לא מכבר פקדה אותנו סערת-תקשורת פראית למדי, בעקבות קמפיין "השתולים" של תנועת "אם תרצו". אפשר שחלק מהביטויים שנכללו באותו קמפיין היו חריפים ובחלקם אף בוטים יתר-על המידה. בהשוואה לקמפיינים מן העבר משני צידי המפה הפוליטית, לא ראיתי זאת כך. חריפות ומידה של פרובוקטיביות - אכן הייתה שם, אבל אלו בהחלט לא הצדיקו סערת רוחות כזו שלה היינו עדים.
התגובות הדיס-פרופורציוניות של "המותקפים" הן בעיני חלק מהבעיה שנגדה יצא הקמפיין של "אם תרצו". התנועה התנצלה על הפרסום ולדעתי שגתה בכך שהתנצלה התנצלות גורפת. השגיאה האמיתית בקמפיין הייתה ההתייחסות האישית למבוקרים. כאן עמדה הביקורת על גבול הפגיעה בזכויות
חופש הביטוי של הפרט וגם אין מקום בדיון הוגן; שאלה אחרת היא האם ה"מתמרמרים הסדרתיים" יודעים מהו דיון הוגן ומקפידים בעצמם להיות הוגנים בהצגת עמדותיהם.
אם הבנתי נכון את קמפיין "השתולים", עמדו ביסודו שתי מטרות: א. לנער את אותה קבוצה לא קטנה של מקטרגים היסטריים וכרוניים, כמעט, של כל מה שהוא ישראלי. בקורת שלעיתים קרובות מדי מתעלמת מרצון הציבור ודעותיו (חוקי המשחק הדמוקרטי) ולעיתים קרובות עוד יותר, מזדהה ומשתלבת בדעות, עמדות ומעשים של יריבי ואויבי המדינה מבית ומבחוץ. ב. להדגים לאותה קבוצת "מבקרים מקצועיים" שלמטבע תמיד שני צדדים, וכאשר מחליפים צד ועוברים דרך קבע מ"עץ" (הדעת) ל"פלי" (סטיין), יש בכך הרבה יותר מהבעת דעה... -
עשויה להיות בכך גם כפירה בעיקר. ביקורת היא חלק מהשיטה באמצעותה מתקדמת החברה לעבר שיפור מצבה ושידרוג איכויותיה. אולם תנאי הכרחי לכך הוא שהביקורת תהיה אחראית, הוגנת, מבוססת ועניינית. שימוש מוגזם בביקורת הרסנית, הופך להיות כלי לקעקוע הקיים ותחליף לכללי המשחק המקיימים שותפות חברתית. דומה שמישהם שמתמכרים לביקורת בכל מחיר, שכחו עובדות-יסוד אלה.
האפיזודה כולה מעוררת בעיני שאלה אחרת לגמרי: האם הקמפיין הנכון של "אם תרצו" היה צריך להיות "שתולים", או חמור יותר: "מנוכרים"? ובמילים אחרות:
האם הביקורת ההרסנית שנגדה יצא הקמפיין, נובעת עדיין מרצון לשנות ולתקן בדרך השכנוע ובהליכים דמוקרטיים, או שהיא נובעת מעמדה "שיפוטית" של מי שמרגיש עצמו טוב, נעלה ותרבותי יותר. מישהו הניצב מחוץ למחנה, צופה מן הצד ומוכיח בשער על תנאי, לאמור: אם תקבלו את דעתי, ניחא. אם לא תקבלוה, אני את שלי אמרתי ואם לא תעשו כדברי, אני חופשי לבור לעצמי גם דרך אחרת. כלומר: בתנאים מסוימים אני עדיין חלק מכם ובתנאים אחרים - אני חלק ממתנגדיכם... אין לי ספק שחלק מהמבקרים החריפים ביותר, מהפרובוקטיבים המעשיים, ממנהלי החרמות, מהנואמים הנלהבים בחוגים בינלאומיים עויינים לישראל ומכותבי מאמרי הפלסתר בתקשורת ובאקדמיה - נימנים כבר כיום ולא מהיום, על המנוכרים, גם אם טרם ביצעו את האקט הפורמלי של ויתור על מדינתם, על אזרחותם ובטווח ארוך גם על זהותם הלאומית.
שאלה זו קיבלה אצלי חיזוק ניכר, כאשר קראתי ושמעתי בתקשורת את דבריהם של
אורן נהרי, יוכי ברנדייס, אחינעם ניני, ספי רכלבסקי ורבים אחרים, שהם חשובים מספיק בכדי להתראיין בתקשורת "כאייקונים" ציבוריים, אבל לא חכמים דיים בכדי להבין שלא תהיה תפארתם על דרך האיומים, ההתרסות והחרמות. כאשר אני קורא ראיון של נהרי עם יהודה נוריאל ב
ידיעות אחרונות1 ובו הוא מצוטט כאומר: "אם אתם רוצים מדינת הלכה - לא אהיה בה. בכאב לב אומר לילדי: תמצאו את עתידכם במקום אחר". הוא ושכמותו בעיני כבר אינם "שתולים", הם "מנוכרים". אפשר שהם עצמם עדיין אינם מודעים לכך או אינם מוכנים להודות במצבם. אולם דיבורים, ויותר מכך מעשים, הם עדות מובהקת לעמדות שהתגבשו המכוונות את דרכם של המחזיקים בהן.
המעניין וגם המוזר ביותר בכל אלה הוא ש"המנוכרים" רואים עצמם כדמוקרטים לעילא ולעילא. אולם, דווקא הם מסתמנים כמי שאינם מכירים בחוקים היסודיים ביותר של הדמוקרטיה ואינם מוכנים לקבל את הכרעות הרוב, אלא כאשר הן תואמות את רצונותיהם. מי שחי באטמוספירה אידיאולוגית שעיקרה הוא התנשאות אישית, כפירה בדרך הדמוקרטית ואיום בפרישה מן הציבור - גם מסוכן לציבור וגם אינו ראוי שדעתו תשמע כאילו הוא חלק מהציבור שעליו הוא מבקש להשפיע. מנוכרים, לצערי הם גם ציונים על תנאי. עמדותיהם במרבית השאלות היסודיות המגדירות ציונות מגשימה בימינו, אינם עולים בקנה אחד עם רצונו של רוב הציבור. תגובתם הטיפוסית לכך היא השתלחות מילולית ונסיונות לכפיה מעשית של דעותיהם על הציבור, בין אם בדרך של חרמות ובין בדרכים מזיקות אחרות. את החלטתה של יוכי ברנדייס לפרוש מתמיכה בתנועת "אם תרצו", בגין קמפיין "השתולים", אני משייך לסקטור "המנוכרים" שבדרך. יוכי ברנדייס אינה מצליחה לראות שחלק מה"ברנג'ה" של אנשי הרוח אותם היא מזכירה בראיון
2 בפרצופם ומעשיהם דהיום, אינם מי שהיו "פעם". על העבר מגיע להם "יישר-כוח"; על ההווה...
יהיו בוודאי כאה שיטענו שהדברים נובעים מכאב לב, מאכזבה, מרצון "להציל" את השוטים שמתנהלים בחוסר שיקול דעת ובחוסר הבנת המציאות. אפשר שהם צודקים ואפשר שהם טועים, ובגדול. נסיון העבר מוכיח שיכולתם לטעות אינה נופלת מיכולתם להיות צודקים. כך או כך, לא דרך האיומים והחתרנות היא הדרך להביא לשינויים. דרך זו מובילה לפילוג, לקיטוב, לעימותים, לשבירת הקונצנזוס ולכאוס מדינתי ולאומי, כדברי המשפט הבנלי והמוכר כל כך: "הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות".
יש מי שמבינים מציאות זו בהגיון דומה לשלי ויש מי שחשים בדברים עוד בטרם נתנו להם ביטוי שכלתני כזה או אחר. דומה ש"מנוכרים" מנותקים מרצון מהיכולת להבין שמחשבותיהם כשלעצמן אינן מהוות סיכון ולהערכתי גם לא היו מעוררות תגובות מסוג קמפיין "השתולים" של "אם תרצו". אבל מחשבותיהם, בצמוד לעמדות מתנשאות כמתואר לתחושת "אתה בחרתנו" שהם אינם מסוגלים להשתחרר מהן גם אחרי כ-50 שנות מהפך פוליטי בישראל, מוליכות למעשים, שבחלקם הם
בלתי-קבילים בעליל. התגובות לדרך החתרנות של ה"מנותקים" משקללות נסיון-עבר ציבורי עשיר, שהתחיל בצורה בוטה כבר במלחמת לבנון הראשונה בדמות "סרבנות תחת אש" וחתרנות בזמן מלחמה נגד החלטות
ממשלה נבחרת, ומתדרדר מאז ועד היום מדחי אל דחי.
את הדברים הללו אינני מתכוון לסיים בנימה מפויסת. "המנוכרים" גרועים בעיני "משתולים" ומסוכנים מהם. אני מבקש להזכיר לכולנו שלפי אומדנים שונים יושבים כיום בארה"ב למעלה 500,000 ישראלים. רובם ישראלים לשעבר, חלקם עדיין ישראלים בהווה. אין צורך לפרט איזה נזק נגרם לעניין הלאומי ע"י קבוצה זו, על-פי כל קנה-מידה אפשרי. אין צורך אולי לחזור ולומר שההתבוללות בארה"ב היא אדירה וקצב שחיקת הדמוגרפיה היהודית בעטייה, מסוכן לעתיד העם היהודי. ואולי לא מיותר לחזור ולהזכיר ש"הפרישה" מן הקשר הבסיסי לעם היהודי - מרצון או "מדרך הטבע" - של ישראלים בני הדור השני של המהגרים, גדול יחסית מזה של שאר הקבוצות ביהדות ארה"ב.
העובדה שכאן, מתחת לאפינו, מתפתחת תופעה דומה, היא סכנה חמורה ביותר למדינת ישראל, סכנת "הניכור". בלחץ התקשורת והפופוליזם ברשתות החברתיות, רוב העיסוק בסכנות הניכור הוא בשולי הדברים, בתחום ה"תקינות הפוליטית" הפורמלית ולא במהותם. לא מקרה הוא שבעצם ימים אלה, עוסקת קבוצה גדולה למדי של פוליטיקאים מן השמאל, בעוד נסיון סרק חסר תכלית להדיח את נתניהו באמצעות תוכנית הניתוק החדשה-ישנה של בוז'י הרצוג. תוכנית שלא רק מכוונת למכירת ערכים לאומיים היסטוריים אלא מציעה מתן פרס לטרור המפגעים לסוגיו, בטענה שמהלך כזה יפתור את בעיותיה של ישראל; אנו יודעים כבר מנסיון העבר שהוא לא יפתור. בעיותיה של ישראל אינן עוד 5,500 הקמ"ר שבהם היא שולטת ביו"ש.
בעיותיה העקריות של ישראל הן בבית פנימה: בקרעים החברתיים-כלכליים; באלה הטוענים להיות אלטרנטיבה באמצעות מלחמות תדמית בשיתוף עם יריביה ואויביה של ישראל; בהעמקת הקרעים האידיאולוגיים-חברתיים מבית; בהחלשת כושר ההתגוננות וחופש הפעולה הצבאי של "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון" שלא ניצח באף עימות רציני מאז מלחמת לבנון הראשונה; בקמפיינים תקשורתיים לסתימת פיות, בחסות תקשורת מגויסת; בבתי משפט העוסקים בעיקר "בצדק למיעוט" ובאמצעות שלטון הרחוב. בעיני, זה לא רציני (לשון המעטה) ובהוויה הנוכחית, התנהלות לא רצינית היא סיבה לדאגה חמורה באמת.
