נורות נורות בוהקות במחיצות

המחיצות הפוליטיות המפלגתיות מוליכות את הבריות לקלפי, שם מכריעים למי תינתן בכורת השלטון או מאיזה כלונסאות, שכל אחת לבדה אינה מספיקה לכלום, יקים הארכי בנאי פיגום לממשלתו. מחיצות אלה אינן לא שמאל ולא ימין. ימין ושמאל הן חומות מדומיינות. מאחורי כל אחת מהן מסתתרות כל הרעות, כל חולשות הדעת, כל פסיכולוגיות הלהט, חדלונות האפטיה, פרצי היוהרה, תחלואי נמיכות הרוח, שמשליכים המכונסים מעבר מזה לחומה המדומיינת אל הנאספים מעבר מזה. שמאל וימין לא שייכים לעולם המחיצות. לא היום. מזמן שמאל כאן הוא לא שמאל, וימין כאן הוא לא ימין אלא תגי מחיר של פסילה הדדית, מפה הזויה בה מסומנות הרמות הפטריוטיות ובקעותיה בצבעים עזים של תכלת וצהוב פסיכדליים. שתי הקולקציות האלה אומרות על עצמן שהן מדיניות, ביטחוניות, כלכליות, אידיאולוגיות, חוזות עתידות, נושמות היסטוריה, סוגדות לאמונות או עובדות חירויות. אומרות, לעיתים בבוטות, לעיתים בלעג סירפדי, לעיתים בצחצוחי חמלה. אומרות. לא יותר. לא רק שהן יודעות ברגעי שפיות כי מאחורי ימין ושמאל כביכול מסתתרות בעיות אמת המתקשות למצוא פתרונות במרחב המסוכסך והמסובך בו ניטעו חיינו והברירות הן קשות משאול, וקולקציות הימין והשמאל הן קולקציות של מנוסה מן המציאות שאינה ניתנת לעיכול אלא על-ידי הכחשה - אלא שהן מפוזרות ולא מתגבשות ליותר מאשר אסופות רוחות.

אבל יש מחיצות של ממש. באורח מתמיה מדינה קטנה שעובדת את המילה "אחדות" יותר מכל ערכי המילון הלאומי, מתכתתת לראווה בין מחיצות הרבה, וכולן מחיצות של ממש. רובן, וראוי לבחון למה, מחיצות בתוך ציבור שומרי המצוות. החילונים מסתפקים, פחות או יותר, בחיים מאחורי יריעת המחיצה הגדולה המבדילה ומפרידה אותם מן הדתיים, ואף על-פי שאין חילוניותו של חילוני אחד דומה לחילוניותו של זולתו החילוני, ומכל מקום המחיצות הקיימות גם שם הן מעטות, רובן רופפות, ויותר משהן עומדות הן מוכרזות. מותר לומר שהרוב החילוני הגדול מסתפק בתיחום מאחורי החומה הגבוהה שנבנתה בעמל כפיים משותף על-ידי דתיים וחופשיים כאחד, ומתוך תחום מושבם הם מתערבבים קצתם עם מה שקרוי שמאל, וקצתם עם מה שניכר כימין, וקצתם - הכואבים את ההטחה כי הם נאורים או יפי נפש חלילה - עם מי שמשלים עצמם כי הם מרכז, וחלקם עם הבוכים כי אין עם להתערבב כלל.

אבל מאחורי החומה הזאת, בצד הדתי, קמו ועוד קמות מחיצות רבות מספור, מפתיעות, מעוטרות בשמות שלא מעלמא הדין ובהגדרות שהולחמו משיירי פחים של ראשי תיבות הנשמעים כז'רגון שאינו מובן אלא לאוספי אטימולוגיה ביזארית. זה אומר דרשני.

גדולי התורה

המחיצה הגדולה היא חרדים מזה ודתיים לאומים מזה. החרדים תוחמים קווי תיל וירטואליים בין ליטאים שנולדו בכל ארצות תבל חוץ מליטא, לבין חסידים המתגודדים באורח חיים ובהלכות לחצרות חסידיות תובעניות, לנאמני גדול מגדולי התורה שכנגדם מתגודדים נאמנים מושבעים לבעל שיעור קומה חי ב"ה או רק רוחו האדנותית מושלת עוד מעולם האמת בעולם הזה שלנו, בין אשכנזים למזרחים, ועוד. המחיצות, הן בלתי עבירות, אלא כשהקלפי מתעוררת ותובעת פיקוח נפש אלקטוראלי כדי להבטיח את הכלכלה ואת הפרנסה ואת הקיום לא עלינו בתוך המציאות החומרית.

הדתיים הלאומים, תואר למחיצת-אב מכלילה גדולה, בנו כוורת מחיצות שאילולא הייתה נוכחת בעליל לא היו מעלים אותה על הדעת. מה שהיה פעם 'מזרחי', היה היום לדתי

לאומי נטו, או לחרד"ל מדי'זון שבארצנו, קרי חרדים דתיים לאומיים, או ל'מודרן אורטודוקס' האליטיסטי והמתנשא, או ל'קוקניק' מאיר, או ל'הר המור' הבוהק, או ל'תורה ועבודה' הטוענת באדיקות למתינות נוסטלגית, או ל'דתי לייט', או לשומרי "נגיעה", או "למסורתי שומר שבת", או "למסורתי של נרות שבת" בלבד, או ל ל"מסמס" כלומר למי ששומר על קלה כחמורה עד למחשב ועד לטבלט ועד לנייד, או לפמיניסטיות שיש להן או שאין להן חוש הומור העולות לתורה ומטרפות את דעתם של שומרי החומות הדתיים הלאומים האחראים לקשת רחבה של עיטורי מגדר, ואפילו, אי-אפשר לברוח, ל'דת"לש' דתיים לשעבר שפרשו כביכול מן המחיצה אבל תוארם שומר אותם בתוכה שמירה מעולה.

הזדהות גבוהה

כל המחיצות האלה מקפידות על קוד לבוש. כולם הולכים במדים. אדם רואה את סנדלו של חברו ומיד הוא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך. נשים במחיצתן ניכרות בכיסוי ראשן, ובשמלות שעל גוון, ובשרווליהן, ובאלגנטיות המדגישה את צניעותן ובצניעות המדגישה כי הצניעות עצמה היא אלגנטית, והחיילות במדים בחצאיות, והחרדליות בצבעי הקשת הקודרים של מלבושיהן. כיסוי הראש כמובן אינו אלא שיא השיאים של האוניפורמיות, הכיפה היא ההזדהות הגבוהה עם הזהות, הסרוגה, על ממדיה ועומקה והטסטורה הצמרית שלה וגוני גוניה, השחורה הנונשלנטית וזו שכולה קטיפה, וזו שמציצה מתחת לבורסלינו ברוך התותרת. הכיפה היא המחיצה. למה? מה עושה את הציבור הדתי לציבור שחי לא רק בתוך המחיצה אלא על המחיצה? מדוע היא צורך קיומי? מדוע מגיעים הדברים לעומקם של התפרדויות בתוך המחיצות בלשון, בשפה, באוצר המילים המזהות את האדיקות המחיצתית, את היידישיזמים שחדרו לתוך שיח הגאולים של צברי הצברים, מדוע שרים שירים אלה במחיצה זאת ושירים אחרים במחיצה האחות, מדוע חתונה היא זירה של זהויות מחיצתיות עד שאין אדם נענה להזמנה לשמחת נישואין לפני שהוא מברר לאן הוא הולך ומה יעבור עליו שם?

לא אציע תשובה לתמיהה הדגולה הזאת. אם אינה עניין לסוציולוגים היא עניין לאנתרופולוגים, ואם אינה עניין לא לאלה ולא לאלה היא עניין לפסיכולוגים, ואם לא גם לאלה וכמובן גם לא לפילוסופים, היא עניין לרואי שחורות. הרי אין לטעות. המחיצתיות הדתית המופלגת וחסרת האח והרע בכל העולם כולו, היא עדות חותכת לאנרגיה חברתית מעוררת השתאות. בכל המחיצות האלה מצטופפים אנשים ונשים המחפשים משמעויות יהודיות בחייהם בדווקנות אדוקה ובמסירות העוברת את כל מסלולי חייהם, חינוך ילדיהם, בחירת מגוריהם, סדר יומם, מחויבויותיהם הלאומיות והחברתיות, שלא לדבר על אמנותיהם הדתיות הרעיוניות ועל המתורגמות מהלכה למעשה. המחיצתיות הזאת היא יצירתית גם עקרה, היא עקרה והיצירתיות מפרה אותה, היא כותבת, יש לה עיתונים, יש לה קוראים מושבעים שאינם קוראים אלא בתוך המחיצה, היא פונה חוצה להתנדב בעבור הכלל ונזהרת שהכלל לא ייכנס אל תוכה לבל ישפיע עליה מן הניהיליזם רחמנא ליצלן המובנית כביכול בתוכו. לאן הולכת כל הדינמיקה התוססת הזאת? לאן היא מוליכה? לאן היא נפרדת מחיצות - מחיצות, מן הרוב בגדול שאינו חי במחיצתה? לאן היא משקיעה את כל האנרגיות האלה שיכולות היו להאיר כמו תחנת כוח גרעינית את הארץ כולה והן מדליקות רק נורות - נורות בתוך מחיצתן. יש משהו מן הטרגי בדרמה מעוררת ההשתאות הגדולה הזאת. חידה היא. מי רוצה בפתרונה...?