את החורף אני מאוד לא אוהב. אולי אני פשוט מפחד ממנו. אפילו העלים של השלכת המקדימה אותו, דילוג הנחליאלי או פריחת החצב, מהם אני כה נהנה, אין בידם לחמם ולו במעט את קורו המקפיא של החורף, לשבור את הבדידות המחרידה, המאיימת, או לבקוע את עלטת החשיכה. גם לאביב, ציוץ הציפורים, ניצני העלים המכסים את ענפי העצים, שלל צבעי הפרחים ומשב האוויר החמים לוקח זמן עד שהם מצליחים להפשיר אותנו מהקיפאון הארוך, המתמשך. הזיכרון נחרת, ומסרב להרפות.
חום ואור ושמן הם עבורי חומרי הגלם של חג החנוכה. כמובן שישנם מאפיינים אחרים, והיסטוריה רבת שנים, אך עבורי חנוכה הוא החג בו מדליקים נרות ורואים חנוכיות בחלונות הבתים או במרפסות הדירות, להזכירנו שאיחוד של הרבה מאוד אורות קטנים ביחד יכול לגבור על החושך. מתאים כמובן שחנוכה נחגג בחורף, עת מחשיך כל כך מוקדם וקר בחוץ.
מגיעים כולם מדי יום בשעה היעודה להדלקת נרות ואכילת סופגניות, משאירים את הקור והחושך בחוץ, ונכנסים למקום בו האור, השירים, הלביבות המטוגנות והחום הבוקע מהלב, הסביבונים המסתובבים והנרות המרצדים להם במחול מזכירים לנו את גבורות העבר ואת היותנו עם אחד, בעל מסורת בת אלפי שנים; עם שצריך ויכול לפעול.
אנחנו - ילדים, נשים וטף, זקנים ונערים, אנשים תמים שרוצים רק טוב - הופכים כמו בסרטים מצוירים או בספרי הקומיקס לגיבורים אגדיים: "נושאים לפידים בלילות אפלים". בתהלוכה אנחנו צועדים: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש", ובקולות צרודים אנחנו מכריזים: "סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!".
סופגניות טרם זמנן בארץ החלה מכירת הסופגניות כבר לפני שבועות רבים, והמבחר כה רב. אני מסתכל על המגשים העמוסים בסופגניות גדולות, יפות, המשאירות עיגולי שמן על נייר האפייה מתחתן, ויוצא לי התיאבון. מדוע צריך להתחיל להתמלא בסופגניות טרם הגיע החג? אולי בגלל עודף הבריאות?
בכלל, למתוח את החג משך שבועות לפני וגם קצת אחרי מועד החג עצמו לא מתיישב היטב איתי. גם דבר טוב צריך שיהיו לו גבולות - זמן התחלה וזמן סיום - כך שנצפה בכליון עיניים עד הגעתו, ונקבלו בכל הכבוד הראוי, ויישאר לנו טעם טוב, בציפייה לחזרתו בעוד שנה. כמו סבא טוב שבא לבקר, ואנחנו כה משתוקקים לחזרתו - לביקורו הבא.
לפני מספר שנים הקדשתי טור זה בחנוכה לציון פועלם של אנשים שאינם זוכים לתשומת לב או לתודה, אינם באור הזרקורים ולא יוצא להם כלום עבור עצמם מפועלם. נהפוך הוא, הם משקיעים מזמנם, מרצם וכספם, ולרוב כל אלו נמצאים בדוחק רב - אך אף לא מילת תלונה אחת! הם מתמידים וממשיכים בעיקשות, עושים עבודה סיזיפית שכל שכרה בצידה הידע שהיא צריכה להיעשות, ואם לא הם, אף אחד אחר לא יעשה אותה.
אלו האנשים אותם אני מעריך ביותר. אני חושב עליהם, ניצבים הם שורה ארוכה-ארוכה, גיבורים אמיתיים, שכן מגינים הם עלינו - כשומרים שהוצבו על חומות ציון וירושלים. חיילים, צבא אדיר. צבא איתן. נשים, גברים וטף. זקנים עם נערים. כולם אנשי חיל, אורות קטנים, עם חום ואמונה בלב.
אחד אחד, אלו הם נרות חנוכה, ובפועלם הם דולקים כתמרורים לאורך דרך. למה דומה הדבר? לסיפור שסיפר אחד מרבני חב"ד על הדלקת נרות ומדוע כה חשובה המצווה. בשל הבדלי השעות, מישהי מדליקה נרות שבת ראשית באוסטרליה, ואחר כך בארץ ואחר כך בארה"ב - מקצה אחד של כדור-הארץ לקצהו האחר - וכך כמו גל של אורות מנצנצים נעטף העולם כולו בהילת קודש, במרבד קסמים של אורות מרצדים בחרדת קודש.
לא לומר נואש נרות חנוכה. נרות שבת. אור לגויים. מוטיב הנשזר ביהדות. כה מתאים, שכן האור סמל לחיים, בעוד החשיכה אופפת אותנו, מאיימת לבלוע, להקפיא, להשמיד, להרוס. כך בדיוק גם אויבינו. הם מוציאים מתים מקבריהם ומתהלכים איתם בחוצות העיר להאשים את ישראל בגרימת מוות בכוונה. הם רצים עם סכינים או מספריים כדי לדקור אנשים בשר ודם פעם ועוד פעם ועוד פעם. הם צוהלים קבל עם ועולם על כל שאהיד שמסר נפשו (בחור או בחורה כאחד). פולחן מוות.
אצלם נשמע רחש זוחלים שלא רואים בחייהם אור יום, שכן נוברים הם בעומקי האדמה, בין גופות המתים הנרקבות ואשפה שנקברה שם. רחש של אלפי יצורים הפועלים ללא לאות. רחש דוחה ומאיים כאחד. כסומא בחשיכה מוחלטת, הם מקבלים כל שנאמר להם כאמת לאמיתה, כדבר לאשורו, ואף פעם אינם משתמשים בתבונה שניתנה לכל בן תמותה לשאול את עצמם: "הלא אין זה הגיוני, זה לא יכול להיות!" יש שם "חמימות" של "צוותא", בין כל המתים והזוחלים הרוחשים. טוב להם, קבוצה של רפש, ואפילו לא הזכרתי את הסירחון מכל הריקבון בו הם שורצים. צבא עצום ורב הם, צבא המוות הקם עלינו להשמידנו.
כך אצלם. ואצלנו, כאילו בעולם אחר, כאילו שאין אנו שותפים לאותה בריאה ולאותו עולם, נשמעים קולות צעירים, קולות ילדים ומבוגרים כאחד, "חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך... מה נעים, מה טוב", "סביבון סוב סוב סוב", "אנו נושאים לפידים", "באנו חושך לגרש", "חנוכייה לי יש", "ימי החנוכה", "לכבוד החנוכה" (לביבה חמה ומתוקה, ואני תמיד מתבלבל עם
עופרת יצוקה), "מעוז צור ישועתי", "סביבוני ירוץ בגיל", "מי ימלל" ו"הנרות הללו", בין שלל שירי החג.
אצלי הכל מתערבב במחרוזת, ואני מסתחרר, כמו אותם סביבונים, עולה ויורד באותה מערבולת של חג, אך מסרב ליפול שדוד. חסר נשימה, אני עולץ ושמח. שורה משיר זה, מנגינה מאחיו, מילה מכאן, תמונה משם. אל נירא ואל ניחת, המשימה בידינו, כך גם האמצעים: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו - אור איתן". חיזקו ואמצו, אחיי ואחיותיי, "בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה", שכן "הנרות הללו שאנו מדליקים, על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות, שעשית לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה!".
אל נאמר נואש, גם אם ימים קשים עד מאוד בפתח. נזכור תמיד - ויזכיר לנו חג החנוכה מדי שנה - "כי ארכה השעה, ואין קץ לימי הרעה", כי או אז "כל עם ישראל, יתאחד, יקום וייגאל".
חג חנוכה שמח לכל בית ישראל, בארץ ובתפוצות.
