|
בחמש-עשרה השנים הראשונות של המנדט הבריטי הוקמו רוב הישובים החדשים באזורי ההתיישבות של קודמיהם. איש הקרן-הקיימת, יוסף וייץ, אמר שעד מלחמת העולם הראשונה ראו היהודים את כל הארץ כחטיבה אחת, "אבל מאז 1921 כאילו אמרו: ריכוז! ומאז צמצמו את מרחב ההתיישבות, נטשו את חברון ואת עזה, את בני-יהודה ואת רוחמה, זנחו את ההר ושגו בכך שלא המשיכו בפיזור." 1 מחדלי ה"הגנה" ב"מאורעות" 1929 – רצח יהודי חברון, ההרס ברובע היהודי בצפת ונטישת חולדה, באר-טוביה וישובים נוספים – זעזעו את מנהיגי-הישוב ואת מפקדי-ה"הגנה". חודש אחרי "המאורעות" החליטה ההנהלה הציונית להקים גושי התיישבות, להעלות ישובים ("נקודות" כלשון הימים ההם) גדולים יחסית (לפחות מאה משפחות בכל "נקודה") ולהבטיח להם מים לשעת-חרום ודרכי-גישה בטוחות, והטילה על ה"הגנה" את אבטחת ה"נקודות" ביום העליות על הקרקע, בחריש הראשון ובימים הראשונים להתיישבות. ה"הגנה" הקימה מחלקה טכנית, שהתוותה את תוכניות הישובים. בין מאורעות 1929 למאורעות 1936 התעבו גושי-ההתיישבות בין באר-טוביה לחיפה, ומשמונים הנקודות שקמו בתקופה הזאת היו שישים בשרון ובשפלת-יהודה. 2 במחצית הראשונה של שנות השלושים "נכבש" עמק-חפר (ואדי חווארת). היה זה ביסוס וכיבוש כאחד; עד אז לא הייתה בעמק-חפר התיישבות יהודית. אך בשל מיקומו, בין תל אביב לחיפה, היה לו אופי "חצי-יהודי" מבחינה ביטחונית. בשנת 1910 סיירו ארתור רופין ויהושע חנקין בוואדי חווארת והחליטו לקנות את אדמותיו. בשנת 1914 חתמו חנקין ואחד מבעלי האדמות על חוזה מכירה. מלחמת העולם הראשונה שיבשה את התוכניות, ורק ב-1929 נרשמה הקרקע על שם הקרן-הקיימת לישראל. האריסים שישבו על האדמה הקנויה לא ויתרו עליה. בהשפעת הלאומנים סרבו כמה מאריסים אלה לקבל פיצויים מהיהודים, וערערו לפני בתי-משפט על חוקיות רכישת האדמות. בתי-המשפט דחו את כל ערעוריהם, אך אריסים לא מעטים סירבו לקבל את הדין. 3 המוסדות המיישבים החליטו אפוא "לכבוש" את האדמות. את החריש הראשון, ב-30 בספטמבר, אבטח הצבא הבריטי. הערבים איימו על החורשים, שני חיילים בריטים ירו בהם ופצעו כמה נשים. מפקד מחוז-השומרון של ה"הגנה", אליהו בן-חור, נפגש עם יהושע חנקין במשרדי חברת "הכשרת הישוב", בתל אביב. חנקין, בעל זקן לבן ושיער ארוך ופרוע, אמר לו: "ידידי הצעיר, הרשה לי לתת לך כמה הוראות. אתה רגיל לשמור על כבוד היהודים, ואם מכים אותך אתה רגיל להחזיר, וזה לא רע, בדרך-כלל. ובכן, המשימה שלכם היא לקבל מכות. עליכם רק לחרוש את האדמה ולהקים גדר ומבנה עם גג. זכור: אם תכו ותפצעו ערבי אחד, או שוטר, יופסק החריש עד שיהיה משפט, ואנחנו נפסיד את האדמה. הסבר זאת לחבריך. משימתכם לחרוש את האדמה ולקבל מכות." כאב-ראש גרמו לבן-חור חברי בית"ר מנתניה, שהתכוננו לבוא ברעש גדול לוואדי-חווארת לשם הפגנת-כוח. הם הצטיידו בידיות של מכושים (במקום רובים) והתכוננו לצעוד בשלשות, כחיילים, ו"להילחם". בן-חור קידם את פני הרעה והשיג את הסכמתם לקבל את מרותו תמורת שיתופם במבצע של ה"הגנה". אל החורשים נלוו כמה רוכבים ממחוז השומרון, שלא נשאו נשק, כדי שהערבים יראו שפניהם אינם למלחמה, וקבוצת שומרים חמושה עמדה בכוננות מאחורי גבעה. הערבים התנפלו על החורשים בצעקות וביללות, זרקו חול לעיניהם והחליפו איתם מהלומות, בן-חור ספג מכות, והשומר יוסף טרטקובסקי גונן עליו בגופו. הוא שלף את אקדחו, שהיה מוסתר תחת בגדיו, וירה באוויר, ואז הגיחו השומרים-הרוכבים מאחורי הגבעה, בדהרה בדווית, צעקו וירו באוויר. הערבים נבהלו וברחו. שוטרים בריטים הגיעו למקום, אך כבר לא היה להם מה לעשות. החריש קבע את זכות היהודים על אדמת עמק-חפר. 4 המהפך באסטרטגיה ההתיישבותית חל במהלך מאורעות 1936, ויוזמיו היו אנשי ההתיישבות. בידי הקרן-הקיימת היו אדמות רבות באזור בית-שאן, שנרכשו מאז ראשית שנות השלושים. בשנת 1934 חמדו אותן כמה קבוצות שחיכו לתורן לעלות על הקרקע, וכל אחד מהזרמים הקיבוציים השתדל לקבל מהמוסדות המיישבים אישור לקבוצה שלו להתיישב עליהן. הראשון שזכה היה הקיבוץ הארץ-ישראלי א' של "השומר הצעיר" (ששינה את שמו לתל-עמל, ואחר-כך ניתן לקיבוץ שלו השם ניר-דוד). מייסדיו היו בוגרי בתי-ספר תיכוניים שכמעט כפו את עצמם על תנועת-הנוער שלהם (עד אז הקימו חלוצים-עולים את כל קיבוצי "השומר הצעיר"). הגרעין של הקיבוץ הארץ-ישראלי הראשון ב"השומר הצעיר" נוסד ב-1932. חבריו רצו להגשים משימה חלוצית ולהתיישב בחורן, אך המוסדות המיישבים דחו את בקשתם זאת, ובתור להתיישבות קדמו להם קיבוצים ותיקים מהם. הם סיירו בארץ והתאהבו באדמות בקעת בית-שאן. משה (מוסא) גולדנברג, חבר בית-אלפא, היה נציג הקרן-הקיימת באזור, רכש אדמות למענה והיה אחראי מטעמה לעיבודן. חברי תל-עמל הציעו לו את שירותם כ"קומנדו חריש", שיקבע את הבעלות על הקרקעות היהודיות ויתמודד עם הבדווים והאריסים, אם יגיעו הדברים לידי כך. ארבעת חברי הקיבוץ – יהושע לוריא, גדעון יעקובי, נפתלי גולומב ונפתלי דגני – נטו שני אוהלים לבנים בין מאות אוהלי הבדווים השחורים של עמק בית-שאן (בקיץ 1934), וחרשו-בשני טרקטורים קטנים את כל אדמות הקרן-הקיימת שבין רמות-יששכר ובין הירדן. היה זה חריש פוליטי, והם התמידו בו כשנתיים. בתקופה זאת הצטרפו אליהם כל חבריהם, שהתגוררו בצריפים ליד קיבוץ בית-אלפא השכן, ובנו משק, אף כי עדיין לא קיבלו מהמוסדות אישור להתיישב במקום. הם הקימו צריפים ארעיים והחלו בניסויים, כדי להתאים גידולים לאדמות בית-שאן המלוחות. 5 הזוכה השני היה קיבוץ "השדה" של "הקיבוץ המאוחד". בתחילת 1935 התיישבה פלוגה של חברי "השדה" על אדמות בית-שאן שהשתייכו לקרן-הקיימת, ועיבדה אותן. במאי 1935 החליט המרכז החקלאי 6 להעלות את שני הקיבוצים, תל-עמל והשדה, על האדמות אותן עיבדו חבריהם, אך הנהלת הסוכנות, המחלקה להתיישבות של הסוכנות והקרן-הקיימת, לא מיהרו לאשר את ההחלטה, והבירורים נמשכו זמן רב. 7 לדברי יהושע לוריא – ממייסדי תל-עמל וחוקר מבצע "חומה ומגדל" – התעכבו העליות על הקרקע בעמק בית-שאן בגלל חילוקי-הדעות בין תנועות-ההתיישבות, שכל אחת מהן רצתה ליישב את הקיבוצים שלה על אדמותיו, ומפני שאנשי הקרן-הקיימת חששו שעם הקמת הישובים יעלו מחירי האדמות ויגבר המאבק של הלאומנים הערבים נגר מכירתן ליהודים. הם לא חזו מראש את "המאורעות", ורצו ליישב את עמק בית-שאן בלי חיפזון. 8
|
|
2.
|
השומר הצעיר = גוש אמונים
|
|
כשפרצו "המאורעות" היה נדמה שהעליות על הקרקע יהוו את תשובת היהודים לטרור הערבי, אך התשובה הזאת לא ניתנה מיד. ב-26 בספטמבר כתבו חברי קיבוץ "השדה" למועצת "הקיבוץ המאוחד", שהתכנסה ביגור: "זה חמישה חודשים ומעלה אנו נמצאים בארץ במצור. המלחמה אשר הוכרזה נגדנו... מכוונת להפסקת העלייה וההתיישבות העברית בארץ, ואם ניסינו להתגונן מפני הפסקת העלייה על-ידי משא-ומתן ולחץ פוליטי בלונדון ובתפוצות הגולה, ועל-ידי התנהגותנו בארץ, הרי בחזית ההתיישבות יצאנו וידינו על ראשנו. לא רק שטחי אדמה המשתייכים לפיק"א, שגם בימים כתיקנם עובדו על-ידי ערבים, אלא גם אדמות קק"ל, אשר עובדו על-ידי יהודים אולם טרם יושבו, עלולות להישמט מידינו. בחודשי 'המאורעות' ערבים הם שחרשו וזרעו שטחים גדולים באדמות בית-שאן, אך אנו הסתפקנו ב'שב ואל תעשה', בהפקרת הרכוש המשקי בימים הראשונים ל'מאורעות', ובהפקרת הרכוש הקרקעי הבלתי-מיושב עד היום הזה. יציאה מעבר לגבולות הישובים הקיימים, לשמירה ולתקיעת-יתד לישובים חדשים, אלה צריכים להיות דרכי ה"הגנה" שלנו. בניגוד לאפשרות הזאת הפקרנו את רכושה הדל של קק"ל, הפקרנו את חזית ההתיישבות. הוועדה המלכותית, 9 כי תבוא לארץ, בוודאי תעמוד בפני עובדה של קרקעות השייכים ליהודים ומעובדים על-ידי ערבים, וכל טענותינו על רעב היהודים לקרקע יישללו מיסודן... קריאתנו למועצה היא לאשר את תוכניתנו לעליה לבית-שאן, להגברת המלחמה למען התיישבות בבית-שאן ולריכוז כוחה של תנועת הפועלים בארץ סביב המלחמה הזאת." 10 (זהו סגנונם של אנשי "גוש אמונים" ו"נוער הגבעות", שאנשי התנועה הקיבוצית המאוחדת כה מבקרים היום). הגפרור שהצית את הלהבה היו חברי תל-עמל. בלילה שבין 20 ל-21 באפריל 1936 שרפו אנשי הכנופיות את הצריף שלהם, אחר-כך אסרה עליהם המשטרה הבריטית לעבד את אדמותיהם שממזרח לגבול הישובים היהודיים בעמק-יזרעאל. כשהסתיימה השביתה הערבית טענו חברי הקיבוץ לפני המוסדות הלאומיים: "רק הורות לכפר-גלעדי, תל-חי ומטולה נקבע גבול ארץ-ישראל במקומו בצפון, ורק הודות לדגניה הוא נקבע במזרח." 11 אנשי הקרן-הקיימת באזור, חיים שטורמן ומוסא גולדנברג, הגיעו למסקנה: "לא ייתכן המשך העבודה בבית-שאן בלא שנקים נקודות-ישוב של קבע סביב העיר." 12 האישור לא נתקבל. שלמה גרזובסקי (גור) סיפר שחברי תל-עמל הודיעו לאנשי הביטחון, ישראל בן-אליהו וחיים שטורמן, כי הם יעלו למקום שנועד להתיישבותם, יקימו בו אוהלים ויקיפו אותם בשקי-חול "עד גובה המיטה". "הבדווים ישרפו את אוהליכם בכדורים נותבים," הזהירו שטורמן ובן-אליהו את הצעירים. "נקים צריפים, ונגן עליהם בחומות-חצץ עד החלונות." "הם יירו במי שיצא אל בין הצריפים." "נקיף את הצריפים בחומת-חצץ ובגדר-תיל, ונקים מגדל עם פרוז'קטור." 13 "עד שתקימו אותם ישחטו אתכם," השיבו אנשי הביטחון בעלי הניסיון. "נעבד תוכנית ונקים את הצריפים, את החומה ואת המגדל בשש שעות." 14 הרעיון – שעלה כמעט באקראי – תורגם לתוכנית. 15 כמה מחברי הגרעין, בראשות שלמה גור, שרטטו תוכנית של מחנה-מגורים לשלושים איש: בתוך 35 על 35 מטרים, ארבעה צריפים, ארבע עמדות ומגדל-צופים עם זרקור, גנראטור ומכל-מים, וסביבם חומה, תבניות-עץ מלאות חצץ, וגדר תיל. 16 איש-ה"הגנה" יוחנן רטנר, שהיה אדריכל ומורה בטכניון ושסייע לסוכנות עוד ב-1929 בביצור הישובים, ראה את התוכנית, הוסיף לה את ההמלצה להסתפק בשתי עמדות (במקום ארבע) ואישר את "תוכנית חומה ומגדל" בשם ה"הגנה". 17 אבל ההנהגה המשיכה להסס. הנהלת הסוכנות כבר החליטה עקרונית, וכבר הוקמה ועדה (יוסף וייץ, אברהם הרצפלד ודוד שטרן), אך אנשי המוסדות הלאומיים עדיין לא הגיעו להסכמה על העיתוי. יוסף וייץ כתב ביומנו: "בשל הוועדה המלכותית מוזנחים העניינים השוטפים. העלייה לבית-שאן נדחית מפני שוועדת-המומחים שלנו אינה יכולה לבקר במקום, תחילה מפני הגשם ואחר-כך מפני הטרדות בהכנת החומר בשביל העדים (לוועדה המלכותית). הכול הופכים והופכים במספרים. כשראיתי זאת, וחרדתי לגורל אדמותינו בבית-שאן גדלה, עמדתי ונתתי הוראה, על דעת עצמי, לבא-כוח תל-עמל, לעלות עם צריפיו אל המקום הנועד לו ולהתחיל לעבוד שם. סיפרתי זאת לשטרן ויען: 'שמעתי, אבל אינני יודע כלום.' הרגשתי שבאותו יום זז עניין בית-שאן צעד אחד קדימה. 18 חברי תל-עמל לא חיכו לאישור הסופי. עזרה – בלתי רשמית – הבטיחו להם מפקדת ה"הגנה" בגוש-חרוד וקיבוצי הגוש. משתי אפשרויות חששו: שהאדמה תינתן להכשרה אחרת – אולי ל"השדה" – ושהערבים יעבדו אותה ויקנו "חזקה" עליה. למימון העלייה על הקרקע השיגו ארבע-מאות לא"י בהלוואות, בעזרת יוסף וייץ ואברהם הרצפלד, יושב-ראש המרכז החקלאי. אחר-כך עזר להם וייץ לפרוע את החובות. 19
|
|
יום העלייה לתל-שוק נקבע ל-28 בנובמבר. ביום המיועד יצאו משאיות עם החצץ (למילוי החומה) מתחנת-הרכבת שאטה לכיוון תל-שוק, וטרקטורים הוכנו להובלת המגדל, תבניות-החומה והצריפים, ואז ירד גשם שוטף, הדרכים נמלאו בוץ והעלייה על הקרקע נדחתה. אחדים מחברי הקיבוץ, שסימנו בלילה את מקום המחנה, כיסו את היתדות בעפר, כדי לא לעורר חשד. ב-10 בדצמבר, ב' בחנוכה, עלה הגרעין בחשאי על אדמתו. לחבריו היו רק שנים-עשר כלי-נשק פרטיים. מפקד הגוש, ישראל בן-אליהו, שלא העז לאבטח בגלוי את המבצע שלא אושר, גייס באותו יום את כל הנוטרים ואנשי ה"הגנה" שבגוש "לתמרון", סמוך לאדמת תל-שוק. מוסא גולדנברג, חבר בית-אלפא, הזמין את כל השייח'ים מהסביבה ל"פגישה חשובה". הוא קיווה שבלי פקודה מהשייחים לא יתקיפו הבדווים את הישוב החדש. 20 בשעה 5 לפנות-בוקר יצאו שלושים חברי תל-עמל ושלושים חברי בית-אלפא לתל-שוק. הטרקטורים הובילו את הציוד והמִתקנים אל היעד, על העגלה הרתומה לטרקטור הועמסו המגדל (במאוזן), תבניות-העץ, חלקי הצריפים והתיל. המחנה הוקם במהירות. בשעה 4 אחרי הצהריים שלמה המלאכה וקם קיבוץ תל-עמל. השכנים הערבים לא האמינו למראה עיניהם, ואנשי השלטונות והמשטרה באזור נבוכו. מקיבוצי הסביבה באו עשרות חברים לעזרה, אך כשירד הערב נשארו בתוך החומה רק שלושים חברי תל-עמל וכעשרה נוטרים. בערב אותתה חברת הקיבוץ מראש המגדל: "קם ישוב ("התנחלות") ראשון בעמק בית-שאן." למחרת ציין העיתון הערבי "א-דיפע" את המאורע בכותרת זועמת: "אנחנו הורסים והם בונים." 21
|
|
תל-עמל היה הקיבוץ הראשון שעלה על אדמתו בשיטת "חומה ומגדל". אחרי זמן קצר הייתה יוזמת חבריו למדיניות הרשמית של ההנהגה הציונית, אך חברי "השדה" סבלו מרורים עוד חודש עד שעלו על הקרקע. שלושה ימים לאחר עליית תל-עמל על הקרקע אמר משה כץ, חבר "השדה", בישיבת מזכירות "הקיבוץ המאוחד": "במובן היורידי עומדים כל מתיישבי עמק בית-שאן באותו מצב. בידיעת המרכז החקלאי עשינו את כל ההכנות... לעלייתנו למקום. לפני חודש יצאה קבוצה גדולה מראשון-לציון, מתוך תקווה שהינה, בימים הקרובים עולים. הוועדה המלכותית והגשם הפתאומי עיכבו את העלייה. בינתיים עלה תל-עמל על הקרקע, לפי דרישתו ואחריותו הפרטית של וייץ. לנו הוא לא הרשה את העלייה, בנימוק שעדיין אין נקודה ברורה שבה נקים את מחננו. יש שלוש הצעות, ולא ברור לו באיזו לבחור. אין הוא סומך על הנקודה שהוועדה קבעה. השאלה עכשיו היא אם לעלות בלי אישור סופי של הוועדה. הוועדה, אחרי דיחויים רבים, צריכה הייתה לבוא היום, ושוב נדחה העניין... ההחלטה דורשת שיקול-דעת. אנחנו מצד אחד לא מעוניינים להיכנס בקונפליקטים עם המוסדות, ומאידך-גיסא, המצב בארץ. מי יודע מה ילד יום... הייתה בזה גם חולשה של המרכז החקלאי, בזה שווייץ היה יכול להפר החלטה שאמרה: כל הגופים יעלו יחד וביום אחד, והמרכז החקלאי לא היה יכול לעמוד נגד זה. דעת הפלוגה שיש לעלות תכף, בלי לחכות לשום דבר." ויניה כהן, איש עין-חרוד, אמר (באותו דיון): "יש אינטרס ממשי בעלייתנו, אינטרס כללי ואינטרס בשבילנו, ויש בעיכוב התעללות מצד פקיד, ובעצם אין בזה משום הפרת משמעת. תל-עמל עלתה לפי עצתו הפרטית (של וייץ), אנחנו נעלה בלי עצתו הפרטית." לבסוף סוכם: '"השדה' עולה תכף, אחרי גמר כל ההכנות." 22 שלמה גור, הוגה רעיון "חומה ומגדל", הדריך את חברי "השדה". 23 הקיבוץ הזה, שנקרא שדה-נחום, עלה על אדמתו – במרתק שני קילומטרים מצפון-מערב לעיר בית-שאן – עשרים ושישה ימים אחרי שעלו חברי תל-עמל על אדמתם. ב-5 בינואר 1937, שלושה ימים אחרי עליית שדה-נחום על הקרקע, נודע לחיים ויצמן כי ועדת-פיל שוקלת הצעה לחלק את ארץ-ישראל. 24 בתחילת פברואר 1937 אמר בן-גוריון במועצת ההסתדרות: "הפעולה הפוליטית שלנו אינה נעשית על-ידי נציגים מדיניים בלבד. הגורם הפוליטי האמתי והכוח האקטיבי המכוון ומשפיע על עתידנו המדיני זה ציבור הפועלים, הישוב, העם היהודי כולו. לא שיחה עם נציב עליון, עם ממשלה, עם ועדה מלכותית, אלא מה שעושה הציבור הזה יום-יום, זה מה שקובע את עתידנו. רק בימים אלה קרו שלושה מאורעות מדיניים ממדרגה ראשונה: עליית החברים של תל-עמל והשדה על אדמתם בסביבה הפרועה של בית-שאן, והופעת קובץ 'השומר'." 25 ההנהגה הציונית התחילה לעכל את רעיון הקמת המדינה היהודית בחלק מארץ-ישראל ואת רעיון מתקפת-ההתיישבות שתקבע את גבולות המדינה הזאת. לא כל אנשי ההנהגה הסכימו לאקטיביזם ההתיישבותי. ראש המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, משה שרת, היה האיש ששילב את תנופת-ההתיישבות באסטרטגיה המדינית, וכך היה למנהיג "חומה ומגדל". ראשי המתנגדים, שטעמיהם היו כלכליים ומדיניים, היו גזבר הסוכנות אליעזר קפלן ואנשי מחלקת ההתיישבות, ארתור רופין ומוריס הכסטר. שרת אמר להם: "דבר אחד יכולנו לעשות בארץ במצב הנוכחי: לשנות את מפת ארץ-ישראל על-ידי הקמת נקודות חדשות, כדי להכביד על פתרון שאלת ארץ-ישראל בצורת חלוקה או קנטוניזציה, ולהבטיח שבין שההחלטה תהיה חלוקה ובין שתהיה קנטוניזציה, היא תהיה עד כמה שאפשר פחות מזיקה... מבחינה מדינית אין מצווה גדולה יותר ברגע זה מאשר לחטוף ולכבוש, בייחוד במקומות שעמדתנו בהם רופפת." 26 דוח "ועדת-פיל" עמד להתפרסם ב-7 ביולי 1937. בשבוע שקדם לפרסומו עלו על הקרקע חמישה "יישובי-כיבוש": טירת-צבי ומעוז-חיים בעמק בית-שאן; מולדת ברמת-יששכר שמצפון לעמק-יזרעאל; עין-השופט (אז ג'וערה) ברמת-מנשה, ועין-גב במזרח הכינרת. 27 ביולי 1937, כשהמליצה ועדת-פיל לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, עם מובלעת בחסות בריטית, היו גבולות המדינה היהודית שהציעה זהים, פחות או יותר, לגבולות ההתיישבות היהודית אז: בדרום באר-טוביה ובצפון מטולה. יפו, לוד, רמלה, ירושלים, בית-לחם ואזוריהן, נועדו למובלעת הבריטית; שומרון, יהודה וכל הנגב יועדו למדינה הערבית. עם פרסום דוח ועדת-פיל גברו הדרישות להרחיב את גבולות ההתיישבות, לקראת הקמת המדינה העצמאית, ולהקמת רצף של ישובים יהודיים, שיוכלו לקדם את ההתקפות הצפויות. בשלוש שנות "המאורעות" עלו חמישים ושניים ישובים על הקרקע בשיטת "חומה ומגדל" -לא פעם על-אף התנגדותם של השלטונות הבריטיים – מנגבה בדרום עד דן ודפנה בצפון. יישובי "חומה ומגדל" שהוקמו בעמק בית-שאן קשרו את עמק-הירדן עם עמק-יזרעאל. את המבצע הצבאי-אזרחי הזה של ה"הגנה" והגופים המיישבים ניהלו איש ה"הגנה", יוסף אבידר וחבר תל-עמל שלמה גור. משימת הישובים הללו הייתה לעמוד בהתקפות, והם עמדו בהן. כמה מהם הותקפו ביום עלייתם על הקרקע.
|
|
5.
|
"כל הארץ בעקבות חניתה"
|
|
הנועז שבמבצעי "חומה ומגדל" היה העלייה לחניתה במארס 1938. במבצע זה יושמו כל הלקחים שהופקו מקודמיו. חניתה הייתה ההיאחזות החקלאית הראשונה של היהודים בגליל העליון המערבי. המטרות היו שלוש: לתקוע יתד בגליל המערבי, כדי שייכלל בשטח המדינה היהודית; להבטיח שכל הגבול הצפוני של המדינה העתידה ישיק עם לבנון; לקרב את המדינה העתידה אל הליטני, בתקווה שבעתיד יהיה אפשר לנצל את מימיו להשקיית שדות ארץ-ישראל. 28 עד אז עלו על הקרקעות שלוחות של הקיבוצים שעמדו להתיישב עליהן, אבל לעליה על אדמת חניתה נשלחה קבוצת-כיבוש מקובצת, שמשימותיה היו להשתלט על האדמה, לארגן את הגנת הישוב ולאלץ את הערבים להכיר בקיומו לפני שיבואו אליו מתיישבי-הקבע. מבצע צבאי זה היה מבחן ארגוני וצבאי ל"הגנה". במחנה-הכנה אימן צבי בן-יעקב, מפקד ה"הגנה" בעמק-חפר, תשעים נבחרים, חברי קיבוצים וחברי-ה"הגנה" מהערים; דוד (דוידקה) נמרי מאשדות-יעקב ניצח על ההכנות הארגוניות; יוסף פיין, יליד מטולה וחבר דגניה א', קשר יחסים עם השכנים הערבים, אסף ידיעות על המתרחש בקרבם והיה מוכתר הפלוגה ואיש-הקשר בין חבריה ובין השלטונות; מפקד המבצע כולו היה יעקב דורי, אז מפקד מחוז חיפה של ה"הגנה". בעליה על הקרקע השתתפו ארבע-מאות ותשעה אנשים, לרבות מאה ועשרה נוטרים ואנשי הפו"ש (פלוגות-השדה), רובם מהעמק ומהגליל. אחרי שפתרו כמה בעיות לוגיסטיות – בעזרת "סולל-בונה" – הגיעו אנשי הפלוגה המקובצת אל היעד. כשירד הלילה כבר הסתיימה בניית הביצורים. בחצות תקפו ערבים את שכניהם החדשים. ההתקפה נמשכה שמונים דקות. ובסיומה נסוגו הערבים ונשאו איתם את חבריהם הפצועים וההרוגים. יהודה ברנר נהרג ויעקב ברגר נפצע ומת אחר-כך מפצעיו. הערבים הפיצו שמועות על עשרים יהודים שנהרגו בהתקפה ועל בריחת כל האחרים לנהריה. "מה גדול היה תימהונו של המושל הערבי בעכו – סיפר צבי בן-יעקב – בראותו באותו בוקר את יוסף פיין, מוכתר חניתה, שבא אליו במשוריין, בליווי נוטרים, לביקור נימוסין." 29 חניתה הייתה לסמל נחישות החלטתם של היהודים. על סיפור העלייה לחניתה התחנכו מפקדי-השדה של ה"הגנה" בעשר השנים שבין מבצע "חומה ומגדל" ובין מלחמת העצמאות. שנה אחרי עליית חניתה סיכם את הלקח יהושע גלוברמן, אז מפקד "קו הצפון" של הפו"ש, ממעצבי תורת ההדרכה ותורת הלחימה של ה"הגנה": "הצו הוא, כל הארץ בעקבות חניתה, כיבוש מחדש של כל מה שכבשנו עד היום, כיבוש השדות, אלה שהיו מופקרים כמעט ושהאויב עשה בהם כבתוך שלו; הוואדיות... שמשמשים עמדות-מארב לאויב, כיבוש ההרים, אלה מקור הרעה ובסיסי ההכנה והנסיגה של האויב." 30
|
|
כששינתה בריטניה את יחסה אל הבית הלאומי היהודי, גבר משקלה של ההתיישבות באסטרטגיה הלאומית היהודית. עד פרסום "הספר הלבן" הייתה ההתיישבות סלע-המחלוקת העיקרי בין היהודים לערבים; "הספר הלבן" קידם את ההתיישבות אל הקו הקדמי של מאבק היהודים נגד הבריטים. היהודים הקימו ישובים באזורים האסורים להתיישבות. הפסקת-האש במאבק נגד הבריטים – בימי מלחמת העולם השנייה – לא חלה על הפעילות ההתיישבותית. לא רק נגד הערבים ונגד הבריטים נאבקו אנשי ההתיישבות, אלא גם נגד אנשי-צמרת יהודים שנטו לצמצמה בגלל שיקולים תקציביים ושזלזלו בערכה כנשק פוליטי, לקראת המאבק שיתחולל אחרי מלחמת העולם. בסוף 1940 השלים יצחק שדה את תוכנית "כיוון ההתיישבות והתחבורה בצפון החולה". לדעת ההיסטוריון אלחנן אורן "אפשר לראות בתוכנית זו ציון-דרך בתכנון ההתיישבות, שכן היא סוקרת את בעיית האבטחה של אזור שלם וחורגת מן המסגרת השגרתית... בהקיפה נושאים כלל-אזוריים, כגון מערכת-דרכים... והצעה להקים מרכז עירוני... בקרבת איילת-השחר." שדה הביא בחשבון את האפשרות שהאזור יינתק מהישוב העברי, ומגמתו הייתה לאפשר לו להחזיק מעמד. על תפיסתו הצבאית-מקצועית המרחיקה-ראות מעידה הצעתו לבנות ביצורים אנטי-טנקים. 31 האירועים הדרמטיים ביותר של התיישבות-המאבק התחוללו בנגב. חבל-ארץ זה, שזלמן דוד לבונטין ראה בו אזור חיוני למדינת היהודים העתידה, כבר במאה הקודמת, היה דל בישובים יהודיים, בגלל המחסור במים, היעדר ידע בעיבוד אדמות מדבר, וההנחה שאדמות בלתי-מיושבות אלה לא תיחטפנה. "הספר הלבן", ואחריו תוכניות חלוקת-הארץ, שינו את יחס היהודים לנגב. קיבוץ נגבה עלה על הקרקע ביולי 1939, ובשנות מלחמת העולם השנייה עלו הקיבוצים גת, דורות, גבר-עם, רוחמה, בארות-יצחק, ניר-עם ויד-מרדכי, על אדמותיהם בגבול שבין הדרום ובין הנגב הצפוני, והגבול הדרומי של ההתיישבות נדד אל קו עזה – באר-שבע. ב-1940 הציע יוסף וייץ לגרעין "רביבים" של הקיבוץ המאוחד להתיישב בבאר-שבע. חברי הגרעין נענו להצעה אך התוכנית לא יצאה אל הפועל בגלל המלחמה העולמית. אחרי שהביסו הבריטים את רומל באל-עלמיין הציע וייץ להקים בנגב הדרומי והמערבי עשרה מאחזים התיישבותיים-ניסיוניים-ביטחוניים, שחבריהם יחרשו "חריש פוליטי" את אדמות הקרן-הקיימת ויסייעו לה לרכוש אדמות נוספות. ב-1942, כשנודע על השמדת יהודי אירופה, הייתה ציפיית-שווא לעליה המונית קרובה, ודובר על קליטת מאות אלפי עולים, אולי מיליונים, בנגב. העלייה ההמונית לא באה. במחצית השנייה של שנת 1943 הוקמו בנגב רק שלושה מִצפים: גבולות; רביבים, ובית-אשל. בכל אחד מהם ישבו כעשרים איש שמשימתם הייתה להחזיק מעמד. אחרי חמש שנים, במבחני מלחמת העצמאות, התברר ערכם האסטרטגי הרב של המצפים. ב-5 ביולי 1943 אמר אליעזר קפלן בישיבת הנהלת הסוכנות: "רק עתה חודרים היהודים לנגב". 32 אחרי פרסום תוכנית מוריסון-גריידי (שהעניקה את הנגב הצפוני לערבים ואת הנגב הדרומי לשליטה הישירה של בריטניה), ב-2 באוגוסט 1946, כינס יושב-ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, את ראשי מחלקתו ואת ראשי הקרן-הקיימת. בפגישה זאת הוחלט להקים אחת-עשרה "נקודות" בחודש אחד, בחלקי-הארץ שלא נועדו למדינה היהודית. 33 באותו יום הסתיים "העוצר הגדול", שהטילו הבריטים על הישוב היהודי ב"שבת השחורה", ושנמשך כמה ימים. יחיאל דובדבני, אחד ממנהלי חברת-המים "מקורות", יצא לרחוב ופגש, במקרה, את מהנדס-המים, שמחה בלאס. "במה לענות (לבריטים)?" שאל דובדבני את בלאס, ובלאס השיב: "בצינור לנגב." לוי אשכול ופנחס ספיר הסכימו, אך ראש מחלקת ההתיישבות בקרן-הקיימת, יוסף וייץ התנגד: הוא חשש שקניית פסי-הקרקע, להנחת הצינורות, תקפיץ לגובה את מחירי הקרקעות. 34 מנהיגי הישוב עדיין היו כלואים במחנה-המעצר בלטרון (מאז "השבת השחורה"), ואשכול כתב אליהם: "נראה לי שעלינו, בכל מחיר, בכל מאמץ ובכל קורבן, להעלות תוך שבועות מעטים לנגב עוד חמש-עשרה, עשרים נקודות... אם מכם תבוא הדרישה, או לו היה דוד (בן-גוריון) בארץ, וייתכן שגם חיים (ויצמן) היה מטה שכם לזה, היו המוסדות נרתמים." 35 במברק ששלח לארץ-ישראל מפאריס דרש בן-גוריון מחבריו להעלות עשרים וארבעה ישובים על הקרקע, ו"להקים לפחות את מחצית מספר הישובים בלי דחייה, בייחוד בנגב". 36 בספטמבר 1946 הציע עורך "מערכות", אלעזר (לסיה) גלילי, לתפוס מאחז בחוף ים-סוף. "בלעדי גישה כזאת אל חופי ים-סוף לא ייתכן מעמד של שוויון תחבורתי, משקי ומדיני, ביחסים שבין הריכוז היהודי שבארץ-ישראל ובין בעליהם של אזור סואץ וחצי-האי סיני." כתב אליעזר גלילי, "אכן, במגמת התיישבות זו כרוך גם העוקץ המדיני והפסיכולוגי החריף ביותר לגבי שאיפות פאן-ערביות, הרואות בכך טריז." 37 עשר שנים אחרי מבצע "חומה ומגדל", בשנת תש"ז, הוקמו שלושים ושניים ישובים בשנה אחת. לקצב זה לא היה תקדים מאז ראשית ההתיישבות. יישובי תש"ז, שהוקמו בתנאי מצור פוליטי בריטי ועויינות ערבית, היו מאחזי-כיבוש. רובם עלו על הקרקע לפני שהוכנה להם תוכנית משקית, ואף לפני שהסתיים תהליך רכישת הקרקעות (בדומה להתנחלויות "נוער הגבעות"); משימתם הייתה לקבוע עובדות פוליטיות ולהכין את התנאים להתיישבות-הקבע. במוצאי יום-הכיפורים תש"ז, ב-6 באוקטובר 1946, עלו אחד-עשר ישובים על הקרקע בשפלה ובנגב הצפוני. "אורים, היה הדרומי שבהם ו"קדמה" הצפוני. עלייתם על אדמותיהם הייתה מבצע צבאי שנכללו בו הטעיה, הסוואה ורשת-איתות, והשתתפו בו יחידות של נוטרים. מחלקת פלמ"ח בפיקוד דני מס – העתודה של מפקד-המבצע, יוסף אבידר – התמקמה בקיבוץ ניר-עם. מחלקה זו ירדה לנגב זמן-מה לפני כן, איתרה את מקומות העלייה על הקרקע, הכינה מפה של מקורות-המים בסביבה וסימנה שבילים ודרכים. העלייה על הקרקע הופרעה רק בגלאון. השכנים הערבים התלוננו, ושני בריטים, מפקד משטרת בית-ג'וברין ובלש, הגיעו למקום, אבל מוכתר המוכתרים של הנגב, מיכאל הנגבי, מקיבוץ נגבה, הגיע להבנה עם שניהם. לדברי הנגבי לא הופרעו ההתיישבות בנגב בשנות הארבעים, ועליית "אחת-עשרה הנקודות, הודות ליחסיו המיוחדים עם מושל אזור עזה, ויליאם מקגי, שאהד את מפעל ההתיישבות היהודי. 38 עליית אחת-עשרה הנקודות הייתה תשובת הישוב וה"הגנה" לשלטונות המנדט על "השבת השחורה", ניסיון להיאחז בנגב לפני שתידון חלוקת הארץ במוסדות בינלאומיים, ואחד ממבחני-הכוח של היהודים. חודשיים לפני כן החליטה ההנהלה הציונית בפאריס להסכים לכינון מדינה יהודית רק בחלק מארץ-ישראל, ופתחה במשא-ומתן בעניין זה עם הממשל האמריקני ועם שר החוץ ושר המושבות הבריטים. ____ [ בשבוע הבא: מרד תלמידי התיכון בממסד החינוכי בזמן מלחמת העולם השנייה; היאחזויות הפלמ"ח; חשיבות היישובים במלחמה; מחירה של ההתיישבות.]
|
|
1. הרצאת יוסף וייץ ב-24 בספטמבר, 1942. לפעילי הסברה של ה"הגנה", מובאת בתוך: אלחנן אורן. התיישבות בשנות מאבק, עמ' 12. 2. יוסף אבידר, אסטרטגיה של ההתיישבות, שם, עמ' 71-70. 3. אריה ל. אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, שם, עמ' 123-112. 4. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור: יהושע לוריא, "העזת בראשית שיצרה בסיס לחיים", עלון בוגרי בית-הספר הריאלי בחיפה, חוברת 3/א אדר תשל"ט, אפריל 1979, עמ' 17; ראיון עם יהושע לוריא ב-6 ביוני, 1981. 5. זאב צור, הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ, כרך ראשון, מכון טבנקין, הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 156-155. 6. הגוף ההסתדרותי שייצג את רוב קיבוצי ההתיישבות העובדת. 7. הראיון הנ"ל עם יהושע לוריא. 8. זאב צור, מהשדה בראשון-לציון לשדה-נחום בעמק בית-שאן, במלאת ארבעים שנה לעליה על הקרקע, שדה-נחום, 1980 (חוברת משוכפלת). 9. ועדת-פיל (באנגלית: Peel Commission) הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על-ידי ממשלת הממלכה המאוחדת במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ. 10. אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק, שם, עמ' 18. 11. מוסא גולדברג, הקרן עודנה קיימת, ספריית פועלים, 1965, עמ' 138. 12. סדרת ראיונות עם שלמה גור ב-1979. 13. זרקור. 14. הראיון הנ"ל עם יהושע לוריא. 15. הוצעו עוד רעיונות: לחפור בלילה תעלת מגן ולמחרת להקים את המבנים, לחיות בתקופה הראשונה באוהלים מוקפים שקי-חול. כל ההצעות הללו לא נתקבלו. 16. סדרת ראיונות הנ"ל עם שלמה גור: יהושע לוריא, "העזת בראשית", עמ' 20. 17. הראיון הנ"ל עם יהושע לוריא. 18. יוסף וייץ, חבלי נחלה, הרצאת נ. טברסקי, תשי"א, עמ' 73. 19. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור. 20. ארבעים שנה לחומה ומגדל, הוצאת קיבוץ ניר-דוד: יהושע לוריא, "העזת בראשית", שם, עמ' 17 ואילך; אלחנן אורן, "תל-עמל – ראשונה לחומה ומגדל": "מיוזמה למדיניות יישובית בתרצ"ו, הציונות ד', אוניברסיטת תל אביב – הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 165 ואילך: מוסא גולדברג. הקרן עודנה קיימת, שם, עמ' 139-138. 21. זאב צור, מהשדה בראשון-לציון. עמ' 39-38. 22. אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק, שם, עמ' 23. 23. הראיון הנ"ל עם שלמה גור. 24. חיים ויצמן, מסה ומעש, שם. עמ' 377-376. 25. דוד בן-גוריון, במערכה, עם עובד, חלק א', 1957, עמ' 32. 26. שרת אמר זאת במרכז מפא"י, ב7- ביוני, 1937. מובא בספרו של שרת, יומן מדיני, עם עובד, 1973. 27. יוסף אבידר, האסטרטגיה של התיישבות, שם, עמ' 74. 28. משה שרת, יומן מדיני, שם, עמ' 221. 29. ספר תולדות ה"הגנה", ב/2, עמ' 877-872: מ. רדסלבסקי (עורך), חניתה, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים. תרצ"ט. 30. יהושע גלוברמן, "להגנתנו", כקובץ חניתה, עמ' 171. 31. אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק, שם. עמ' 104. 32. שם, עמ' 119. 33. ארכיון ציוני מרכזי, 5/25/2955. 34. יוסף וייץ, מיומני ומכתבי לבנים, מסדה, תשכ"ה, עמ' 109-107. 35. ארכיון ציוני מרכזי 5/25/2955. 36. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 964. 37. אלעזר גלילי. מערכות, חוברת ל"ו, ספטמבר 1946. 38. ראיון עם מיכאל הנגבי ב-30 ביוני 1980; ספר תולדות ה"הגנה" ג/1, עמ' 967-964: יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, מערכות, 1970, עמ' 255-247: אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק. שם, עמ' 169 ואילך.
|
|
