לא הייתה שום סיבה שבעולם לעשות עם אהוד אולמרט את הסדר הטיעון המחפיר, המביש והמקומם בפרשת השיבוש. יש הוכחות מוקלטות וחד-משמעיות, הוא נשמע בהן בצורה הברורה ביותר, הדברים אינם ניתנים לפרשנות. אולמרט ביצע פעמיים עבירה של הדחת עד תוך הבטחת תמורה כספית – עד תשע שנות מאסר לכל עבירה; הוא קיבל פעמיים במרמה בנסיבות מחמירות זיכויים – עד חמש שנים לכל עבירה; הוא שיבש הליכים פעמיים – עד שלוש שנים לכל מקרה. בסך-הכל אנחנו מדברים על עבירות שהעונשים המירביים המצטברים עליהן מגיעים ל-34 שנות מאסר.

במקום זה, הפרקליטות הסכימה שאולמרט יישב אפס ימים, אפס שעות, אפס דקות. כלום ושום דבר. גורניטש מיט גורנישט. נאדה. לא משנה באיזו שפה נאמר זאת – זה לא ייאמן, זה לא מוסבר, זה לא מובן. לפרקליטות לא היו הסברים של ממש לשופט אביטל חן, פרט למנטרות של חשיבות ההודאה והחיסכון בזמן. חן לא קנה אותם, שלח את אולמרט לחודש מאסר בפועל, ואמר שאלמלא ההסדר – היה גוזר עליו לפחות שלושה חודשים, אם לא שישה.

מאחר שהתירוצים של הפרקליטות לא מחזיקים מים (אולמרט הודה משום שקיבל עונש חלומי, העיר חן; ומשפט כזה לא היה צריך לקחת יותר מאשר עשר ישיבות), נותרנו עם ההסבר האחד והיחיד: אולמרט קיבל הנחה בשל מעמדו ומשום שהפרקליטות התעייפה מהעיסוק בשרשרת העבירות הבלתי-נגמרת שלו.

חנין זועבי איימה בפרהסיה על שוטרים ערבים, שהעזו לבצע את עבודתם ולעצור מתפרעים ערבים. הדברים היו ברורים, חד-משמעיים ובאוזני עדים רבים: "נידוי חברתי צריך לירוק להם בפרצוף, אלה שמעידים עם... נגד בנינו ובנותינו, אלה שמשתפים פעולה עם המדכא נגד בני עמם, צריך לנקות בהם את הרצפה. לנקות בהם את הרצפה. לא ללחוץ להם את היד, ולא נתן להם להיות בינינו, ושיפחדו מאיתנו. וכשהם ברחוב שיפחדו מאיתנו. שיפחדו מה'שבאב' שנעצרים על סמך המידעים שהם שולחים, אלה הם שמוסרים מידע למשטרה, שלפיו עוצרים את הצעירים שלנו ואת בנותינו. בשיא החוצפה עומד כאן בינינו בשיא החוצפה, החוצפן. אין יראה, אין כבוד, מה קרה? איזו חוצפה?".

שיהיה ברור: אלו היו איומים מפורשים. השופטת לילי יונג-גפר אמרה זאת בגזר דינה של זועבי: "היה בדברים גם משום פגיעה אישית קשה בשוטרים, הן במישור הרגשי של השפלתם ופגיעה בכבודם קבל עם ועדה, והן במישור נידויים החברתי ואף ביטחונם האישי, נוכח קריאת הנאשמת באזני הקהל כולו לבוא חשבון עם אותם שוטרים על בגידתם, כלשונה, בבני עמם... תוצאותיהם [של הדברים] עלולות להיות הרות אסון".

למרות זאת, המדינה הסתפקה בכך שחברת הכנסת מעודדת-הטרור תודה בהעלבת עובד ציבור, תיקנס ב-3,000 שקל ויוטל עליה מאסר על תנאי. מה שהיה עולה לכל אחד מאיתנו לכל הפחות בעבודות שירות, עולה לזועבי בכמה אחוזים משכרה החודשי. הסיבה לכך היא החמורה ביותר בסיפור: נראה שהמדינה חששה מהתפרעויות אם זועבי תורשע בעבירה משמעותית ותקבל עונש ממשי. ואחר כך מתפלאים שהיא ממשיכה לעמוד לצידם של מי שמבקשים להחריב את המדינה, שבבית המחוקקים שלה היא מכהנת ומקופתה היא מתפרנסת.

גבי אשכנזי סיפר לעיתונאים כמה מהסודות הביטחוניים הכמוסים ביותר של ישראל, כאלה שידועים לקומץ אנשים בצמרת הגבוהה ביותר של המדינה. אבל הוא לא יועמד לדין, כי לא מעמידים לדין על כאלה דברים. לא מאמינים? זה בדיוק מה שקבע יהודה וינשטיין כאשר סגר את התיק נגד אשכנזי בפרשת הרפז.

צריך לקרוא שוב כדי להאמין שזו לא בדיחה: מאחר שאיש לא עומד לדין, אז איש לא יעמוד לדין. זאת אומרת, כן מעמידים לדין על גילוי סודות צבאיים – כמו למשל את ענת קם. וגם מדיחים מהצבא על העברת מידע לגורם בלתי מורשה – כמו למשל את סא"ל אלעד מרום. אבל אם עשית עבירות דומות וחמורות יותר כאשר היית רמטכ"ל – תצא פטור בלא כלום. ככה זה עובד אצלנו.

יהודה וינשטיין ואהוד ברק לא ידעו שעובדות הזרות הועסקו בבתיהם בניגוד לחוק. למה? כי בעניין הקטן הזה טיפלו אביבה וינשטיין ונילי ברק-פריאל. אנשים כל כך חשובים ועסוקים לא מתעניינים בשאלה מי נכנס לחדר העבודה שלהם, ולא עולה על דעתם להקדיש 15 שניות לבירור השאלה הסבוכה האם לעובדת הזו יש רשיון עבודה מתאים.

הבעיה היא, שיש פסיקה שמלמדת את ההפך. אלי טביב הורשע, לצד רעייתו דנה אשכנזי, בדיוק באותה עבירה. בית הדין לעבודה קבע, כי טביב לא טרח לשאול דבר וחצי דבר – ולכן הוא נושא באחריות פלילית בדיוק כמו אשתו. אבל את וינשטיין וברק לא חלמו אפילו להעמיד לדין. וזה כמובן בכלל לא קשור לכך שהאחד היה היועץ המשפטי לממשלה והשני היה ראש הממשלה.

"אם אני הייתי עושה את זה, הייתי עומדת לדין" – תמצתה בצורה קולעת ח"כ רויטל סויד, פרקליטה פלילית במקצועה, את מעשיה של רחל שילנסקי, מנהלת המחלקה למשפט עבודה בפרקליטות המדינה. שילנסקי היא זו שהובילה את הניסיון לשנות את תצהירו של חן קוגל בפרשת מאיה פורמן-רזניק, תוך שהיא מבצעת לכאורה עבירות של הדחת עד, הטרדת עד ושיבוש מהלכי חקירה. רק שתבינו: מדובר בעבירות שהעונשים המירביים עליהם מסתכמים ביותר מ-15 שנות מאסר.

למזלה של שילנסקי, הבוסים שלה חושבים שהיא הייתה בסדר. אורית קורן ודינה זילבר, המשנות ליועץ המשפטי לממשלה, הסכימו עם המעשים הללו בזמן אמת; שי ניצן גיבה אותה בדיעבד; ויהודה וינשטיין מרח את הכל בימים האחרונים שלו בתפקיד. אז מה אם נציבת הביקורת, השופטת בדימוס הילה גרסטל, קבעה שהמעשים היו פסולים? אז מה אם חברי כנסת מתחו ביקורת קשה על שילנסקי ועמיתיה? מה שאסור לעורך דין מן השורה, מותר לבכירים בפרקליטות.

הנחות הסלב מגיעות גם למקומות לא צפויים. חלון ההעברות בליגות הכדורגל בישראל הסתיים ב-3.2.16 בשעה 19:00. שבע דקות מאוחר יותר הגיעו להתאחדות לכדורגל טופסי ההעברה של שלומי ארבייטמן מהפועל באר שבע להפועל חיפה. היועץ המשפטי של ההתאחדות, אפרים ברק, פסל את ההעברה. נשיא בית הדין שלה, השופט בדימוס אורי גורן, אישר אותה.

ככה זה כאשר אתה כוכב מקומי, שחקן לשעבר בנבחרת ישראל וקשור לקבוצה המובילה את ליגת העל שבבעלות מיליונרית (אלונה ברקת). מה שלא היה ניתן – ובצדק – לשחקן בליגה ב', ניתן במקרה של ארבייטמן. בעצם, מה שלא אושר בשתי הליגות המובילות באירופה – אושר בליגה הלבנטינית שלנו. מסמכי ההעברה של השוער דוד דה-חאה ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד הגיעו בקיץ שעבר באיחור של דקה – והוא נותר באנגליה. אבל בעצם, אם ראשי ממשלה ורמטכ"ל ויועץ משפטי וחברת כנסת ובכירה בפרקליטות מקבלים הנחות סלב – למה שכדורגלן לא יהנה ממנה גם הוא?