אין לקבל את אופנת ההכלמה ("שיימינג") או ההוקעה הציבורית של אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו. עם זאת, מתן תווית "הכשר" לאדם שכזה בטרם נוקה מכל אשמה היא אות קלון לחברה.
אין לקבל כתורה מסיני שמועות שמופרחות על אדם כאילו גנב, אך די בכך כדי להשהות את מינויו לגזבר הממונה על קופת בית הכנסת. במצב הביניים הזה יש להתייחס אליו בכבוד ולמחות נגד נסיונות לפגוע בשמו הטוב. אולם מכאן ועד הפיכתו לקדוש מעונה ארוכה הדרך.
שמו של השחקן
משה איבגי נקשר בעבירות מין בעקבות כמה נשים שטענו זאת כלפיו. אולי זה נכון ואולי לא, ותפקידם של המשטרה ובית המשפט לבחון את העניין. אין מדובר בטענה של אישה בודדת ולכן לא נשלל על הסף החשש כי יש אמת בדברים. כל עוד לא יוכח אחרת, משה איבגי חף מפשע, אבל עדיין לא זכאי.
הקהל שהריע לו ממושכות בהצגה, לאחר היוודע המעשים המיוחסים לו, לא הריע לו כאל שחקן. הוא הריע לו כמי שכביכול זכאי. לא קינן בהם ולו ספק קל שהאיש אולי לא נקי מכל אשמה. איבגי נעמד בזירת הפשע לכאורה ושם השמיע את גרסתו. הוא לא התנצל, רק תירץ. "אני רוצה להדגיש שמעולם לא ניסיתי במכוון לפגוע באיש" - טען. במכוון - הוא אמר - הווי אומר: יכול להיות שפגעתי, אבל זה ממש לא היה בכוונה.
תשואות הקהל אינן מעלות ואינן מורידות כהוא זה מאשמתו או מחפותו של איבגי. יותר מכל הן מעידות על מוחאי הכפיים, ועל הנעמדים לכבודו. הן מעידות על שפל מוסרי של חברה בוהמיינית חולה שמאדירה אדם שנטען כי ביצע מעשים נקלים. איש לא ביקש מכם להוקיע או לגנות אותו, אבל ההילול והסגידה שלכם כלפיו יש בהם אמירה. אמירה ממנה משתמע כי הטרדות מיניות הן דבר לגיטימי ומקובל אצלנו.
העובדה שאיש לא קם למחות ולזעוק "המלך עירום" מראה עד כמה חשוכת מרפא המחלה שפשתה בחברה. כאשר לגוף אין נוגדנים, ספק אם יוכל להירפא. הוא אינו מסוגל לחוש את הכאב. אנשי תיאטרון האבסורד נותנים כיפת ברזל לחבריהם וחוגגים. זוהי דקדנציה תרבותית. הם אינם מבינים עדיין כי אלה הם ימי פומפיי העליזים, ואת החורבן לא אחרים יביאו עליהם אלא דווקא הם שימיטו זאת על עצמם.
