שלושת הסייענים

רק מי שלא מכיר מקרוב את שר האוצר לשעבר, רוני בר-און, לא הופתע מכך שאיל הגז יצחק תשובה גייס אותו בימים אלה כחבר בדירקטוריון של חברת דלק. למינוי זה יש כנראה מטרה מוגדרת, ובר-און הוכיח כבר בעבר שהוא יודע לדבוק במרות ולא להרפות. אחת המשימות הכבדות ביותר שבר-און נטל על עצמו בשנים האחרונות הייתה הגנה תקשורתית טוטאלית לאולמרט. הנאמנות היציבה היא קו אופי בסיסי אצל בר-און ולעיתים היא גובלת בגיחוך, בסגידה לאולמרט שהיה למעשה הפטרון שלו.

לאורך התקופה הממושכת שבה נחקר אולמרט בפרשות שחיתות כבדות-משקל, פעל בר-און על תקן של סנגור מתנדב. הוא הגדיל לעשות גם אחרי שהוגשו כתבי אישום נגד אולמרט: התראיין בכל כלי התקשורת, סיפר בהרחבה על יושרו של אולמרט ועל רמתו המוסרית המוכחת. הוא לא היסס והביע את בטחונו המוחלט שאולמרט ייצא זכאי מכל המשפטים. בר-און היה מאז ומתמיד גרופי של אולמרט, והיה מעורב מאחורי הקלעים בכל מיני תחמונים וקומבינות, לא תמיד עם עקבות מרשיעים.

בשנת 1997, בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה, נעשה תרגיל בר-און/חברון במטרה להשתלט על שלטון החוק במדינה. יום לפני ביצוע התרגיל נועד בר-און עם אולמרט, שכיהן אז כראש עיריית ירושלים כדי לקבל ממנו את ברכת הדרך. מן הסתם לקח אולמרט בחשבון אפשרות שיום אחד עלולים להיחשף חלק ממעלליו הפליליים. אם יהיה אז בר-און בסביבה, זה יהיה טוב עבורו.

העדר הכשירות המקצועית לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בלט עוד יותר על-רקע נתונים אחרים של בר-און: הוא היה באותה עת חבר מרכז הליכוד; לשרי הממשלה לא ניתנה שהות בין ההכרזה על מועמדותו ועד להצבעה על מינויו כדי לתהות על קנקנו. רק לאחר המינוי גילתה הסופרת עירית לינור בתוכנית "הכל דיבורים" בקול ישראל, כי בר-און מהמר כבד בבתי קזינו בחו"ל. עובדה מפתיעה זו קיבלה מאוחר יותר אישור ממקורות מוסמכים שנתקלו בבר-און בבתי קזינו בחו"ל. (למרבה האירוניה מונה בר-און כעבור שנים כיו"ר מועצת ההימורים, ונראה שמינוי זה הביא אותו ל"נמל הבית" שלו).

המשטרה חקרה את כל המעורבים בתרגיל באורח פעיל או פאסיבי, ביניהם בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן (אז כמנהל משרד ראש הממשלה), צחי הנגבי (שר המשפטים באותה עת), אריה דרעי (שר הפנים) ואיש העסקים דודי אפל שהיה אחד ה"טבחים". גם בר-און נחקר, והיחיד שלא נחקר היה אולמרט שהצליח להרחיק עצמו מהזירה ופרט לבר-און איש לא ידע על חלקו. פרשת בר-און/חברון המצחינה הסתיימה אומנם בלי כתבי אישום, אבל חזרה בכל פעם שהייתה לבר-און ההזדמנות לסייע לאולמרט הנוכל. הוא לא היסס לעשות זאת בגלוי, למרות שידע היטב שאולמרט הוא כפוי-טובה סדרתי.

הזדמנות נוספת לבר-און להוכיח את התבטלותו בפני אולמרט ניתנה לו כאשר תמך בעמדתה של ועדת השרים לענייני חקיקה, בראשותו של השר פרופ' יעקב נאמן, שביצעה מחטף בהרכב חסר ותמכה בחופזה בהצעת חוק של רונית תירוש (קדימה), שנועדה למנוע מרשויות אכיפת החוק לחקור ראש ממשלה מכהן על עבירות פליליות שביצע לפני תקופת כהונתו.

בשנתיים האחרונות צמצם בהדרגה בר-און את ההגנה על אולמרט ונעלם מהמסך אחרי שהגיע אולי למסקנהף שטעה לאורך כל הדרך וחברו הטוב הוא בעצם עבריין סדרתי. אולמרט הפסיק מזמן לספור אותו.

כאשר נחשף בעיצומו של משפט הולילנד טפח ממערכת היחסים ההדוקים ששוררת לאורך השנים בין אולמרט לבין איש העסקים אלפרד אקירוב, היה ברור שזה רק קצה הקרחון והעיקר עוד לפנינו. חוקרי המשטרה התעקשו לברר את נושא העסקתה של זקן שולה ע"י אקירוב לבקשתו של אולמרט כחלק מהניסיון לרצות אותה.

אולמרט טען בקשר לכך, שהעסקתה של זקן ע"י אקירוב בחברת אלרוב שבבעלותו במשך כמה חודשים, שבהם קיבלה שכר של עשרות אלפי שקלים, נעשתה ביוזמתה וללא ידיעתו. בסוגריים כדאי אולי לציין, שזקן קיבלה את השכר הנדיב תמורת חריצותה הרבה ועבודתה המאומצת לגיוס לקוחות למלונותיו של אקירוב. אולמרט לא שמע, לא ראה, לא ידע, לא התערב, לא שאל ולא בדק.

מאחר שלא הייתי קונה מאולמרט אפילו מכונית חדשה, אני סמוך ובטוח שהוא היה בתמונה בנושא העסקתה של זקן ע"י אקירוב. רמת התיאום והדיווח ההדדי בין אולמרט לאקירוב הייתה מאז ומתמיד גבוהה ומבוססת על העיקרון של תן וקח. אולמרט נהג לאורך כל חייו הציבוריים לקשור קשרים אישיים הדוקים עם אילי ההון הגדולים במדינה, שחלקם חוברו לשלטון, נהנו מעטיני הקופה הציבורית ותגמלו את אולמרט בהלוואות גדולות שלא הוחזרו. אילי ההון הללו לא טרחו להתלונן נגד אולמרט בפני רשויות אכיפת החוק מחשש שיפלילו את עצמם.

אילי הון אחרים נפלו ברשתו של אולמרט בגלל רצונם להתחכך עם אישי צמרת, ולא הבינו שאולמרט בונה עליהם ליום סגריר בו יזדקק להם. אקירוב בעל הרמה המוסרית הרדודה עומד בשני תריסר השנים האחרונות בראש רשימת אילי ההון המקורבים אל אולמרט. בין השניים שוררים קשרים גלויים וסמויים, שאפילו חקירה משטרתית מקצועית לא תצליח לפענח את כל מרכיביהם.

בין השאר נחשפה עובדה מאלפת: בשעתו עמד אולמרט לרכוש דירת פאר במחיר מיוחד במגדלי אקירוב היוקרתיים בתל אביב, שבהם מתגוררים המי ומה. ההנחה הגדולה שציפתה לאולמרט הייתה אמורה להיות מחווה פיננסית נוספת של אקירוב. מעולם לא סירב אקירוב לבקשות של אולמרט. שניהם יודעים למה. בסופו של דבר הטילה עליזה אולמרט וטו על הרכישה מחשש לתגובת התקשורת. אקירוב מצידו

אקירוב מכיר תודה על כך שבעת שאולמרט כיהן כראש עיריית ירושלים, הוא דחף לאשר את פרויקט ממילא היוקרתי שמקיף מאות אלפי מ"ר של מסחר מגורים ומלונאות. הפרויקט הוקם ע"י אלרוב, חרף החריגות הרבות מהתכנון המקורי והתנגדותם של גורמים מקצועיים שונים. אקירוב דרש, בין השאר, לשנות את החלטות הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, להוסיף עשרות אחוזי בנייה לפרויקט ולשנות את האופי של המתחם כך יהיה לא מקורה וללא עמודים.

התכנון המקורי היה צריך להיות זהה לקארדו בעיר העתיקה שכולל שני רחובות אורך, הקארדו המרכזי (קארדו מאקסימוס) המעוטר בשני טורי עמודים משער שכם עד אזור כנסיית הקבר, והקארדו המזרחי המצוין כבעל טור עמודים יחיד. לבסוף נתקבלה דרישתו של אקירוב: החנויות גדלו עד העמודים שנעלמו והמדרחוב נותר לא מקורה.

וזה לא היה הכל. אקירוב הגיש בשלב הבא תביעת נזיקין נגד חברת קרתא, שהוקמה לצורך שיקום ופיתוח אזור ממילא - חברה בבעלות משותפת של הממשלה ועיריית ירושלים. אלרוב טענה בתביעתה, כי קרתא, שהיא בעלת הזכויות במקרקעין, סירבה לחתום על שינוי תוכנית הבניין ובכך גרמה לעיכובים בפרויקט שהסבו לאלרוב נזקים של עשרות מיליוני שקלים. אולמרט לא התערב וגם לא מנע את הגשת התביעה נגד העירייה שהוא עמד בראשה.

אולמרט המשיך להיות מחובר לאקירוב גם אחרי שחדל להיות ראש עיריית ירושלים, והחל לכהן בתפקידים מיניסטריאליים במשרדים שונים ואחר כך כראש הממשלה. כאשר התברר בשעתו לאולמרט שאקירוב הידק את יחסיו עם שנוא נפשו אהוד ברק, היה הדבר לצנינים בעיניו. ברק התגורר במשך כמה שנים בדירת פאר במגדלי אלרוב, שם היה שכנו של אקירוב - שמצידו אירח על בסיס קבוע את אולמרט.

פרט מאלף: באחת השבתות, כאשר אולמרט היהיר כיהן עדיין כראש ממשלה והתארח בביתו של אקירוב. שר הביטחון ברק, עמוס האגו, שאיתר אותו, נאלץ לעלות לדירה של אקירוב להתייעצות ביטחונית דחופה רק משום שאולמרט ראה פחיתות כבוד לרדת לדירתו של ברק.

בעבר נהג אקירוב להזמין קבוצה נבחרת של אנשי עסקים ועורכי דין מהשורה הראשונה לסופי שבוע מפנקים במלון הילטון ממילא. זמן מה אחרי מלחמת לבנון השנייה, שבה נפלו לשווא עשרות חיילי צה"ל, הגיע למפגש הזה גם ברק. הוא נהנה מאוד בחברתם של כמה ממקורבי אולמרט. נכחו שם אילי ההון לואי פרנק, סמי עופר, בני שטיינמץ, דן פרופר ואחרים ששמחו לפגוש גם את גליה מאור, אז מנכ"ל בנק לאומי, הפרסומאי ראובן אדלר, פרופ' איתמר רבינוביץ, עוה"ד אלי זהר ורם כספי ורעיותיהם.

אקירוב נמנה על קהל הרוכשים של ציורי עליזה אולמרט, שנמכרו בדרך כלל לאילי הון ולתאגידים כלכליים במחירים גבוהים בהרבה משוויים האמנותי. בתחקיר שפורסם בשעתו בהארץ בנושא זה נאמר, כי אקירוב רכש שני ציורים של עליזה אולמרט והם תלויים במשרדו. הוא מסר בתגובה, כי רכש אותם בגלריה בתל אביב תמורת 4,000 דולר.

גם במשרדו של כספי - עורך הדין שאחראי למושג "שיטת השקשוקה" ומייצג בעלי הון רבים, בהם עידן עופר, יצחק תשובה, נוחי דנקנר ובני שטיינמץ - תלויה תמונה של עליזה אולמרט. כספי סיפר בעבר, כי התמונה נרכשה על-ידי אמו, שהייתה אספנית אמנות ידועה. גם במשרדי חברת הביטוח הראל, שבשליטת משפחת המבורגר, תלויה תמונה של אולמרט. אחד מבעלי השליטה בחברה, יאיר המבורגר, מקורב לאולמרט.

תנועת אומ"ץ פנתה בשעתו ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, בבקשה שיורה למשטרה לחקור את פרשת הציורים שהדיפה ריח של שוחד, אך ההנחיה לא ניתנה. מתברר שאין גבולות לעזות המצח של אקירוב. אבל את חברו אולמרט לא הצליח להציל מכליאה.

פרט מאלף: אחרי הרשעתם של מרבית נאשמי פרשת הולילנד, הורה השופט דוד רוזן להפקיד את דרכוניהם במשטרה ויציאתם לחו"ל נאסרה. אורי שטרית פנה אל רוזן בבקשה להתיר לו לצאת לתקופת החג לביקור בפריז ולהסתפק בערבויות שכבר הפקיד. רוזן השיב: "אני מציע לך לפנות בעניין למעסיקיך, אקירוב וזיסר. אתה הרי איש מקצוע ששווה כל פרוטה. איש לא עשה לך טובה כשהעסיק אותך. איש לא הרים טלפון למעסיקים האלה ואמר שיעשו לך טובה".

אקירוב נעלם בינתיים.

כאשר שדר הטלוויזיה רפי גינת חצה באחרונה את הקווים האתיים והחל לפרסם מוצרים מסוג אלה שבעבר מתח עליהם ביקורת נוקבת, לא הופתעתי. לא התרגשתי גם מהערתו של גינת שהוא יפרסם רק מצרכים שיבדוק אותם אישית. לעומת זאת השתתפתי בצערו של גינת, שאמר בכלי התקשורת שהוא זקוק לפרנסה וכמובן לאחזקת ותדלוק עשר המכוניות הפרטיות שלו שחונות ליד ביתו המפואר.

גינת הנהנתן הבלתי-נלאה לא גילה מעולם רגישות לאתיקה מקצועית, וכל עולמו ומאווייו סובבים סביב הכסף הגדול. לא בכדי חבריו הטובים הם טייקונים ואילי הון שהוא מבלה את זמנו בחברתם במסעות תענוגות ביאכטות, במסיבות פאר ובבילויים למיניהם. מאז ומתמיד צרם לי שאדם מסוגו עוסק בתוכנית הטלוויזיה "כלבוטק", שעוסקת בבעיותיו של הצרכן הקטן המרומה והעשוק.

תוכנית זו הפכה להיות עבור גינת מכרה זהב. הוא המשיך להפיק ולהנחות אותה גם כאשר כיהן כעורך ידיעות אחרונות ועד לפני שנה מנכ"ל ערוץ 10. התוכנית שבקה חיים בערוץ 10 אחרי שהתברר לבעלי הערוץ, שעמד על סף קריסה כלכלית, שגינת ממשיך לשלשל לכיסו סכומי עתק בתוקף תפקידיו כמנהל הערוץ ובעליה ושל "כלבוטק".

לשיא החוצפה הגיע בשעתו גינת בעיצומו של משפט הולילנד רתם את "כלבוטק" (אז בערוץ 2) לטובת חברו הטוב אהוד אולמרט. היחס המיוחד של גינת לטובת אולמרט ונגד אוכפי החוק בא לביטוי כאשר כיהן כעורך ידיעות אחרונות. באותה תקופה לא פסקו בעיתון ההתקפות נגד הפרקליטות ונגד פרקליט המדינה דאז, משה לדור, שהגיש נגדו כתבי אישום. גינת בעל קופת השרצים הפרטית כתב אז בעיתון: "לא יכול להיות שפרקליט המדינה שיכור כוח יפיל ראש ממשלה בישראל".

גם בעיתון המודפס וגם באתר ynet המדיניות הייתה תמיד לטובתו של אולמרט. כשהיה משהו לטובתו - הוא הובלט. כשהיה משהו לרעתו - הוא נדחק לפינה שולית. כשאולמרט זוכה בפרשת טלנסקי וראשונטורס - הייתה חגיגה ופיצוץ של כותרות לטובתו. רק ההרשעה במשפט הולילנד גרמה לשינוי.

גינת ניסה, כאמור, לעזור לאולמרט באמצעות "כלבוטק" שבה השחיר את עד המדינה המנוח, שמואל דכנר. בפרומו ששודר במשך כמה ימים, בישר גינת בקולו העבה והאימתני שבתוכנית עומדים להתפרסם "גילויים מדהימים" על דכנר.

אומ"ץ התלוננה על כך בפני דוד רגב, נציב תלונות הציבור ברשות השנייה, בטענה שמדובר בהפרת חוק הסוביודיצה. "התוכנית כלבוטק הינה במקור תוכנית צרכנית ואינה מיועדת לספק שירותים לאישים פוליטיים שסרחו", ציינתי. התלונה נדחתה בנימוקי סרק. אבל בשבוע הבא יאלץ גינת לחזות בחברו הטוב נכנס בשערי כלא מעשיהו.