|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה - פרק 26

גוש-עציון - לפנות או להילחם

שלבי התיישבות היהודים בגוש-עציון והתפתחותו לגוש קיבוצים דתיים; הקמת קיבוץ של השומר הצעיר בגוש; התמקדות אנשי הגוש בנושאים משקיים ואי הבנת הבעיה הביטחונית; סירוב אנשי גוש-עציון לקבל כוח פלמ"ח בגוש; אפשרות שגוש-עציון יהיה מחוז יהודי במדינה הערבית; הגישות השונות ביחס לעתיד הגוש בפיקוד היהודי העליון; מזימתו של בן-גוריון ביחס לגוש-עציון ולשאר היישובים מחוץ לגבולות שהקצה האו"ם למדינה היהודית
15/01/2016  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה   |   תגובות
גוש-עציון [צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ]


אל ההר

הישובים: כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, נכללו בשטח שהועיד או"ם למדינה הערבית. כחודשיים לפני הצבעת 29 בנובמבר אמר משה שרת לחברי עין-צורים כי אין סיכוי שגוש-עציון ייכלל במדינת-היהודים, וחברי הקיבוץ ביקשו ממנו להשתדל לפחות שתוענק להם אוטונומיה במדינה הערבית שתקום.1

אחרי 29 בנובמבר, כשביקשו חברי משלחת מטעם יישובי הגוש מגולדה מאיר להשתדל שהגוש ייכלל לא במדינה הערבית אלא במרחב הבינלאומי של ירושלים, הסבירה להם גולדה מדוע לא תעשה כבקשתם: אם תתרחב "מדינת ירושלים" עד חברון, יצטמצם אחוז היהודים בה. בפברואר 1948 דנו חברי משלחת הסוכנות היהודית לאו"ם, בהצעה לכלול באזור הבינלאומי את מעלה החמישה, קריית-ענבים וגוש-עציון. זלמן ליפשיץ, שהיה חבר המשלחת, העיד: בגלל הסכנה שכל בעיית החלוקה תתעורר מחדש באסיפה הכללית, יעצתי לשרתוק – והוא קיבל את דעתי – לא לעורר את שאלת שינוי התחומים, ולהשאיר אותם כפי שנקבעו.2 ארבע מאות וחמישים תושבי גוש-עציון, היהודים, היו נאמנים לעקרון אי-הפינוי.להנהגת הישוב לא היה ברור מה יהיה עתיד הגוש, והפיקוד-העליון טיפל רק בהגנת הישובים ולא בעתידם הפוליטי.

בתולדות התיישבות היהודים בארץ-ישראל נזכר גוש-עציון בראשונה, כשהציעו שלטונות המנדט הבריטי למשוחררי הגדודים העבריים להתיישב בו, בתחילת שנות העשרים. החיילים המשוחררים היהודים סירבו, וטענו שאין מים באזור זה.3 בשנת 1927 התיישבו בהר-חברון יהודים חרדים מירושלים, מחברת "זיכרון-דוד", והקימו בו את הכפר מגדל-עדר. בימי מאורעות תרפ"ט מצאו אנשי מגדל-עדר מחסה אצל ידידיהם, ערבים תושבי הכפר בית-אומר, ואנשי צבא בריטים חילצו אותם והעבירום לירושלים. הפורעים החריבו את הכפר היהודי, ותושביו שוב לא חזרו אליו.4 ההתיישבות בהר-חברון חודשה בשנות השלושים הראשונות. שמואל צבי הולצמן, פרדסן מרחובות, קנה שם אדמות, והקים את חברת "אל-ההר", לקניית אדמות נוספות. כוונתו הייתה לבנות קייטנות על אדמותיו אלה ולנטוע בהן עצי פרי. סוכני "אל-ההר" מכרו אדמות ליהודים בחו"ל למטרת התיישבות, והולצמן חכר אדמות ממנזר רוסי והקים עליהן משתלת עצים, מרפאה ששירתה את השכנים הערבים, וישוב שנקרא על שמו, כפר-עציון (הולץ פירושו עץ). ספסרים יהודים הריחו רווחים, קנו גם הם אדמות בהר-חברון והזניקו את מחיריהן לגובה רב, וכך פשטה "אל-ההר" את הרגל.

יצחק יהודה כהן, סוחר ירושלמי, קנה אדמות מדרום לבית-לחם, ייסד חווה וסלל דרך אליה. כשפרצו מאורעות 1936 מכר כהן את חוותו לקרן-הקיימת לישראל. הקרן-הקיימת גם קנתה את אדמות כפר-עציון שנעזב, ואדמות נוספות באזור. ברכישת האדמות מבעליהן הערבים טיפלו פנחס מרגלית וחתנו, אהרון סלומון. באחד הימים ב-1942 חרשו סלומון ומרגלית את אדמתם שקנו, ושודדים ערבים ירו עליהם והרגו את סלומון. מרגלית הצליח להציל את חייו, ואת חיי שני יהודים שנלוו אליו, בכסף שנתן לרוצחים.5

בשנת 1943 חודשה ההתיישבות בגוש-עציון, ביוזמת ראש המחלקה להתיישבות של הקרן-הקיימת, יוסף וייץ, ש"התלבש" על המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי", ועל תנועת "הקיבוץ הדתי", ושכנע אותם שגוש זה, "בין עיר-הקודש לעיר-האבות", נועד להתיישבות הדתית, מששת ימי בראשית.6 חברי "קבוצת אברהם", עולים ממזרח אירופה, רובם בעלי-משפחות, עמדו להתיישב בשפלה או בעמק, אבל איש המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי", מיכאל חזני, דיבר על ליבם להתיישב בהר-חברון.7 אחרי שסיירה משלחת מטעם הקיבוץ במקום המוצע, נפגשו נציגיו עם וייץ, והוא כתב ביומנו: "באי-כוח 'הפועל המזרחי' העמידו תנאים מיוחדים... אמרתי להם שדורש אני מהם לבוא לשם בלי תנאים, כפלוגת-עבודה, למשך חודש ימים, ובמשך אותו זמן נוכל לבוא לכלל החלטה אם המקום מוצא-חן בעיניהם או לא. ארכו הדברים בינינו. הרהרתי בלבי... שיטת ההתיישבות הציונית היא שחינכה את בחורינו שיהיו בוחרים באדמה טובה, הניתנת להפלח בטרקטור, ואילו אדמת-אבנים, מה להם ולצרה זאת? זו תינתן לאחרים."8

וייץ קנה אדמות של מנזר גרמני שהיו תקועות בין אדמות היהודים. אדמות אלה כבר היו אסורות לקניה (בגלל חוקי "הספר-הלבן,'), על כן הסתננו חברי "קבוצת אברהם" אל המנזר, ו"שכרו" בו חדרים. מרדכי יגאל, איש "השומר", מונה למוכתר שלהם וקשר יחסי-שכנות עם הערבים. באפריל 1943 התיישבה "קבוצת אברהם" בכפר-עציון.9 עד אז אבטחו סיירי פלוגה ה' של הפלמ"ח את מעבדי הקרקע היהודים באזור, מִיפּו אותו ולמדו את שביליו; בתחילה אבטחו גם את המתיישבים, אך יגאל חשש שהם עלולים לשבש את יחסי-השכנים שקשר, והודיע שאם לא יורחקו מהאזור לא ימשיך בפעילותו. תוצאת האולטימטום של יגאל הייתה – בירור, שהשתתף בו מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה. מפקד מחלקת-הסיירים, חיים רון, הסכים לשמור על פרופיל נמוך, ובלבד שיישאר כוח צבאי באזור, אך טענותיו לא שכנעו את שדה. הפלמ"חניקים עזבו את הגוש, ויגאל נשאר בו. דני מס היה אחד הסיירים שסולקו.10

בספטמבר 1945 הקים גרעין מתנועת "בני-עקיבא" את הקיבוץ משואות-יצחק, על שם הרב הראשי האשכנזי יצחק הלוי הרצוג, ובאוקטובר 1946 הקים גרעין אחר של "בני-עקיבא" את הקיבוץ עין-צורים. גוש של שלושה ישובים דתיים קם בהר-חברון.11

השומר הצעיר

אדמות רבות קנו היהודים בגוש-עציון, ולא את כולן יישבו. על כמה מהן היו לערבים טענות של "חזקה". אחת מאדמות-המריבה הייתה סמוכה לעין-צורים, והמוסדות המיישבים החליטו לקבוע עובדה בשטח וביקשו מהקיבוץ הארצי "השומר-הצעיר" לייעד גרעין למשימה זאת. הדרך אל הישוב החדש החילוני עברה בתוך עין-צורים, וחברי קיבוץ זה הודיעו: בשבת תהיה הדרך סגורה. חברי "השומר הצעיר" היו אמורים לעבד את אדמת ההיאחזות ולהמשיך לשרת בפלמ"ח בפלוגה הירושלמית. בגלל חוסר תקדים, לא הוגדר מעמדם, והם היו "קצת רזרביסטים, קצת בשירות פעיל," כדבריהם. לפני שעלו על הקרקע נאמר להם כי צפוי קרב, ואולי ייהרגו "חמישה עד שבעה" מהם. כשנודע להם שחברי עין-צורים יסגרו את דרכם בשבת, החליטו לפרוץ אותה בכוח.

כדי למנוע ריב-שכנים, התחכם יגאל לאנשי "השומר-הצעיר" וקיבל ממפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, ומנשיא הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, אישור למקם את הקיבוץ שלהם – רבדים – לא על אדמת-המריבה, אלא על גבעת-טרשים, במרחק שלוש מאות מטרים ממנה (וייץ שהה אז בחוץ-לארץ). גבעת-הטרשים לא שלטה על הסביבה, והערבים כינוה בלעג "דאהר אל מסטיח'" (גב המשטח). קיבוץ רבדים עלה על הקרקע ב-11 בפברואר 1947 והקרב הצפוי נמנע. כשחזר וייץ לארץ-ישראל דרש להעביר את קיבוץ רבדים למקום שנועד לו בתחילה. משא-ומתן טעון-מתח התנהל בין כל המעורבים, אך המעוניינים העיקריים, חברי רבדים, כבר התאהבו באדמת "המשטח". באין ברירה בוימה "עליה" על האדמה, השנויה במחלוקת. בהצגה זאת השתתפו נוטרים ופרדות שגויסו מכל יישובי הגוש. הערבים נקהלו, יריות הוחלפו, הרוחות סערו ונרגעו, נפתח משא-ומתן, והערבים קיבלו פיצויים וויתרו. הצריף שהוקם על אדמת-המריבה היה לבסיס-אימונים של ה"הגנה" הירושלמית.12

כך חדל גוש-עציון להיות דתי-הומוגני.13 כשעלו חברי רבדים על אדמתם, קידמו אנשי כפר-עציון את פניהם במסיבה, אך העימותים פרצו מהר ועד מהלומות הגיעו. הקרן-הקיימת העסיקה את חברי כל קיבוצי ההר ב"עבודות-חוץ": הכשרת-קרקע, סיקול ובניית טראסות (מדרגות) על המדרונות. החלקות של שלושת הקיבוצים הוותיקים היו מסומנות, ואילו חברי רבדים לא ידעו בדיוק היכן אדמותיהם. יום אחד שלח אותם מנהל-העבודה לחלקה סמוכה לעין-צווים, וחברי עין-צורים איימו עליהם במקלות, בטוריות ובשוטים, והודיעו: "לא ניתן לאחרים להכשיר את הקרקע שלנו."14 בן-ציון אלוני מעין-צורים תלה את המחלוקת במיעוט האדמות הטובות לעיבוד בהר-חברון; שמחה כהן, שהצטרף לעין-צורים, זמן-מה אחרי התקרית, סיפר שחבריו אמרו לו: "חברי רבדים יודעים להכות, אנחנו לא."15 "בסך-הכול", העיד צבינג'י (צבי סטקלוב, איש רבדים, שהיה מזכיר הגוש), "היו לנו יחסים טובים עם הדתיים. קיבלנו מהם עזרה והיינו מתארחים אצלם בחגים."16 דברים דומים אמרו אנשי כפר-עציון, משואות-יצחק ועין-צורים.

"משקיסטים, לא ביטחוניסטים"

לקראת 29 בנובמבר הייתה מחצית, מעשרים אלף הדונם של גוש-עציון, בבעלות יהודית, ומספר חברי ארבעת הישובים היה ארבע מאות וחמישים. לא שיקולים ביטחוניים וטופוגראפיים קבעו את מיקומו של כל אחד מישובים אלה; הם הוקמו על האדמות שהיו בידי היהודים, ובהתאם לשיקולים המשקיים. גם אחרי שפרצו הקרבות לא היה בכל הגוש אפילו משלט מבוצר אחד, מחוץ לגדרות הישובים. אף ששיטת משלטי-החוץ עדיין לא הייתה מקובלת בימים ההם, קשה להבין מדוע לא הופעלה שיטה זאת בגוש, שהיה אי-יהודי בים של עויינות. תוכניות-האבטחה הנפרדות של כל ישוב וישוב, היו אמורות להגיב על הסגות-גבול והתנפלויות בנוסח "המאורעות".

ב-1947 נראו האותות הראשונים. קטטה רבתי פרצה ב-15 ביוני בין תושבי הכפר הערבי, נחלין, ובין חברי רבדים, בגלל חריש באדמת-מריבה, ושלושה יהודים ושני ערבים נפצעו.17 יגאל, השומר, סיפר: "באוגוסט החריפו היחסים בגוש... בשדות נראו קבוצות ערבים מתאמנים. הקצינים האנגלים מחברון ביקרו אצלנו לעיתים קרובות יותר, ובלילות נראו סימני-איתות ונשמעו הדי-יריות והתפוצצויות. בסיורי בכפרים הייתי פוגש אורחים זרים, שראו בעין רעה את היחסים התקינים בינינו ובין שכנינו. המודיעים היו מספרים שציוד רב זורם לכפרים."18 אף-על-פי-כן לא נכנסו יישובי הגוש למשטר של התבצרות ואימונים. אברהם הלפרין, שהיה אז מרכז ועדת-הביטחון של "הקיבוץ-הדתי", סיפר, שחברי כפר-עציון היו "משקיסטים, לא ביטחוניסטים," וסירבו להקצות לביטחון כסף וכוח-אדם, מעבר למינימום ההכרחי.

לקראת המלחמה היו בגוש-עציון מאתיים עשרים וחמישה חברי "הגנה" רשומים, ומכולם רק חברי רבדים, חברי הפלמ"ח לשעבר, קיבלו אימון צבאי ראוי לשמו כיחידים וכהכשרה. בארבעת הישובים היו שלוש מרגמות 2 אינטש, ארבעה מקלעים, ארבעה-עשר סטנים, שבעים וחמישה רובים ושישה אקדחים. התחמושת הייתה מעטה ומזון וציוד לא נאגרו. גוש-עציון היה אחד ממקומות האימון של חי"ש ירושלים, ומטה המחוז ארגן בו קורסים למפקדי-כיתות והחזיק בו מחסן נשק מחוזי לשימוש הקורסים והעתודה, שהייתה אמורה לבוא לעזרת הגוש בשעת הצורך, על-פי התוכנית של מטה המחוז.19

אנשי מטה המחוז העריכו שתושבי גוש-עציון לא יוכלו לעמוד לבדם מול התקפה, ותכננו לשלוח אליהם תגבורת חזקה של לוחמים ונשק בשעת-חרום. גישה זאת הייתה בעוכרי אנשי הגוש; הם סמכו על העזרה שתבוא ולא התכוננו כראוי להתגוננות ממושכת, ומטה המחוז לא שלח אליהם את התגבורת המובטחת בגלל חולשתה של "ההגנה" הירושלמית, מרחק הגוש מירושלים, ותנאי המצור.

גם אי-הוודאות הייתה אחד מגורמי היעדר ההכנות הביטחוניות. תושבי הגוש סברו שהוא יהיה חלק מירושלים הבינלאומית, או מובלעת, מחוץ לתחום המלחמות.20 חבר כפר-עציון, שאול רז, סיפר שרבים מראשי "המזרחי" טענו כי מוטב שירושלים תהיה בידי ערבים ולא בינלאומית: "עם הערבים נמצא לשון משותפת, עם שליטים נוצרים לא." מנהיגים דתיים אחרים העדיפו שלטון ערבי בירושלים על-פני שלטון יהודי-חילוני.21 השאננות (היחסית) של תושבי גוש-עציון הייתה חלק מהשאננות של כל הישוב העברי בארץ-ישראל, תוצאת קוצר-הראות של הדרג המדיני-אסטרטגי, ההערכה הלא-נכונה של מועד פרוץ המלחמה, האיחור בהכנות למלחמה, ו"מלחמת-האסכולות" בענייני הביטחון.

לא רוצים פלמ"ח

ירושלים הייתה הקשר היחיד של גוש-עציון עם העולם, והקשר היחיד של הגוש עם ירושלים היה כביש, שהתפתל – לאורך עשרים וארבעה קילומטרים – בין כפרים ערביים ובתוך בית-לחם. המכוניות שנסעו על הכביש הזה הביאו לישובים את רוב המצרכים, ומים במכליות, ואת בגדי התושבים, שכובסו בירושלים. רוב חברי רבדים השתייכו כאמור לפלמ"ח, וגם רבים מחברי הקיבוצים האחרים שירתו בפלמ"ח, לפני התיישבותם. אחרים עברו קורסים של ה"הגנה", ובכפר-עציון ישבו כמה ממשוחררי הצבא הבריטי. מפקד החבל, יעקב אלטמן מכפר-עציון, סיים קורס מפקדי-מחלקות של ה"הגנה". הלפרין תיאר אותו כך: "בחור רציני, איש משק יותר מאשר איש צבא". תפקידו הביטחוני היה מִשני לחברותו במשק." לדברי הלפרין, לא פיקד אלטמן למעשה על הגוש ולא הנהיג את חבריו בשעות-מבחן.22 גוש-עציון נכנס למלחמת העצמאות ללא פיקוד צבאי ממש, ולא היה מוכן למבחן זה, על-אף דבקותם של תושביו במשימות הביטחוניות. משה בעל-קורא, איש שירות-הקשר של ה"הגנה", שהקים מערכת-קשר וקורס-קשר בגוש, העיד: "הם (הדתיים) התייחסו אל תורת-הקשר כאל דף גמרא, לא כמו החילוניים, שהתלוצצו או ניסו להתחמק."23 בבסיס-ההדרכה שהקימה מפקדת מחוז ירושלים בגוש-עציון התאמנו סיירים, חבלנים ומפקדי-כיתות. כשפרצה המלחמה התקים בו קורס מפקדי-כיתות לעשרים וחמישה איש, בפיקודו של שמואל ('פיפי') פרודובסקי.

אליהו סלע (רעננה), שהיה אז מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, סיפר: "כחודש לפני שפרצה המלחמה הציע מטה הפלמ"ח לקיבוץ כפר-עציון לקבל מחלקה שתעבוד ותתאמן בו, אך חברי הקיבוץ השיבו שאין להם עבודה להציע למחלקה. תקציב לאחזקת מחלקה מגויסת, שאינה מפרנסת את עצמה בעבודה, לא היה ל"הגנה",24 והמחלקה לא נשלחה לכפר-עציון". חודש אחרי משא-ומתן זה כבר מיעטו חברי הפלמ"ח בכל הארץ לעבוד במשקים, ויחידותיו מילאו משימות צבאיות בלבד. בגלל החשש מפני אבטלה סמויה, לא הייתה אפוא הגנת-מחץ לכפר-עציון. האנשים ששלח הפלמ"ח לגוש-עציון, כשפרצה המלחמה, לא היו יחידה אורגאנית, ולא הספיקו ללמוד כראוי את תנאי הגוש.

עם פרוץ המלחמה היו בגוש-עציון שלוש מאות ועשרה לוחמים, שבעה מקלעים, שבע מרגמות 2 אינטש, מאה חמישים ושישה רובים וארבעים וחמישה תת-מקלעים.25 לפי מושגי הימים ההם היה זה נשק רב. הצרה של הגוש, נוסף על ליקוייו הפנימיים, הייתה כפיפותו למחוז-ירושלים; לכאורה היה לו פטרון ביטחוני, על כן לא היה לו קשר ישיר עם הפיקוד-העליון.

"קנטון יהודי במדינה ערבית"

מספר הערבים בהר-חברון היה כשמונים אלף, מיעוטם נוצרים ורובם מוסלמים לאומנים קנאים, שחיכו להזדמנות להתנפל על היהודים. רק עם הכפר בית-אומר קשרו היהודים יחסי-שכנות, וקשרים נוספים נרקמו ביניהם ובין ערבים יחידים מכפרים אחרים. המפקד הצבאי של ערביי ההר היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אך נאמנותם הייתה נתונה בראש ובראשונה לחמולות שלהם, לכן הורכבו יחידותיהם הצבאיות לפי מפתח משפחתי. נשק אישי ותחמושת היו להם בשפע אך מקלעיהם היו מעטים, ונשק יחידתי לא היה להם כלל. רמת אימון-הפרט שלהם הייתה גבוהה, רמת האימון היחידתי נמוכה, וכישורי מפקדיהם בניהול קרב נייד, אפסיים. הם יכלו להסתנן לכפרי היהודים בהתגנבות יחידים או בקבוצות משפחתיות, אבל מפקדיהם – גם החוסיינים וגם אנשי "צבא-ההצלה" – לא ניצלו את יתרונם זה.

"ההחלטה על החלוקה העמידה אותנו לפני אחת הבעיות הקשות בסבך המדיני, בעיית הנקודות העבריות במדינה הערבית," אמר שאול רז באסיפת-חברים בכפר-עציון, ב-5 בדצמבר 1947.

"לדעתי אין אפשרות של קיום לנקודות קטנות בים הערבי... עלינו לגדול בכוחות, בנפש ובהון. יש להניח שזמן ממושך נהיה בני-ערובה ביד המדינה הערבית, על-כן חשוב שנהיה רבים. הניתוק האדמיניסטרטיבי והכלכלי מהמדינה העברית יביא לניתוק רוחני ותרבותי. הסעד הנחוץ לנו ייתקל, אולי, בהפרעות קשות, שיסכלו את מאמצינו לייצב קשרים תקינים עם הישוב שמעבר לגבול... יש אולי לטעון, איך אפשר לדרוש את הגדלתה של האוכלוסייה העברית שמחוץ לגבול בזמן שנראה כחיוני להקטינה? לטענה זו יש להשיב: מכיוון שלא עלה על דעתנו לוותר על הנקודות שנוסדו, ואין ברצוננו, בשום אופן, לאשר על-ידי בנסיגה את הגבולות שקבע או"ם... בגורלנו נפל להיות, לעת-עתה, מחוץ לגבולות המדינה היהודית, ומבחינה זו אנו חשובים ליישוב. עלינו לבוא אליו עם תוכנית מבוססת על הרחבה מיידית של נקודותינו, פן מחר לא יוכלו עוד מוסדות הישוב, גם אם ירצו, לבוא לעזרתנו בצורות ובדרכים האפשריות כעת." רז הציע שארבעת הישובים יתכוננו לעמוד לבדם מול התקפה; הוא לא האמין בעזרה צבאית מבחוץ. תחזיותיו לא התקבלו על דעת חבריו ולא היו לקו-מנחה.26

צבינג'י, חבר רבדים, סיפר: "כשהיינו בני שש-עשרה, חברי 'השומר-הצעיר', טיילנו בחברון. נכנסנו אליה בלי נשק, הגבהנו את הצווארונים והערבים פינו לנו דרך. חשבנו שאין בעולם כוח שיוכל לנו. בסוף 1947, בגיל שמונה-עשרה, לא השתנה דפוס-המחשבה שלנו. בכל הארץ השתוללה המלחמה, בדרך בין ירושלים לתל אביב התלקחו קרבות, ואנחנו המשכנו לטייל בסביבה בשבתות."27 מוזס מרבדים סיפר: "אמרו אז, בחצי-הלצה, שהרב פישמן28 יקים קנטון יהודי במדינה הערבית, ושאנחנו נמשיך לחיות בשלווה."29

ב-9 בדצמבר 1947 דרשה משלחת מגוש-עציון מבן-גוריון לשלוח לגוש מאה אנשי חי"ש, גדר, מערכת-טלפון פנימית, זרקורים קטנים וטנדר. ב-11 בדצמבר דרש בן-גוריון מיעקב דורי ומישראל גלילי "לשלוח חיזוק רב לכפר-עציון, מאה וחמישים איש."30 בכל החודש ההוא הזכיר בן-גוריון ביומנו את גוש-עציון רק בשתי הזדמנויות אלה. הגוש הדתי סבל כנראה ממחסור בשתדלנים, בניגוד לנגב ולגליל העליון שהישובים בהם היו חילוניים.

נציגי הישובים שלא נכללו בגבולות המדינה היהודית המוצעת התכנסו בבית המרכז החקלאי בתל אביב ב-10 בדצמבר. מגוש-עציון נכחו בכינוס חמישה אנשים. יו"ר המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד, אמר, "אין כוונה לפנות ישובים, המדינה היהודית לא תזניח אתכם ולא תשכחכם," ונציגי המשקים דרשו נשק, כסף ואנשים. הוחלט שכל ישוב יכין תוכנית פיתוח והכפלת-אוכלוסייה לחצי-שנה – עד הכרזת המדינה – ושהמוסדות יבצעו את התוכניות הללו.31 החלטה זאת נשארה על הנייר.

שלוש אסכולות

בפיקוד-העליון ובמטות המבצעיים לא הייתה דעה אחידה על התפקיד שנועד לגוש-עציון במלחמה. עקרון אי-פינוי-הישובים הנחה את הפיקוד-העליון. יגאל ידין אמר אחרי שנים: "אם אתה עוזב ישוב, מתחיל תהליך של 'דומינו' ואינך יודע איפה תיעצר."32 לפי "תוכנית נובמבר 1947" נועד גוש-עציון להיות מוצב קדמי בולם-זעזועים בשלב הראשון של המלחמה ולעמוד מול ערבים מקומיים בתוספת של מתנדבים מחו"ל, ואחר-כך היה אמור להיות "מרחב-חסימה" ולעצור צבא סדיר פולש בדרך לירושלים.33 לדברי ידין היה תפקידו האסטרטגי של הגוש חסימת התקפות על ירושלים מדרום.34 לעומת זאת ראה בו הפלמ"ח בסיס למתקפה על הר-חברון, ויגאל אלון סיפר: "רוב (ימי) המלחמה היה הגוש כפוף למפקדת-ירושלים, והיא קיבלה את כל ההחלטות. לנו (מטה הפלמ"ח) בתל אביב הייתה השפעה מעטה על הנעשה בגוש. אני, מפקד הפלמ"ח, לא ידעתי, למשל, שהל"ה הוחשו לגוש כתגבורת. אותו יום סיירתי בנגב, ובשובי נודע לי על אובדן היחידה. אני בטוח שהגוש היה מחזיק מעמד, על-אף ליקויי הפיקוד וההתארגנות, אילו חומש יותר, לפחות בנשק אנטי-טנקי, מן הסוג שהיה לנו אז.35 גדעון שניר מרבדים סיפר שאלון ראה בגוש מבצר שממנו יצאו הכוחות לכבוש את הנגב, ואמר כי יש להחזיק בו כדי לרתק אליו את האויב שירד מההרים ולא לתת לו להתקרב לתל אביב.36 אפשר להניח שגורל גוש-עציון היה אחר אילו היה באחריותו של מטה-הפלמ"ח בלבד (להלכה לא היה מטה-הפלמ"ח אחראי לגזרות מרחביות, אבל למעשה היו הנגב והגליל העליון המזרחי כפיקודו).

ישראל עמיר, מפקד מחוז-ירושלים בימי המלחמה הראשונים, היה נאמן לאסכולת אי-הפינוי, אך אחרי ההתקפה הגדולה הראשונה על גוש-עציון ונפילת הל"ה, באמצע ינואר 1948, (יתוארו בעתיד) נשמעה במוסדות הביטחון האחראים לירושלים ולסביבתה דעה שלא כדאי להחזיק בגוש המבודד, הקושר להגנתו כוח צבאי ניכר ותובע קורבנות רבים, מפני שבסופו של דבר הרי יפונו הישובים מהר-חברון, מסיבות פוליטיות. יוסף פורת, חבר כפר-עציון, סיפר לחבריו על דעות אלה, שהובעו במפקדת ירושלים ולא התקבלו.37

דוד שאלתיאל, שקיבל את הפיקוד על ירושלים בפברואר 1948, כתב: "האמנו אז כי אם יפונו גוש-עציון, הר-טוב ועטרות, נשחרר על-ידי כך כאלף לוחמים38 על נשקם וציודם, לתפקידי חיזוק הגנתה של העיר, היערכות מתאימה לקראת הפינוי והבטחתו התכליתית של המסדרון לשפלה. לאור מצבם ההולך ומחמיר של הישובים המנותקים קבענו כי נפילתם לא זו בלבד שתוציא מידינו את האנשים והנשק, אלא אף תנחית מכה מוסרית קשה על ירושלים המדוכאה בלאו-הכי, ערב הפינוי הבריטי... אולם לפיקוד העליון היו שיקולים משלו. בהתאם למערך האופרטיבי והפוליטי שהיה אז בארץ הוחלט כי אין לעזוב אף נקודת ישוב, והוגדרו תפקידיהם של יישובי מרחב ירושלים כעמדות קדמיות להגנתה וכקרשי-קפיצה אל לב השטחים הערביים בעתיד."39 במארס 1948 אישר שאלתיאל תוכנית של קצין-המבצעים ב' של המחוז, אליהו ארבל, לפנות את משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, ולהקים בכפר-עציון ובמנזר הרוסי מוצב צבאי מבוצר לחיילים מגויסים בלבד. ארבל הציג את התוכנית בישיבה מיוחדת של מטה-ה"הגנה" הירושלמית, עם דוד בן-גוריון, אך בן-גוריון הפסיק אותו: "לא נפנה ישוב עברי!" לימים כתב דוד שאלתיאל: "לולא בוזבז המאמץ על הגוש, היה בידינו להשתלט קודם-כול על ירושלים, ואחר-כך להגיע עד חברון, אבל הייתי מוכרח לקבל את הפילוסופיה של הפיקוד, שאין לפנות ישוב."40

דעה דומה הביע יצחק לוי (לוויצה), מי שהיה מפקד הש"י בירושלים, ואחר-כך מפקד-המחוז: "לא הבנתי מה רוצה המטכ"ל מגוש-עציון. שאלתיאל הציע למטכ"ל שגוש-עציון יתקפל ושאנשיו יהיו עתודה לירושלים, מפני שאין בירושלים די כוחות להגן על הגוש ועל הישובים הנוספים שבאזור. בסביבות ירושלים בזבזנו מאות אנשים, מאות כלי-נשק יקרים וכלי-רכב שאין להם תחליף. הדוקטרינה שלא עוזבים נקודה הצילה את תל אביב, אבל בירושלים היא לא הועילה. חברי הפלמ"ח חלמו על ארץ-ישראל גדולה ורצו שהגוש יהיה בסיס לכיבוש שטחים. אילו פונו הישובים, העיר העתיקה לא הייתה נופלת, או היינו כובשים אותה מחדש."41

תושבי גוש-עציון עיבדו את אדמותיהם עד הרגע האחרון. בתחילה הסכימו להיות תושבי המדינה הערבית; כשהתברר שאם הגוש לא יהיה חלק מהמדינה היהודית, הוא לא יהיה, ושהפיקוד הירושלמי אינו מוכן, ואינו יכול, להקצות די משאבים להגנת תושבי הגוש, כבר היו רבים מהם חדורים בהרגשת-מצדה. הם נשארו ביישוביהם עד הרגע האחרון, על-אף ודאות-התבוסה.

לא כזאת הייתה גישת הפלמ"ח. כשקיבל דוד שאלתיאל את האחריות על הגוש, החליט מטה-הפלמ"ח להסתלק ממנו, גם מפני שהעדיף לא לרתק את יחידותיו למרחבים מסוימים, וגם בשל יחסו אל מפקד-המחוז החדש. עוזי נרקיס, שהיה אז מפקד גוש-עציון, סיפר: "לאחר שדוד שאלתיאל התמנה לפקד על ירושלים, הסבירו לי שהגוש יהיה אך ורק תחת פיקוד מחוז-ירושלים, ואי-לכך אין לי מה לחפש בו. הצעתי להכפיף את הגוש למטה הכללי או למטה-הפלמ"ח, כפי שהוכפף הנגב, ולא נעניתי. מפקדת מחוז-ירושלים הייתה מבולבלת ומבולגנת, וכמעט שלא תפקדה ברגעי לחץ. הגעתי למסקנה שאני לא אסתדר אתה, והחלטתי לשוב ליחידה שלי בפלמ"ח, ולא לעבור למעשה לחטיבת 'עציוני'. צביק'ה זמיר הודיע לי שפלוגת חי"ש תחליף אותנו בגוש, ושאני אעזוב. שלושה שבועות חיפשו לי מחליף עד שמצאו את מוש."42 צבינג'י סיפר שנרקיס אמר, בתחילת מארס: "מגוש-עציון איש לא יצא חי," והסביר: הגוש מכותר מכל עבר, ולערבים יש בו עדיפות מוחלטת.43

מזימתו של בן-גוריון

ישראל בר כתב שהצעותיו של שאלתיאל, לפנות את הגוש ומאחזים יהודיים אחרים – לרבות הרובע היהודי בעיר העתיקה – היו ברוח האסטרטגיה של בן-גוריון. לדעתו דחה בן-גוריון את ההצעות הללו רק מפני שחשש שאם תיחשף, בטרם עת, תוכניתו לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים ובין עבדאללה, תקום לו אופוזיציה חזקה בישוב ובשורות הלוחמים. אחרי חמישה חודשים – ציין בר – התקדם הצבא הישראלי אל הר-חברון, בתנופת הכיבושים, ונעצר בפקודה. לטענת בן-גוריון וידין (שהושמעה אחרי המלחמה), שלולא גוש-עציון לא הייתה ירושלים מחזיקה מעמד, ענה בר בספרו, שרוב ערביי הר-חברון לא היו לוחמים סדירים. הוא גם הפריך את טענת שאלתיאל, שאילו פונה הגוש הייתה תוספת הכוח היהודי עשויה להכריע את הכף בירושלים, וטען שאת שליטת היהודים בירושלים היה אפשר להרחיב רק בשלבי המלחמה האחרונים, כשהשתנו יחסי-הכוחות לטובת היהודים, אבל אז לא ניצלו היהודים את עדיפותם לכיבושים ולהתרחבות, מסיבות מדיניות.44

לימים, אמר ישראל גלילי: "בדיוני הפיקוד-העליון לא הוצע לפנות את גוש-עציון 'לטובת' ירושלים. מגמת הפיקוד-העליון הייתה לסייע לגוש להחזיק מעמד. שיטת פינוי אזורים, כדי להשתמש בנשק ובלוחמים באזורים 'חיוניים' יותר, הייתה נהפכת למחלה מידבקת, לולא הקו שבן-גוריון תמך בו: לא מפנים אזורים, גם אם יכולת-העמידה שלהם מוטלת בספק. אחרי הטבח בכפר-עציון ערערו כמה אנשים על המדיניות של המוסדות וה"הגנה" כלפי הגוש, אבל בתחילת 1948 הייתה הסכמה כללית: הגוש לא יתפנה, אף שלא ידועים התוואים שיירשמו על מפת גבולות-הקבע."45
____

[בשבוע הבא: פעולות איבה ראשונות של הערבים נגד יישוב גוש-עציון; פינוי האימהות והילדים מהגוש; פרשת שיירת השניים.]

הערות

1. יהודאי. ברב-שיח בעין-צורים, 21 בינואר 1979.
2. גדעון שפט ברב-שיח הנ"ל בעין-צורים; ת"מ 204, תזכיר מאת ז. ליפשיץ, 15 בפברואר 1948.
3. מ. יגאל, "גוש-עציון", בקובץ אגודת השומרים – זיכרונות ומעשים, הוצאת השומר כישראל. תשכ"ז, עמ' 131.
4. מגדל עדר (פנימי). בית-ספר-שדה, כפר-עציון: יוחנן בן-יעקב, גוש-עציון, בית-ספר-שדה, כפר-עציון, הקיבוץ הדתי, תשל"ח, עמ' 25-19.
5. יוחנן בן-יעקב, גוש-עציון, שם, עמ' 36-26; זאב וילנאי, מדריך ארץ-ישראל, תור ארץ-ישראל, 1946, עמ' 350-349.
6. שלמה חיימוביץ, פרק זיכרונות בספרו של יוחנן בן-יעקב. גוש-עציון, עמ' 53-52.
7. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 22-17.
8. יוסף וייץ, יומני ב', מסדה, 1965, עמ' 306: שלמה חיימוביץ, פרק זיכרונות, שם. עמ' 57-54.
9. מ. יגאל, גוש-עציון, שם, עמ' 135-133.
10. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים רון: סדרת ראיונות עם אברהם נגב ב-1978.
11. יוחנן בן-יעקב, גוש-עציון, שם. עמ' 113-99.
12. מ. יגאל. "גוש-עציון", שם, עמ' 137-136: רב-שיח עם חברי רבדים ב-13 ביולי 1978.
13. בסוף 1947 הוחלט להקים בו שני ישובים נוספים. סמוך לחרבת-זכריה ולצוריף. תוכניות אלה כבר לא הוגשמו.
14. הרב-שיח הנ"ל עם חברי רבדים.
15. בן ציון אלוני ושמחה כהן ברב שיח הנ"ל בעין-צורים.
16. ראיון עם צבי סטקלוב ב-15 ביוני 1978.
17. ארכיון צה"ל, קטטות חריש, מרעה ומים.
18. מ. יגאל, "גוש-עציון", שם, עמ' 140.
19. סדרת ראיונות עם אברהם הלפרין ב-1980; יעקב אשד. המערכה במרחב ירושלים. שם. עמ' 61.
20. דוד מבצרי ברב השיח הנ"ל בעין-צורים.
21. סדרת ראיונות עם שאול רז ב-1980.
22. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין.
23. ראיון עם משה בעל-קורא ב-11 בינואר 1979.
24. סדרת ראיונות עם אליהו סלע (רעננה) ב-1980-1979.
25. יוחנן בן-יעקב, גוש-עציון, שם, עמ' 134.
26. שאול רז, "למצב", כספרו של דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 72-70; סדרת הראיונות הנ"ל עם שאול רז.
27. ברב-שיח הנ"ל ברבדים.
28. הרב יהודה לייב מימון (פישמן), ממנהיגי "המזרחי" ושר הדתות הראשון.
29. שם, שם.
30. יומן דב"ג, 11 בדצמבר 1947.
31. דב קנוהל. גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 70-69.
32. ארכיון גוש-עציון, יגאל ידין בעצרת לוחמי גוש-עציון ב-1978.
33. ארכיון צה"ל, מסמך מס' 4. נובמבר 1947. תיק מסמכים אסטרטגיים.
34. ארכיון גוש-עציון, יגאל ידין בעצרת הנ"ל; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין.
35. בסדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון; יגאל אלון, "ההתיישבות בכיבוש הארץ", בספרו של דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו. שם, ע"מ כ"ח-ל. אלון לא דייק בתיאור הקשר בין מטה הפלמ"ח לגוש-עציון. אומנם הגוש נכלל במרחב מחוז-ירושלים והיה כפוף למפקדתו. אך את שני מפקדיו הראשונים במלחמה. דני מס ועוזי, נרקיס. מינה – או אישר – אלון, והם גם היו כפופים למפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח. צבי זמיר, שהיה כפוף לאלון.
36. ברב-שיח הנ"ל ברבדים.
37. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם.
38. ירושלים לא הקצתה לגוש-עציון יותר ממאה לוחמים, ותושבי הגוש לא היו יותר מארבע מאות וחמישים גברים ונשים. ולא כולם היו לוחמים סדירים. מן הפעילות הצבאית בגוש נהנתה ירושלים במבצע "יבוסי". בסוף אפריל.
39. ידיעות אחרונות, 26 באפריל 1968.
40. סדרת ראיונות עם אליהו ארבל ב-1981.
41. סדרת הראיונות והשיחות הנ"ל עם יצחק לוי.
42. משה זילברשמידט. שהיה עד אז קצין המודיעין בגדוד "מכמש" בירושלים. סדרת ראיונות עם עוזי נרקיס ב-1981-1979.
43. הראיון הנ"ל עם צבי סטקלוב: סדרת הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס.
44. ישראל בר, ביטחון ישראל אתמול, היום ומחר, עמיקם, תשכ"ו, עמ' 149-148.
45. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.

תאריך:  15/01/2016   |   עודכן:  15/01/2016
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
גוש-עציון - לפנות או להילחם
תגובות  [ 6 ] מוצגות   [ 6 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
חבר קיבוץ יגור
15/01/16 15:44
 
היום
15/01/16 19:24
2
לוליק
15/01/16 18:57
 
אורי מילשטיין
16/01/16 15:54
3
לוליק
15/01/16 18:57
4
אברהם קלדור
31/03/16 08:00
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה
ויכוח בשאלה האם הפלמ"ח בנגב עצמאי או כפוף למטכ"ל ארגון ההגנה; תככים פוליטיים תוך כדי מלחמה בקשר למינוי מפקד כוחות הפלמ"ח בנגב; בן-גוריון אינו יודע מי זה נחום שריג והוא מבקש למנות את מקורביו שאול אביגור או את שלמה שמיר אך אנשי הפלמ"ח מסכלים את המינויים; עמדת בן-גוריון ביחס להכללת הנגב במדינת ישראל
08/01/2016  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
ביזיון בקרב עימארה; "חיות הנגב" יורדים לנגב; יש סבורים, בזמן האמיתי, ש"הנגב כבר אחוז אש" ואחרים סבורים שהנגב האו "אחד האזורים השקטים"; בעיית השירות לנגב
01/01/2016  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
טבח חוליות פלמ"ח בנגב, הצעות לפנות את יישובי הנגב הדרומי; מארבים קטלניים; הכנסת שירות האוויר של ארגון ההגנה לפעילות בנגב; התקפה ראשונה מן האוויר של "חיל-האוויר הישראלי" על כוחות ערבים בנגב
25/12/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
החלטת בן-גוריון לא לפנות יישובים בנגב למרות הנחיתות העברית שם; תולדות ההתיישבות היהודית בנגב; הפלמ"ח מגיע לנגב; היחסים בין היהודים לבין הבדואים בנגב; תככים של בריטים בנגב מתוך כוונה להשאיר את הנגב תחת שלטונה של בריטניה; יחסי ידידות עם בדואים
18/12/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
הגליל העליון בפרוץ המלחמה; התחמקות חברי הקיבוצים והמושבים מגיוס; התקפה על קיבוץ כפר סולד ותפקודו המצוין של נחום גולן, לימים מפקד חטיבת גולני; יהודים בורחים מהגליל, התקפה על מושב כפר אוריה בהרי יהודה ותפקודו המצוין של שלמה להט, לימים אלוף בצה"ל וראש עיריית ת"א
11/12/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
מלחמת יישובי הספר  /  ד"ר אורי מילשטיין
הקיבוצים מעל לכל  /  ד"ר אורי מילשטיין
"נוער הגבעות" שלפני הקמת המדינה  /  ד"ר אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
החופשי חודשי ב-42 שקל ש"מוכרת" שרת התחבורה לתושבי אילת ייטיב רק עם מי שיסכים להיות "כלוא" בתוך העיר    בפועל, אילתי שירצה להגיע לעיר אחרת בארץ יידרש לשלם 305 ש"ח - יותר מפי 2.7 מאשר...
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il