים על אדמות הברון שבחורן, בעבר הירדן המזרחי. רוטשילד הסכים עקרונית וגלעדי החל במשא-ומתן עם פקידי הברון, אך מלחמת העולם הראשונה, שפרצה אז, שיבשה את התוכניות הללו.²¹

ב-1916, כשהביסו הבריטים את הטורקים ואת הגרמנים בסיני והתקדמו לאל-עריש, עלו ישראל גלעדי ופנחס שניאורסון ממסחה לראש-פינה וביקשו מחיים מרגלית-קלווריסקי להקצות קרקעות מאדמות יק"א לישוב של השומרים. בבית-הפקידות, בשיחה על כוס תה עם סוכר אמיתי – מצרך נדיר בימים ההם (גלעדי, חולה-הריאה, קיבל כוס חלב) – ביקשו השומרים מקלווריסקי אדמה בחורן או בבני-יהודה שממזרח לכינרת, אך הוא הסביר להם שהתיישבות כזאת אינה אפשרית, והציע להם לבחור אתר-התיישבות על אדמות יק"א שבאצבע-הגליל, בין מטולה לכינרת. גלעדי בחר ארמה ליד מטולה, ונימק: "אחרי המלחמה יהיה גבולנו לרגלי החרמון." ב-21 באוקטובר הועמסו המטלטלים, הנשים והילדים של "השומר" על עגלות, הגברים רכבו על סוסות והשיירה נסעה ממסחה, דרך טבריה, לראש-פינה. משם נסעו הנשים והילדים למטולה בדיליז'נס²² של אבו-יצחק, ומסע זה נמשך חמישה ימים. המתיישבים התגוררו במטולה ועיבדו את אדמות הישוב החדש, שנקרא "בר-גיורא" ושערביי הסביבה קראו לו "תחשיבה" (צריף-עץ).²³ ב-1918, אחרי מות ישראל גלעדי, הוסב שמו לכפר-גלעדי.²⁴

בשנת 1917 עלה הקיבוץ תל-חי על הקרקע, וב-1919 הוקם המושב חמרה, ליד נחל חצבני.²⁵ מטולה, כפר-גלעדי, תל-חי וחמרה, היוו את הטענה המדינית הריאלית של מנהיגי הציונות שניסו להשפיע על בריטניה וצרפת לכלול את מקורות הירדן, את רמת-הגולן, את החורן, את החרמון ואת השטח שמדרום לנהר הליטני בגבולות ארץ-ישראל המנדטורית, שהבית הלאומי עתיד לקום בה. הוגי חשיבה אסטרטגית מובהקת זאת ומגשימיה היו המתיישבים.

מאתיים וחמישים היהודים שהתיישבו בגליל העליון לא היו כוח משכנע-מעצמות, ובסוף שנת 1919 נכללו ארבעת כפריהם בתחומי המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. סכנת הפרידה מהישוב היהודי נשקפה לישובים אלה עם התייצבות שני המנדטים, וכשמרד האמיר פייסל (שהבריטים העניקו לו את השלטון בדמשק) בשלטון הצרפתי, נקלעו היהודים לתוך שדה-המערכה. מנהיג המרד של פייסל באצבע-הגליל היה האמיר מחמוד אל-פאעור ראש השבט ערב אל-פדל, שהשלטון הצרפתי שלל ממנו את מיסי-החסות שהורגל לקבל מן הכפרים המרוניים. בימי ראשית המרד שלטו אנשי פייסל באזור ודרשו מהיהודים נאמנות והזדהות.

ליהודי הגליל העליון היו סיבות טובות לנטוש את יישוביהם ולרדת דרומה, לאזור הבריטי, או להסתתר, עד יעבור זעם, אצל שייחים ידידותיים שהציעו להם חסות. סיכוייהם להחזיק מעמד במרכז-הסערה היו מעטים מאוד, ואף-על-פי-כן החליטו לא להפקיר את היישובים.

ב-15 בנובמבר 1919, כשהיו החברים הוותיקים של כפר-גלעדי בשדות, חדרו לחצר-הקיבוץ כמה ערבים שהתחזו כשוטרים צרפתים וגזלו שש פרדות, נשק וכסף.²⁶ מאז עד הפינוי, יותר משלושה חודשים וחצי, סבלו יהודי הגליל העליון ממעשי שוד וביזוי (מכות, והפשטת בגדים) ומאיומים בהשמדה. באספת הוועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל, ב-25 בפברואר 1920 בתל אביב, אמר היושב-ראש, מנחם אוסישקין: "פה נפתח דף חדש לתולדות הישוב, זאת לא ה"הגנה" שהייתה בזמן 'השומר' בגליל וביהודה, פה פנים אחרים לגמרי, פה מלחמה".²⁷ עד קרב תל-חי נהרגו שני יהודים באזור, ועד הפינוי נפלו שמונה. קרב תל-חי נמשך מכ"ב בתשרי עד י"ג באדר תר"פ, והעשרות המעטות של המתיישבים והמתגברים קבעו בקרב הזה את העיקרון: יהודים אינם נוטשים נקודת-התיישבות, גם אם הם עומדים בחזית בלי עורף, גם אם הם חלוץ שאין מחנה מאחוריו; מוטב חזית בלי עורף מעורף בלי חזית, ומוטב חלוץ בלי מחנה ממחנה בלי חלוץ. עיקרון זה נקבע לא רק משיקולים טאקטיים ואסטרטגים, אלא גם משום ש"נקודת התיישבות היא תכלית לעצמה, אנשיה הם מגניה, זו אדמתם, זה ביתם, זה עולמם."²⁸ "בליבות האנשים... בתל-חי ובכפר-גלעדי אינה פוסקת ההרגשה, יחד עם ההכרה הברורה, שאת המקום אין עוזבים ושעל הבנוי אין מוותרים, כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ," כתב אהרון שר, זמן-מה לפני שנהרג בתל-חי.²⁹

העיקרון לא לנטוש ישוב, שהתקדש במאורעות הגליל העליון ובקרב תל-חי, היה לערך המרכזי של ההתיישבות ושל ארגון-ה"הגנה" בארץ-ישראל, והוא החזיק מעמד עד מלחמת יום הכיפורים ב-1973 ועד בכלל, כאשר מעוזי התעלה נחשבו ל"ישובים" שנהרגים עליהם ולא נוטשים. לא בכל המקרים נשארו יהודים ביישוביהם עד האיש האחרון ועד הכדור האחרון – ב-1920 פינו היהודים את הגליל העליון, ובמרוצת השנים ניטשו ישובים לא מעטים – ולפיכך אין לזהות את אי-הנטישה עם מצדה. הייתה זאת עמידה עד הרגע האחרון האפשרי, גם בסכנות הקריטיות שעל סף תבוסה, סכנת מוות והרס. ב"יזכור" שכתב לנופלים בתל-חי, טבע ברל כצנלסון את הביטוי "קדושת הרצון". אחרי עשרים ושמונה שנים עמד קיבוץ יד-מרדכי חמישה ימים מול התקפות חוזרות ונשנות של צבא מצרי סדיר ופינה לקראת שחר, לפני קרב היום השישי, אף כי בניגוד לפקודה של מפקד הגזר, נחום שריג. בין פינוי תל-חי להסכמת ממשלת ישראל לפנות את יישובי פיתחת-רפיח, בהסכמי קמפ-דייוויד, ופינוי יישובי הפתחה בידי יחידות מובחרות של צה"ל, במאי 1982, והגרוש מגוש-קטיף ב-2005, פונו, נעזבו ונכנעו ישובים לא מעטים, בשל התפוררות חברתית וכלכלית. ולא מפני שלא עמדו בהתקפת-אויב, או משיקולים טאקטיים, אך עקרון-אי-הנטישה הדריך את המתיישבים והיה גורם מרכזי בניצחון היהודים במלחמת העצמאות. הוא גם הדריך את היהודים לבנות ישובים ביהודה, שומרון ורמת הגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר "גוש אמונים" עוד לא נולד.

פרשת תל-חי והגליל העליון הוכיחה שגיוס משאבי הישוב בשעת סכנה אינו דבר מובן מאליו. המפקד, יוסף טרומפלדור, לא הבין מדוע לא הגיעו אליו מאות מתנדבים מהעורף, ומדוע לא אושר לו תקציב. את מרי-ליבו ביטא במכתב ששלח ב-9 בפברואר 1920 אל ועד-ה"הגנה" באיילת-השחר:

"דור חדש, דור יהודים בני ארץ-ישראל עומדים על הגבול הזה, ושם, בפנים הארץ, נותנים ונושאים בלי סוף אם לאשר את התקציב או לא לאשר, זאת אומרת; אם לעזור למגני המולדת או לא."³⁰

שישים וחמישה אלף יהודי ארץ-ישראל לא גייסו חמש-מאות מתנדבים וכמה מאות לירות מצריות, כדי למנוע את אסון תל-חי ואת פינוי הגליל. אך בצדק העיר יגאל עילם כי יישובי הגליל העליון המזרחי לא היו מסוגלים אז לקלוט מספר מתנדבים כה רב. בימי קרב תל-חי היו בגליל יותר ממאה מגנים. אילו רוכזו במקום אחד היו מסוגלים להדוף כל התקפה ערבית. אך הם היו מפוצלים. לא הייתה הגנה גושית, כל ישוב התגונן בנפרד.³¹

ראוי להזכיר שמאותה תרבות אנטי-ביטחונית ועם אותן תוצאות הרות אסון לא גויסו מילואים באוקטובר 1973. התוצאה – לא שמונה הרוגים אלא כאלפיים ושש מאות, ולא נטישת שני יישובים בגליל, אלא נטישת כל חצי האי סיני, בניגוד לאסטרטגיה שקדמה לאותה מלחמה.

היו אנשים שהפיקו לקח חלקי: להבטחת ההתיישבות היהודית בתנאי סכסוך עם הרוב הערבי, דרושים גופים חלוציים, שיחייבו את חבריהם לבצע את המשימות הלאומיות שנדרשת להן הקרבה. גופים אלה היו – ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, שהוקמה בדצמבר 1920 ושהחליטה בוועידתה הראשונה כי ה"הגנה" היא אחד מתפקידיה (וכך הוקם ארגון-ה"הגנה"); גדוד-העבודה על שם יוסף טרומפלדור, שהוקם חצי-שנה אחרי קרב תל-חי (יצחק שדה נבחר לראש הגדוד) ותנועות-ההתיישבות, ש"החלוץ" בגולה ותנועות-הנוער החלוציות בארץ-ישראל היו התגבורת והעתודה שלהן. אחרי שבע-עשרה שנים העמידו ארגונים אלה את אנשיהם ואת מסגרותיהם לרשות מבצע "חומה ומגדל". מבצע זה היה אפשרי הודות לארגון-ה"הגנה" הארצי, שקיבל את האחריות לביטחונם של יהודים בכל ארץ-ישראל, לרבות ישובים קטנים ומרוחקים. הישובים, בכל הארץ, העמידו את עצמם לרשות ה"הגנה", היו לבסיסי פעולתה ולמשענתה. אורי ברנר, חוקר תולדות הפעילות הביטחונית בהתיישבות העובדת, כתב: "התגבשות תודעת השליחות בקרב תנועת-הפועלים בתחום האחריות הלאומית היא התוצאה החשובה ביותר של הוויכוח על האחריות להגנת הצפון."³² לדעתו הוכיחה פרשת תל-חי לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית שהמוסדות הארציים והציוניים מפקירים את יישובי-הספר, על כן קיבלה על עצמה את האחריות לביטחונם.³³

היהודים המעטים שישבו בגליל העליון הפגינו, בשנת 1920, נכונות להקריב את החיים למען האידיאל, אך לא יכולת להגשימו. בשנים הבאות בנו את היכולת הזאת מנהיגי-הפועלים, שהתנגדו לפינוי הגליל בישיבות ועד-הצירים ביפו. התגבורת שיצאה לתל-חי, בפיקודו של אליהו גולומב, הגיעה לאיילת-השחר, אחרי הקרב הגורלי;³⁴ גולומב הפיק את הלקח ובנה את ארגון ה"הגנה" ככוח צבאי עממי. שאול אביגור, שהשתתף בקרב תל-חי, כתב: "האירוע שהיה אולי הקובע בחיי, שדחף אותי לשטח הפעילות ההגנתית, היה מאורע תל-חי... לפני כן הייתי פועל חקלאי דבק בעבודה, דבק בחקלאות, שקוע רובי ככולי בחקלאות, ומאורע תל-חי הוציא אותי מהמסלול הזה."³⁵ ישראל גלילי סיפר: "באתי ל"הגנה" על יסוד המיתוס של תל-חי."³⁶ גולומב, אביגור וגלילי, הם שלושת האנשים שהשפיעו יותר מאחרים על התפתחות ה"הגנה", הארגון שבנה וטיפח את העוצמה העברית בין קרב תל-חי ובין מלחמת העצמאות.

אבל שלושתם, בהנהגת בן-גוריון, לא הפיקו את הלקח בשלמותו, שעליו דיבר זאב ז'בוטינסקי באותו פרק זמן: יש לחולל מהפכה עברית שתחזיר אותנו לתרבות הלוחמים של בית ראשון ובית שני, עד שיוחנן בן-זכאי פרש מתרבות זו ועיצב את תרבות בית-הכנסת. נגזרת מן המהפכה העברית היא שאין להסתפק בצבא עממי, אלא יש לבנות צבא מקצועי. הצבא העממי של בן-גוריון אכן אבטח את הקמת היישובים, אך לא היה מסוגל לנהל ביעילות את מלחמות ישראל, והמחיר הגבוה בדם ששולם במלחמות, גרם לנטישת מטרות לאומיות.

____

[בשבוע הבא: פרשת חומה ומגדל; הדמיון המפתיע בין השמאל ו"השומר הצעיר" לפני הקמת המדינה לתנועת גוש אמונים ול"נוער הגבעות" היום; הקמת ההתנחלויות לפני הקמת המדינה; החשיבות הביטחונית של היישובים/התנחלויות.]

1. ספר תולדות ה"הגנה", ג/3, עמ' 1877-1876: אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק – אסטרטגיה יישובית בטרם מדינה, 1947-1937, יד בן-צבי, תשל"ח. עמ' 122-130.
2. ראה בפרקים הקודמים.
3. יוסף אבידר, האסטרטגיה של ההתיישבות לפני קום המדינה, דפי אלעזר, 3, עמיקם, 1981, עמ' 71-70.
4. עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים, ירושלים, 1955, עמ' כ"ו.
5. יגאל עילם, התיישבות וביטחון, מערכות 280-279, מאי-יוני 1981, עמ' 63-57.
6. ז.ד. לבונטין, לארץ אבותינו, דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב, תרמ"ג / של זלמן דוד לעוואנטין, ורשה: דפוס אלעקסאנדער גינז, תרמ"ה. (מהדורות נוספות: תל אביב: איתן ושושני, תרפ"ד-תרפ"ח; תל אביב: מסדה, תש"י; שם, תשכ"ג).
7. שלמה שבא, הימים היפים, הוצאת לוין-אפשטיין, 1972, עמ' 64.
8. בלשון הימים ההם שפלת-החוף, וכך ייקרא האזור להלן.
9. ד"ר א. אזהור, "תקופת שלטון הממלוכים", האנציקלופדיה העברית. כרך ו', עמ' 482-480.
10. שלום רייכמן, ממאחז לארץ מושב, יד בן-צבי, תשל"ט, עמ' 53.
11. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.
12. יחיאל צ'לנוב. פרקי חייו ופעולתו, תל אביב, תרצ"ו.
13. את יק"א ייסד ב-1891 הברון הירש שפעל למען התיישבות יהודית בארגנטינה, בקפריסין ובכל מקום אפשרי. אחרי מות הברון הירש הייתה יק"א לחברה ציבורית, ופעלה גם בארץ-ישראל. פה נקראה פיק"א.
14. את רעיון הקרן-הקיימת הגה הרמן (צבי) שפירא. אך הרצל הגשימו ב-1901. שלוש שנים אחרי מות שפירא.
15. ארתור רופין, שלושים שנות בניין בארץ-ישראל, שוקן, תרצ"ו, עמ' 8-1.
16. יהודה ואלך, "הערות לאסטרטגיה הביטחונית של ההתיישבות הציונית", ימי עיון ב"יד טבנקין".
17. ספר תולדות ה"הגנה", א/2 עמ' 901.
18. מחקר שלי בכתובים בנושא.
19. ליד מרחביה. זוהה כ-שונם המקראית.
20. ספר תולדות הגנה, א1/, עמ' 224-227.
21. נקדימון רוגל, תל-חי, שם, עמ' 21.
22. עגלה ציבורית שהובילה נוסעים ודואר.
23. הסופר עבר-הדני כתב ספר על ראשיתו של קיבוץ כפר-גלעדי כשם "צריף העץ".
24. שם, שם, עמ' 26-22; ראיון עם יוסף חריש, 9 בספטמבר, 1979; ספר השומר, דביר, עמ' 341-355.
25. המושב נעזב בינואר 1920. בשנת 1947 הוקם על אדמתו הקיבוץ מעיין-ברוך.
26. נקדימון רוגל, תל-חי. שם, עמ' 46.
27. נקדימון רוגל, יישובי הצפון במבחן הביטחון – 1920-1919. דפי אלעזר 3, עמ' 56.
28. יגאל עילם, התיישבות וביטחון, עמ' 62.
29. אהרון שר, "למשמר", קונטרס כ', י"ח טבת תר"פ.
30. נקדימון רוגל, תל-חי, שם, עמ' 105.
31. יגאל עילם, התיישבות וביטחון, שם, עמ' 62.
32. אורי ברנר, "הגנת הגליל הצפוני", דבר, 22 בפברואר, 1980.
33. אורי ברנר, יום עיון על מורשת תל-חי, סמינר אפעל, 5 בפברואר, 1980.
34. נקדימון רוגל, תל-חי, שם.
35. שאול אביגור, עם דור ה"הגנה", חלק ב', מערכות, 1977, עמ' 14-13.
36. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.