ב-11 בינואר החליט מטה הפלמ"ח להקים בנגב עוד גדוד, הגדוד השביעי,¹ וכן מפקדה דו-גדודית, שתהיה כפופה לחטיבת הפלמ"ח, ומינה את נחום שריג למפקד כל הנגב.² שריג, דור רביעי בארץ, בוגר הסמינר למורים בבית-הכרם בירושלים, ממייסדי תנועת "מחנות-העולים", חבר קיבוץ בית-השיטה, ומראשוני המתנדבים לפלמ"ח, פיקד על פלוגה א' ואחר-כך על הגדוד הרביעי. בימי תנועת-המרי פיקד על מבצע שחרור המעפילים מעתלית. באוקטובר 1947 קיבל חופשה לחצי-שנה. אך בינואר 1948 ביקש ממנו גלילי לקבל את הפיקוד על הנגב.³

ב-15 בינואר דיווח ראש ועדת-הנגב, יוסף וייץ, לבן-גוריון, ש"העניינים בנגב יגעים. רק שמונה מעשרים וחמש מכוניות משוריינות יצאו לנגב. השאר לא ניקנו ולא שוריינו. גם האספקה לא בסדר. יש הכרח שמבחינת אספקה, פיקוד וכו', הנגב יהיה יחידה, ואיש אחד יהיה אחראי. הכוחות בנגב לא מספיקים, בייחוד אם הבריטים יצאו בעוד חודש מהנגב. הנגב ינותק." וייץ, יגאל אלון, יוסף אבידר ועזרא לוי, דרשו: "שימונה מושל אחד לתחבורה ולאספקה וייצור יחסי שכנים. זה יהיה המטה הנגבי. לפני עשרה ימים הובא נחום לנגב (בן-גוריון הוסיף ביומנו: מי זה נחום?). על-ידו יהיה חבר עוזרים. עזרא לוי ויוסף וייץ טענו: 'אין נחום מספיק לתפקיד זה. נחוץ איש מקליבר יותר גדול'."⁴

בישיבה בלשכת בן-גוריון, ב-18 בינואר, הציע יגאל אלון למנות את נחום שריג למפקד הנגב ולצרף אליו מטה של שבעה או שמונה אנשים. בן-גוריון רצה למנות לנגב מושל, ולידו שני סגנים, אחד לעניינים צבאיים ואחד לעניינים אזרחיים. מישהו הציע את משה דיין לתפקיד המושל, ואשכול הודיע שהוא מעדיף את אליהו בן-חור. בן-גוריון הציע למנות את שאול אביגור למושל ואת דיין ושריג לסגניו. אביגור טען שמצב בריאותו אינו מאפשר לו לקבל את ההצעה, אבל הבטיח "לשוחח עם מומחים ולבקר בנגב." בן-גוריון יעץ לו עם מי להיפגש: "שמעון פרס, לוי אשכול, פנחס ספיר, אליהו בן-חור ויצחק שדה."⁵

אביגור שאל בעצת ישראל גלילי. "יעצתי לו לא לקבל את התפקיד," סיפר גלילי, "מפני שהנגב זקוק לכוחות, לנשק ולמרכיבים לוגיסטיים שיזרמו רובם מן הצפון, והוא ימצא את עצמו חסר-סמכות, חסר-מעמד ובלתי-רצוי בעיני האנשים העוסקים בצד הצבאי. את דעתי זו הבהרתי גם לבן-גוריון."⁶

בנגב נפגש אביגור עם נחום שריג, משה נצר, ועוד מפקדים ולוחמים. שריג הסתייג ממנו; נצר טס יחד אתו מניר-עם לבית-אשל, ענה על כל שאלותיו והגיע למסקנה שאביגור אינו נוטה לקבל את התפקיד.⁷ אביגור הבין כנראה שהתפקיד אינו מתאים לאדם שאין לו ניסיון בפיקוד על פעולות צבאיות ועל יחידות לוחמות. נחום שריג אמר לו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "הנגב זקוק למפקד צבאי ולא למושל-עסקן; אם תתמנה למושל, אתפטר מתפקידי." לוחמים רבים הודיעו שאם יתפטר שריג בגלל אביגור, "הם כבר ידאגו לכך שאביגור יישלח לכל הרוחות."⁸

אף שאביגור הבין, כנראה, שהתפקיד שהוצע לו אינו תפור על-פי מידותיו, לא הודה בכך בפה מלא. בדיווח ששלח לבן-גוריון, ב-8 בפברואר, כתב: "כוחנו באנשים ובציוד קטן. שש מאות חמישים ותשעה לוחמים, ורק מאתיים מהם מאומנים כהלכה, ולעומת זאת הביצורים בגזרה, שנעשו בידי 'סולל-בונה', בנויים באופן יסודי ביותר." הוא ביקש מבן-גוריון לא למנותו למושל הנגב, אך הוסיף שאם התפקיד יוטל עליו, בכל זאת, ידרוש "סגן רציני", כגון עקיבא גוברין, ו"איש משק מהמדרגה הראשונה", כגון שלמה כינרתי, מיטיה קריצ'מן או שמעון הכט. אחרי ארבעה ימים אמר לו בן-גוריון: "לאחר התייעצות עם חברים הגעתי למסקנה שאתה תרכז ענייני הנגב," ואביגור ביקש לצרף אליו את שלמה כינרתי כיועץ חקלאי ואת לובה (אריה) אליאב כמזכיר, לחייב את המפקד הצבאי, נחום שריג, להתייעץ אתו ולהכפיף את מפקד "חטיבת-הנגב" המתארגנת לא למטה-הפלמ"ח, אלא למטה הכללי.

עברו חמישה ימים. אביגור דרש מבן-גוריון למנות את חיים גבתי למנהל ההתיישבות בנגב. עברו עוד שבועיים. ב-3 במארס דיווח בן-גוריון ליו"ר ועדת-הנגב יוסף וייץ שאביגור עדיין מהסס; "א. מפני שהוא לא בריא, ב. אנשי המקום לא יקבלו זאת ברצון," אבל "הוא יעיין בדבר."⁹ לבסוף הסכים אביגור – בגלל הלחץ של בן-גוריון ומפני שלא היה לו תפקיד אחר – להתמנות למושל הנגב, אך הגדרת התפקיד הזה שונתה, ומשימתו הצטמצמה לטיפול בעניינים אזרחיים: אספקת מים, הגדלת היישובים וכיוצא באלה. לובה אליאב ואביגור הקימו מנגנון, סיירו בנגב ונפגשו עם אנשי צבא, עם תושבי האזור ועם אנשי המשק של היישוב (בתל אביב). עבודתם התנהלה בעצלתיים, ואביגור לא הקים מטה בנגב. על-פי עדותו ירדה פרשת תפקידו כמושל מעל הפרק ב-20 במארס 1948, כשהורה לו בן-גוריון לצאת לאירופה ולארגן את ענייני הרכש. הוא סיפר כי הכוונה הייתה לשלוח אותו לנסיעה קצרה, אך שהותו באירופה התארכה.¹⁰ נראה שהוא נשלח לאירופה לא רק למען המשימה החיונית, אלא גם כדי לספק לבן-גוריון אפשרות לצאת בכבוד – ולו עצמו להסתלק בכבוד – מ"פרשת המושל". ישראל גלילי סיפר כי הוא היה האיש ששכנע את אביגור להסתלק מן התפקיד. "לאביגור היה קשה לקבל זאת, אבל הוא היה אסיר תודה לי, מפני שהעמדתי אותו על הדילמה שייקלע אליה אם יקבל את המינוי."¹¹

כשהתנהלה השקלא-וטריא המתוארת לעיל בתל אביב, חילק נחום שריג בנגב את הכוחות שבפיקודו לשני גדודים, והורה לחיים בר-לב (שנשלח לעזרה על-ידי מטה הפלמ"ח)¹² להקים את הגדוד החדש, השמיני, ולפקד עליו. חיים בר-לב פיקד על הנגב הדרומי, משה נצר על הנגב הצפוני ונחום שריג על כל המרחב. המפקדה של בר-לב התמקמה בצאלים. נמרוד לוויטה, הסמג"ד שלו, ניהל את המלחמה על הדרכים ואת השמירה על קווי-המים. בפעולות-גמול שָבו אנשי הגדוד החדש חמישה-עשר סוסים, ובר-לב – בוגר בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל ואורוותן לשעבר – הקים יחידת-פרשים. ביחידה היו: פרש ששירת בעבר במשטרה הבריטית; אורוותן ששירת בצבא האדום; עולה מטורקיה בעל ניסיון בגידול סוסים, ובני מושבים וקיבוצים. היחידה הזאת השתתפה בכמה פעולות-גמול בנגב הדרומי.¹³

בן-גוריון הבין כי הפלמ"ח הוא שהכשיל את מינוי איש-חסותו למושל הנגב, ונאבק למען הוצאת הנגב מתחום אחריותו של מטה-הפלמ"ח. ב-3 במארס, כשביקרו בן-גוריון וישראל גלילי בביתו של הרמטכ"ל, יעקב דורי החולה, דרש בן-גוריון להפריד את "חטיבת-הנגב" ממטה-הפלמ"ח ולמנות למפקד החטיבה את שלמה (פיסטוק) שמיר, ממשוחררי הצבא הבריטי, שחזר אז משליחות בארצות-הברית. גלילי ודורי לא הסכימו. למחרת הציע הרמטכ"ל דורי למנות את שמיר לסגנו של נחום שריג, ובן-גוריון השיב: "אין זה בא בחשבון."¹⁴

שריג, שהיה מ"אנשי טבנקין" בקיבוץ המאוחד, היה פסול בעיני בן-גוריון. יתר על-כן: קולונל דוד מרכוס, שסיים ב-2 במארס את ביקוריו בכל החזיתות, הילל ושיבח, לפי עדות בן-גוריון ביומנו, רק את מפקד חטיבת "אלכסנדרוני", דן אבן, ועל שריג אמר: "מפקד מוכשר, אבל אין לו אימון ואינו יודע איך להניע פלוגה ולארגן אותה." מרכוס אף טען שהוא יכול ללמד את שריג את התורה הזאת תוך שבוע." ישראל גלילי ערער על אמינותה של עדות בן-גוריון בעניין זה, וטען כי מרכוס התאהב בשריג, וכי בן-גוריון לא הבין את דבריו, או הוציא דברים מהקשרם.¹⁵

עד אמצע מארס נמשכו הניסיונות של בן-גוריון להפריד את "חטיבת-הנגב" ממטה-הפלמ"ח ולמנות את שלמה שמיר למפקדהּ. ב-5 במארס כתב אלון לבן-גוריון: "מחמת החומרה שבהצעה – להוציא את יחידותינו בנגב מפיקוד מטה החטיבה – אני וחבריי-למטה מבקשים איתך שיחה בנידון בטרם תיפול ההכרעה. מחכים להזמנה." בן-גוריון נענה מיד. באותו יום קרא אליו את אלון ושאל:

"למה משטר אחר בנגב מאשר בכל הארץ?"

אלון: "יש גאווה על החטיבה. החטיבה עשתה עד עכשיו, והיא תעשה גם להבא."

המושג "רוח-יחידה" (ESPRIT SE CORPS) היה זר לבן-גוריון, והוא היקשה: "דרוש צבא לנגב להגן על הישובים ועל הגבולות. מדוע דרוש לכוח זה משטר אחר מאשר לכל כוח, היינו, מלבד הפיקוד המקומי' עוד פיקודים ארציים, אחד של הפלמ"ח, אחד של המטה? לכל חטיבה אחרת רק פיקוד ארצי אחד."¹⁶ אלון ובן-גוריון לא שכנעו זה את זה.

בן-גוריון, גלילי, אלון, ידין, שדה, איילון ושריג, דנו בנושא הפיקוד בנגב ב-10 במארס. ידין ניסה לפשר, להסכים לתפיסתו של בן-גוריון, אך הציע: "עד שהחטיבה בנגב תהיה עצמאית במאה אחוז, אין להפקיע את הקשר שלה עם הפלמ"ח." יצחק שדה הסביר: "מבנה הצבא הוא חי"ש, חי"ם ופלמ"ח. בנגב יש מקום לחי"ם. לחי"ש אין בו מקום. הבעיה של הנגב מיוחדת, כיבושית, וכיבוש הוא משימה פלמ"חית טיפוסית. לכיבוש דרושות פלוגות-מחץ. אין טעם שגדודי-מחץ בנגב יתורגלו כמו בגליל העליון, ורק מטה-הפלמ"ח יודע לארגן גדודי-מחץ."

כדי להניח את דעתו של בן-גוריון אמר אלון שגדודי הפלמ"ח מושאלים למפקד הנגב, ושזיקת מטה-הפלמ"ח לגדודיו בנגב תהיה רק דאגה לציודם, לאימוניהם ולקשר המנהלי איתם. מכל הנאספים התקרב ביותר סגן הרמטכ"ל צבי איילון לעמדתו של בן-גוריון: "המצב השתנה: לא חי"ם וגדודי-מחץ, אלא גדודים למרחב ורזרבה אסטרטגית."

נחום שריג דיווח על המצב בשטח: כשבא לנגב היו בו שתי פלוגות, ארבע-מאות איש; עתה יש בו שני גדודים, תשע-מאות איש. חיל-המשמר של קיבוצי-הנגב אינו עתודה ליחידות הלוחמות. "מטה הפלמ"ח נתן מפקדים, מדריכים, אנשים לאפסנאות ומפקדי כיתות מהרזרביסטים. התנאים בנגב קשים וכמעט אי-אפשר לבנות שם. דרוש עורף בלתי-רגיל. אני חושש לאבד את עזרת מטה-הפלמ"ח. המטה מכיר את האנשים, ויודע מיהו מפקד טוב."

אלון תמך בפָקודו: "מטה הפלמ"ח יכול לחתוך מגדוד שלו מפקדים בשביל הנגב, כי יש זיקה מיוחדת. אחרים לא יעשו זאת במידה כזאת." גלילי הציע: מטה עצמאי בנגב, כפוף למטה הכללי, וזיקה של הגדודים למטה-הפלמ"ח "בכל הנוגע לחילופי יחידות, אימון טוראים, הכשרת מפקדים והשתלמותם."

רוב המשתתפים בישיבה סברו שעל "חטיבת-הנגב" להיפרד ממטה-הפלמ"ח בעניינים מבצעיים, ולהמשיך בקשר אתו בתחומי המנהלה, האימונים ותגבור היחידות. לכאורה היה זה פתרון רצוי לבן-גוריון, אך הוא חשש ממזימה, ולא בקלות ויתר על קפיצת-הדרך מן ה"הגנה" לצבא סדיר וממלכתי. ביומנו כתב: "הבעתי השתוממותי על אלה שאינם מבחינים בין העבר – כשנוצרו הדפוסים השונים בארגון – ובין צורכי המלחמה עכשיו. סוג ההבדל העיקרי היה שפלמ"ח היה מגויס, ואחרים לא, מפני כך יכול היה להתאמן יותר. עכשיו כולם מגויסים... את הנגב יש לכבוש, וכולם יהיו שם חיילים. השאלה היא רק זו: מהו הכוח הדרוש לנגב, מה ציודו ואימונו בהתאם לצורכי הנגב. ערבבו מיסטיקה במיסטיפיקציה. לא הנגב קיים בשביל מטה-הפלמ"ח, אלא להפך. הכוח המרוחק בנגב יהיה כפוף למטה הארצי. אם יישלח גדוד של כל מרחב אחר, גדוד רזרבי, הוא יהיה מושאל."

בן-גוריון הורה לידין לנסח בכתב הצעת-מסקנות: "במרחב הנגב יוקם מטה מרחבי, במתכונת של מטה מרחבי, בתוספת הייחוד הדרוש למרחב זה: מטה-הנגב¹⁷ יהיה כפוף, ככל מטה, לפיקוד-העליון. הוא יופקד על כל הכוחות הקבועים (חי"ם וחי"ש) מיישובי הנגב ומהגדודים שיישלחו שמה. עד פקודה חדשה יעמדו לפקודתו גדודי-מחץ שיושאלו מחטיבת-המחץ הארצית. זיקת גדודי-המחץ בנגב, באמצעות מפקד-הנגב, למטה חטיבת-המחץ, היא רק בנוגע לחיול, אימון והשתלמות מפקדים."¹⁸

אחרי הישיבה הזאת נפגש בן-גוריון עם נחום שריג ושוחח אתו באריכות, בארבע עיניים. ביומנו רשם מה שדיווח לו שריג: "הערבים (בנגב) מפחדים מהיהודים. הבדווים אינם כוח לוחם, אלא ציידים. בעזה השתלט מפקד מצרי, לאחר שנכשל עם אנשי המקום, הביא ארבעים לוחמים ממצרים. יש לו שלושה משוריינים (אחד שלנו). הפלאחים חוששים שהיהודים ישרפו את השדות. שני השייח'ים הגדולים של שבטי תראבין ועזאזמה מנסים להבטיח שלום."¹⁹

נחום שריג פיקד על הנגב חודשיים בלי אישור מהפיקוד-העליון, ולפני שהוקמה "חטיבת-הנגב". באמצע מארס הודיע גלילי לבן-גוריון: "למרחב הנגב יוקם מטה-חטיבה, במתכונת המטה לכל חטיבה מרחבית. הרמטכ"ל ואני מציעים למנות את שלמה ר. (רבינוביץ, שמיר) לקצין-המבצעים במטה 'חטיבת-הנגב'." מפקד-החטיבה המיועד, לפי הודעת דורי וגלילי, היה מפקדה בפועל, נחום שריג.²⁰ בן-גוריון ענה להם במכתב: "יש להקים 'חטיבת-הנגב' כדוגמת החטיבות המרחביות האחרות... שלמה רבינוביץ מתמנה למפקד 'חטיבת-הנגב'."²¹

גלילי התנגד. בשיחתו עם בן-גוריון ב-14 במארס נשקלה ההצעה למנות את שמיר למושל הנגב. שמיר ביקר בנגב וחזר לתל אביב עם המסקנה: אין טעם להטיל על הפלמ"חניקים מפקד "מחוץ למשפחה". נחום שריג קיבל אפוא על עצמו להקים את מפקדת-החטיבה, שכבר הקים אותה לפני כן, ולפקד על החטיבה שכבר היה מפקדהּ.²²

מאבקו של בן-גוריון למען ניתוק הקשרים בין יחידות הפלמ"ח שבנגב ובין המטה הארצי של הפלמ"ח, ומאמציו הרבים למנות אדם אחר, במקום נחום שריג, למפקד "חטיבת-הנגב", מעידים שמנהיג הישוב לא הבין מה קורה בשטח, או שהיו לו שיקולים נוספים, חשובים יותר בעיניו. הפלמ"ח היה אז הכוח הארצי הנייד היחיד של ה"הגנה". ראש המפקדה הארצית ומפקד הפלמ"ח, טענו שבנגב יש לסטות מן הנוהג, ושיש להעניק לפלמ"ח את האחריות לא רק על המבצעים הצבאיים בנגב, אלא גם על המרחב. אגפי כוח האדם והאפסנאות של המטכ"ל, שעדיין היו במצב של התארגנות, לא היו מסוגלים לספק את כל צורכי הנגב. חברי מטה-הפלמ"ח, שהכירו היטב את הישובים ואת חבריהם, היו האנשים המתאימים ביותר לפיקוד על הנגב בתחילת המלחמה.

את אי-ההבנה של בן-גוריון בפרשה זאת אפשר להסביר במאבקו על מעמדו כמנהיג הצבאי של הישוב. הוא רצה למנות מפקדים בכירים לפי ראות עיניו, ממקורביו. את נחום שריג לא הכיר, וכנראה הגיעה לאוזניו רכילות כלשהי. אין לשכוח שהוא העדיף מראש קצינים משוחררי הצבא הבריטי על-פני המג"דים בעלי הניסיון מהפלמ"ח. לוויכוח הזה הייתה משמעות-נלווית מפלגתית: שריג אומנם לא היה פעיל במפ"ם²³ (לכן לא הכיר אותו בן-גוריון, ורשם, כאמור, ביומנו את המלים "מי זה נחום?") אבל היה מזוהה אתה, ובית-השיטה היה אחד הקיבוצים שלא קיבלו את מנהיגות בן-גוריון ושהעדיפו על-פניו את יצחק טבנקין.²⁴ בקשר בין מטה-הפלמ"ח ובין הנגב ובהתעקשות של גלילי ואלון על מינוי שריג למפקד "חטיבת-הנגב" ראה בן-גוריון עדות ל"אימפריאליזם" של הפלמ"ח, המסכן את מעמדו האישי ואת מעמדה של מפלגתו בישוב. בן-גוריון נכנע להכרח ו"ירד" מן הנושא, אך לא לזמן רב. במהלך המלחמה יחזור שוב ושוב לעניין הפיקוד על הנגב, ויביא את הדברים עד "מרד במטה הכללי", בימי ההפוגה הראשונה, ביוני-יולי 1948.

באמצע ינואר 1948 כבר הבינו הכול שהנגב לא ייפול בתוך שבועיים – על-אף חששותיו של עשת בדצמבר 1947 – ואף לא תוך חודשיים. הפיקוד-העליון כבר העריך שערביי הנגב אינם מסכנים את הישובים היהודיים, ושיש לישובים אלה אורך זמן לנשימה. לעומת זאת המשיך בן-גוריון לחשוד בכנות כוונותיהם של הבריטים, ואמר לחברי הנהלת-הסוכנות (ב-19 בינואר): "יש אומרים כי העזרה הגלויה הניתנת לערבים על-ידי הבריטים באה לשם מטרה אחת, והיא שנוותר על הנגב ונסתפק במה שיש לנו." בן-גוריון הציע להחזיק חמשת אלפים לוחמים בנגב למילוי החלל שישאירו הבריטים בצאתם, והעריך ש"בעוד חודשיים בערך ודאי יתקיפו אותנו מכל צד, ואז יימצא נוער רב בנגב, העלול להיות מנותק. תיתכן גם פלישה ממצרים, סעודיה ועבר-הירדן."²⁵

ב-2 פברואר אמר בן-גוריון לחברי ועד-הביטחון: "בכל הארץ יש פרובלמה של הגנה, ביטחון הישוב היהודי בעיר ובכפר... (בנגב) אין פרובלמה של הגנה; אין ישוב יהודי בנגב. יש נקודות מספר, שגם הן אינן נקודות-התיישבות במובן האמתי של הדבר. בגלל נקודות מספר לא היה כדאי הדבר. שם יש פרובלמה הפוכה: הגנת הישוב על השטח... השאלה – אם להגדיר במלה שאינה הולמת, אלא רק כדי לסבר את האוזן – זה כיבוש הנגב, אם אנחנו חוזרים וכובשים מה שלא שייך לאחרים. הנגב הוא שמונים אחוזים מן השטח שהקצה או"ם למדינה היהודית ויש בו שישים עד שמונים אלף ערבים שלחמשת אלפים מהם יש רובים. בנגב הדרומי, בין רביבים לאילת, אין ישובים, אלא רק כמה תחנות-משטרה ליד מקורות-מים. נראה שהפינוי הבריטי יתחיל בדרום. מצרים, עבר-הירדן וערב הסעודית לוטשות עיניים, כל אחת בנפרד, לחלקים מאדמת הנגב, על כן יש להשתלט מהר על כולו. לכך דרוש מאמץ גדול, אך אם לא יעשה המאמץ, יגשימו הערבים לפחות את תוכנית-המינימום שלהם, לקצץ בגבולות שהוקצו ליהודים, ולנסות לאלצנו לבנות קרתגו²⁶ בתל אביב. הנגב הוא המקום היחיד בארץ שיש בו סיכוי להתיישבות רחבה ללא שכנים ערבים. על חוסר המים ועל האופי המדברי של הנגב יתגברו המדע והטכניקה. אסור להגיד, מה יש? נאבד עכשיו את הנגב? נקבל אותו כעבור זמן בחזרה. קודם כול, לא נאבד אותו, ולא לאבד אותו פירושו לכבוש." על הישובים בנגב להיות מוכנים לקראת "פלישה של צבא מסודר, מאורגן, ממושמע, עם אספקה טובה. בל נרמה את עצמנו ונניח שלא יהיה להם ציוד טוב ביותר." לכן יש לשלוח לנגב חמשת אלפים איש שיקימו ישובים לא שגרתיים ולא קבועים, בנקודות החיוניות, ושישתלטו על משטרות-המידבר המתפנות ועל מקורות-המים, ויחזקו את הישובים הקיימים.

לטענה שהישוב העברי אינו יכול לשלוח חמשת אלפי בני-אדם לנגב, השיב בן-גוריון: בפברואר יבואו עשרת אלפים עולים לגאליים, ולאחר שיפוג תוקף המנדט יעלו עוד רבים. לטענה שהנגב ינותק מהישוב עם הפלישה, ושיושביו ייקלעו למלכודת, ענה במלים אלה, שנרשמו בפרוטוקול: "את ארץ-ישראל לא נגאל בלי מלחמה. תמיד חשבתי, כל ימי חשבתי, שלהגיד ליהודי לבוא לארץ-ישראל, זאת אומרת שאנחנו אומרים לו לבוא ולסכן את חייו, כי תהיה בה מלחמה. זאת חשבתי לפני מאורעות אלה. כאשר רק עליתי ארצה ידעתי זאת. איש לא יוכל להגיד שאין בזה משום ריסק. הריסק אינו יותר גדול מאשר בתל אביב. בתל אביב יהיה קל יותר להשמיד חמשת אלפי יהודים מאשר בנגב... מה שלא נעשה בחודשים הבאים, לא נעשה, אולי, במאות שנים. אין לי ספק שבששת החודשים הבאים יוכרע גורל עם ישראל, אולי למאות שנים, אולי לאלפי שנים. עלינו לדעת שזה מאמץ קשה, מאמץ כספי, מאמץ אנושי."

דברים אלה לא התקבלו בהסכמה מלאה. יושב-ראש הוועד הלאומי, דוד רמז, ונציג ההסתדרות, ברל רפטור, תמכו בהם ללא סייג, ורמז אמר: "ההגנה על אילת היא כהגנה על תל אביב." בן-גוריון השמיע קריאת-ביניים: "בעיני היא חשובה יותר." רפטור אמר: "הדרישה לנגב זאת דאגה לעתיד ההתיישבות, עתיד הציונות, עתיד היהודים."

לוי אשכול, עוזרו של בן-גוריון, הסתייג קצת. לדעתו נדרש לנגב "מפעל התיישבותי, בעל אופי התיישבותי קודם כול; לא תגובה צבאית, אלא תגובה התיישבותית. אנחנו צריכים קודם כול להפגין בפני העולם שדווקא בימי 'מאורעות', דווקא בימי דמים, פנינו לא לכיבוש מדינה זו או אחרת, אלא להתיישבות." הציונים הכלליים בוועד-הביטחון התנגדו לתפיסתו של בן-גוריון, ויוסף ספיר טען שאין להקים ישובים במהלך מלחמה. להפך, יש להפוך ישובים למאחזים צבאיים. קודם כול עלינו להגן על הקיים. "אם ננצח בצפון, בתל אביב או בחיפה, הנגב יהיה בידינו. אם, חלילה, לא ננצח וגם נשב באילת, הפסדנו." איש הציונים הכלליים משה סבירסקי אמר: "ברור שיש לנו צורך בנגב. ברור שאם אנחנו לא נשמור על הנגב עכשיו, הוא לא יהיה לנו... אבל נשאלת השאלה אם יש לנו כוח להחזיק אותו בידינו. אם אין לנו הכוח, יותר כדאי להחזיק בדברים הקיימים." שיקול נוסף של סבירסקי: "עלינו להשוות מה יקר יותר, האיש או המידבר, שאין בו ולא כלום."

ההתנגדות מימין והתמיכה המוגבלת של חבריו, אנשי ההסתדרות, הפיקו מבן-גוריון נאום נוסף באותה ישיבה. בנאום זה הציג את ה"אני מאמין" שלו בנושא הנגב:²⁷

"על מה אנחנו מגנים עכשיו? לא על מדינה ולא על הקיים. יש עכשיו ניסיון, וניסיון רציני, הכי רציני שהיה עד עכשיו, לחסל את הציונות. אנחנו נלחמים נגד זה, ואין, לפי-שעה, שני תפקידים. יש רק תפקיד אחד, תפקיד של מלחמה על אפשרויות הגשמת הציונות. אינני אומר שפה אינה צריכה להישמע דעה אחרת, וכל דעה יש לה הזכות להישמע, תבורך ותיבדק. לפי שעה כל ההכנות, כל הסידורים, כל התוכניות, כל ההוראות, ואם יש גם דבר בלתי-מעשי כמו רוח – ויש דבר זה – לכל אלה אין שני כיוונים אלא כיוון אחד. כך חושב ויחשוב כל ציוני, אשר מוכן למסור את נפשו רק על זאת, ולהילחם על הציונות, ואף אחר מאלה אשר יש להם, או תהיה להם, דרך אחרת, לא ישפיעו על כך... המלאכה, הנעשית עד עכשיו על-פי כיוון אחד... איננה הגנה על הקיים... לדעתי לא קיים שום דבר בארץ. אם אנחנו מדברים על הקיים-כביכול, הוא בית-קלפים ואינו קיים כלל. קיים בארץ רק מה שאינו קיים, ועל זה אנחנו מגנים. רק על זה. אם אנחנו לא נגן על המדבר, תל אביב אינה קיימת, זה רק דמיון שתל אביב קיימת, המדבר קיים יותר מאשר תל אביב... אין שום דבר קיים, ואם אני צריך להגן על הקיים אגן על מה שלא קיים; אם לא אגן על מה שאינו קיים אין לי על מה להגן.! המגנים יגנו על הציונות, לא על הקיים, ומזה אין להוציא שנים-עשר מיליון דונם. אומנם עד עתה לא הייתה התנגדות כזאת, וגם אז לא טוב היה לחכות. כרגע רוצים לקחת זאת מאתנו, ואם את זאת רוצים לקחת מאתנו, אנחנו לא ניתן. ובכן, אנחנו צריכים להיות שם.

"... ה"הגנה" אשר מתארגנת בארץ והכוחות העומדים מאחוריה, הם אינם מגנים על הקיים. הם מגנים על המדבר, וגם אדון ספיר,²⁸ נדמה לי – נדמה לי שהוא היה בארץ לפני – הוא היה בארץ-ישראל בלי תל אביב. אני באתי לארץ-ישראל כשלא הייתה תל אביב; אומנם היא הייתה. היא הייתה במחשבתנו. אומרים, מה אכפת, ניקח אחר-כך בחזרה, ייקחו, לעת עתה, מאתנו עשרה מיליון דונם. המגנים לא יתנו. המגנים הם נוער. אלה העומדים בשכונת-התקווה, אלה הנותנים כסף לצורכי ה"הגנה", אין להם עניין להגן על הקיים, יש להם די שכל להבין שהקיים אינו קיים, ואין בזה שני כיוונים."²⁹

לדברי ישראל גלילי לא התייחסו רוב הנוכחים בישיבה ברצינות לדברי יוסף ספיר ומשה סבירסקי, שהשתמע מהם שאין להקצות כוחות ומשאבים גדולים להגנת הנגב; בן-גוריון הפתיע את הנאספים בנאומו זה, שהיה תפור על-פי מידות של אסיפת עם, ולא של דיון פנימי. גלילי, שהסכים עם עצם הדברים שאמר בן-גוריון, כתב פתק לרמטכ"ל יעקב דורי: "בן-גוריון מדבר אל ההיסטוריה."³⁰

"כשהקמתי את חטיבת הנגב," סיפר נחום שריג, "הופיע מן המטכ"ל קצין, ששירת לפני כן כאלוף-משנה בצבא הפולני הסדיר. הוא עשה חשבונות, שאל מה אורך החזית והיכן הגזרות הקריטיות, אחר-כך ישב, חשב, והגיע למסקנה שיש לנו בנגב מאתיים קילומטרים חזית.

'תוכל לעמוד בכך?' שאל בזהירות.

'הבעיה אינה עומדת על הפרק, נחזיק מעמד עם מה שיש לנו,' עניתי."³¹

____

[בשבוע הבא יתפרסם פרק ראשון בסדרת פרקים על גוש-עציון בפרוץ מלחמת העצמאות. הפרק הראשון יעסוק בהתיישבות בגוש-עציון; באופי המשקיסטי ולא הביטחוניסטי של המתיישבים; באפשרות שגוש-עציון יהיה קנטון יהודי במדינה ערבית ובשלוש האסכולות בפיקוד העליון של ארגון ההגנה לגבי גוש-עציון במלחמה.]

1. התוכנית הייתה לאייש את הגדוד הזה בגרעיני-הכשרות מקפריסין. אולם תוך כדי הקמתו ואימוניו היה צורך בגדוד נוסף בנגב. לפיכך פוצל הגדוד השביעי והוקם גם הגדוד השמיני, בפיקוד חיים בר-לב. הגדוד השביעי הגיע לנגב רק בסוף מאי, ומפקדו היה יוחנן זריז. ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין, מכתב של אורי ברנר מ-26 במאי 1979: מכתב של נחום שריג מ-2 ביוני 1979.
2. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח.
3. זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן, 1978, עמ' 922: סדרת ראיונות עם נחום שריג ב-1978.
4. יומן דב"ג, 15 בינואר 1948.
5. שם, 18 בינואר.
6. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
7. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה נצר.
8. סדרת הראיונות הנ"ל עם נחום שריג.
9. יומן דב"ג, 21 בינואר, 18-8 בפברואר, 2 במארס 1948.
10. שאול אביגור. "עם יהודה ארזי – קטעי זיכרונות". מולד. מס' 194-193, עמ' 407; שיחת טלפון עם אריה אליאב ב-26 בנובמבר 1980.
11. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
12. בר-לב נשלח לנגב מקורס מפקדי הכיתות של הפלמ"ח בקבוץ דליה, שהוא היה מפקדו.
13. סדרת ראיונות עם חיים בר-לב ב-1978; סדרת הראיונות הנ"ל עם נחום שריג; הראיון הנ"ל עם יהושע ברנשטיין.
14. יומן דב"ג, 4-3 במארס 1948.
15. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
16. יומן דב"ג, 5 במארס 1948.
17. הכוונה למטה "חטיבת-הנגב".
18. יומן דב"ג, 10 במארס 1948.
19. שם, שם.
20. ארכיון צה"ל, אג"ם/מטכ"ל, תיק 53, 481/49.
21. שם, שם.
22. יומן דב"ג, 14 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם נחום שריג: סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה שמיר; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה נצר.
23. מפלגה זאת איחדה אז את "השומר-הצעיר" ואת "התנועה לאחדות העבודה".
24. אחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית נשארו קיבוצים אלה ב"קיבוץ המאוחד", והאחרים הצטרפו ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים."
25. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/2, מס' 25, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות, 19 בינואר 1948.
26. הייתה עיר ומעצמה בנומידיה (תוניסיה של היום), שנוסדה במאה ה-9 לפנה"ס על-ידי מתיישבים פיניקים מהעיר צור. העיר נהרסה כליל בשנת 146 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו.
27. בן-גוריון כלל את הנאום הזה בספרו "ייחוד וייעוד" עמ' 25-22, אך בספרו זה סגנן וערך את הדברים. כאן הם מובאים ישר מהפרוטוקול של ישיבת ועד-הביטחון.
28. יוסף ספיר, איש פתח-תקוה. ממנהיגי החוגים האזרחיים לפני היות המדינה.
29. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9346 S, ישיבת ועד הביטחון. 3 בפברואר 1948.
30. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
31. סדרת הראיונות הנ"ל עם נחום שריג. דעה דומה לזאת של הקולונל הפולני שמע חיים הרצוג מפי המומחה הצבאי של כוח החלוץ של או"ם הקולונל הנורווגי אלפרד רושאר לונד, ב-10 במארס 1948.