התקפה צבאית ראשונה בתש"ח

כשנודע שיחידות "צבא-ההצלה" חדרו לארץ-ישראל, פוצצו אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח (ב-12 בינואר 1948) את גשר בנות-יעקב (פיצוץ הגשרים, מעבירי-המים והדרכים, שבין ארץ-ישראל לארצות השכנות, נועד להפריע לפלישה הצפויה). הגשר ניזוק קשה.¹

ב-14 בינואר הודיע מטה-הפלמ"ח למטה הכללי: "יחידות גדולות של ערבים הגיעו לסביבות יחיעם ומשמר-הים. ליד משמר-הים שבמפרץ חיפה השתלטו שלושים אנשי 'צבא-ההצלה', בפיקוד עבד אל-חאק, על בית בודד, לא הרחק מן הכביש הראשי חיפה-עכו, והטרידו מכוניות ועובדי-שדות. בחילופי-יריות בינם ובין כוח מן הגדוד הראשון של הפלמ"ח נהרג שאול עזרא. גם ליחידת הערבים היה הרוג אחד." בדוח ששלח באותו יום למטכ"ל, ציין משה כרמל, שחילופי-היריות נמשכו כשעה, ואז הגיעה למקום יחידה בריטית וסייעה ליהודים.

קרב-אש זה הפריך את ההנחה ש"צבא-ההצלה" ישמור על פרופיל נמוך עד צאת הבריטים. ביום הקרב נפגש איש הש"י זלמן (זיאמה) דיבון עם המומחה האזורי לענייני ערבים, מרדכי שכביץ, וקיבל ממנו דוח,² ולמחרת הודיע "טנא" (מרכז הש"י): "פאוזי קאוקג'י מתכונן לחדור לארץ-ישראל בראש שלוש פלוגות, שבכל אחת מהן חמש מאות איש, ולמקם את מטהו בשכם. חלק מאנשי קאוקג'י הם ארץ-ישראלים שהתאמנו בסוריה, וחלקם מתנדבים מסוריה ומעירק. היחסים בין קאוקג'י לחוסיינים רעים כמקודם."³

ב-16 בינואר הודיע הש"י שיחידות "צבא-ההצלה" הגיעו לגליל העליון ולמחוז חיפה. "כנופיות התארגנו מעבר לגבול הצפוני-מזרחי והן מוכנות לפעולות. חלקן כבר נמצאות בארץ... מוסלמים מיוגוסלביה במספר קטן, מגדודי המופתי, וצ'רקסים מאנשי ולאסוב⁴ מגיעים מדי פעם דרך נמל-חיפה לסוריה ולעבר-הירדן. כן הגיע לביירות קצין אס.אס. ידוע. הימאים הגרמנים באלכסנדריה מכינים פצצות-תבערה, שיובאו בקרוב ארצה. שני קצינים גרמנים נמצאים בכנופיה שחדרה מלבנון ונמצאת בקרבת שפרעם."⁵ חוקרי הש"י דיווחו: "קצינים ערבים-סורים, אשר שירתו בצבא רומל באפריקה, עוסקים כיום בגיוס בגרמניה."⁶

ב-19 בינואר, יום לפני ההתקפה, דיווח הש"י לפיקוד-העליון: "בגליל העליון מהלכות שמועות על ריכוזי כנופיות ועל תכונה להתקפות." מנרה ומשגב-עם צוינו כיעדים אפשריים.⁷ מרכיבי הכוח שתקף את יחיעם היו "גדוד הירמוך" השני; יחידה של אבו-איברהים, ומתנדבים מן הכפרים פסוטה, תרשיחא וכברי, בסך-הכול ארבע מאות איש. מספר אנשי הכוח שנועד לכבוש את הקיבוץ היה מאה שלושים וחמישה. ציודם היה תשעים וארבעה רובים צרפתיים, משנות הייצור 1889 ו-1917 שישה רובים אנגליים, מאה ועשרים רימונים, שלושה מקלעי "שאטו", מרגמה צרפתית 60 מ"מ ושישים פגזים. המפקד היה אדיב שישאקלי, סגנו היה אבו-איברהים, ושלישו צלאח שישאקלי.

יום לפני ההתקפה תמרן שישאקלי את כוחותיו בתרגיל התקפה על מודל, בסביבות תרשיחא, אחר-כך שלח כשלוש-מאות לוחמים אל היעד. הם התמקמו לרגלי מבצר ג'ידין, וחמישים מהם הוצבו כחסימה על הכביש מנהריה. החייל מחמד חסיין צראבי (שנשבה בידי חברי יחיעם יום אחרי ההתקפה) סיפר שאדיב שישאקלי נאם לפני היוצאים להתקפה, הבטיח להם את כל הצאן והנשים של הקיבוץ, והורה להם לשחוט את כל הגברים.⁸ ב-20 בינואר עם שחר התקדמו התוקפים בזחילה עד אמצע הדרך שבין הוואדי למבצר והמתינו לאות. הקור היה מקפיא, אך הם סבלו בדממה ולא הבעירו אש.

ב-19 בינואר בלילה התכנסו חברי יחיעם לאסיפה כללית בצריף חדר-האוכל. השאלה שעמדה על הפרק הייתה, האם לשלוח נציגים לוועידת האיחוד בין "השומר-הצעיר" ל"תנועה לאחדות- העבודה".⁹ אחד החברים אמר: "הכול בוער ואנחנו מתווכחים אם לשלוח אנשים לראות איך טבנקין מתנשק עם יערי." אותו חבר לא הבין שמנקודת מבט השמאל, האויב העיקרי הוא פנימי ולא חיצוני. בין בגין לבן גוריון קיימת אויבות מסוכנת יותר מאשר בין ישראל לבין המופתי ושישאקלי. מכיוון שבהנהגת הישוב שלט השמאל, מלחמות פנימיות ליוו את כל מלחמת העצמאות ופגעו מאוד ביעילות הצד היהודי. עוד שאלה נשאלה: אם ראוי להמשיך לייער את ההרים למען הקרן-הקיימת. או לייעד את כל החברים לשמירה. תוך-כדי דיונים אלה הגיעו הידיעות על ההתקפה הממשמשת ובאה, והמא"ז צבי גרשון הוציא את החברים מחדר-האוכל והציבם בעמדות, לתמרון. אחדים מהם התרעמו על פיזור האסיפה. גרשון הורה להם לישון בבגדים ולהיות בכוננות מלאה.

בלילה ההוא לנו ביחיעם לוחמי יחידה מגדוד 21 של חטיבת "לבנוני", שהשתתפו לפני כן בפעולת-גמול נגד הכפר תמרה שליד שפרעם. אנשי-היחידה היו תשושים וישנו שינה עמוקה. עם שחר יצאו אנשי הפלמ"ח כרגיל לריצת-השכמה, והתקדמו לכיוון עמדות התוקפים. ב-06.05 בבוקר נשמעו ארבע התפוצצויות בזו אחר זו, וענן אבק עלה מן הוואדי. הערבים, שפוצצו את גשר נחל-געתון, כדי למנוע החשת עזרה לקיבוץ, הפסידו את גורם ההפתעה. חברי הקיבוץ, שציפו להם, נכנסו מיד לכוננות. רץ ששלח צבי גרשון החזיר את חברי הפלמ"ח אל העמדות. בשעה 6.30 נשמעו שתי יריות-אקדח, ומיד ניתכה אש מרוכזת על חדר-האוכל, אבל החברים כבר היו בעמדות, והמבשלת, אסתר גור, אפילו לא כיבתה את הפרימוס, ורצה, תחת ברד הכדורים, למרפאה, למלא את תפקידה כחובשת. היריות לא העירו את אנשי גדוד 21 העייפים. כשגבר הקרב טלטלו אותם חברי הקיבוץ, והם הצטרפו ללוחמים בעמדות.¹⁰

"מאות קליעים זמזמו בבת-אחת מעל ראשינו," כתב רפאל אורן ביומנו. "היו אלה רגעי-המשבר החמורים ביותר בכל הקרב. איש לא ידע מה מספר התוקפים והיכן הם. האש לא זו בלבד שלא חדלה, אלא דומה היה כי היא הולכת ומתקרבת. טרטור מהיר של מקלעים, פיצוץ חד של קליעי-רובים, נפץ מחריש של רימונים, וגרוע מכול: אם כבר העזת להרים את הראש לא ראית כלום. כאילו השיחים והסלעים הם שיורים לעברך. כל העניין, שאני מתאר אותו באריכות, לא נמשך יותר מכמה דקות. אולם דקות מספר אלה של קרב – לרבים מאתנו – ראשון בחייהם – כמו היכו על קדקודם של האנשים. הם היו נדהמים ואובדי-עצות. אילו לפחות היה האויב נראה לעין, ודאי היו עונים באש, אך דא-עקא, בכל השטח לא נראתה נפש חיה, ואתה לך הרבץ בעצים ובאבנים. הערבים התעודדו סוף-סוף, כנראה... והחלו לגלות את פרצופיהם. ראינו דמויות במדי-חאקי פורצות מסבך השיחים שבצפון, במרחק שלוש-מאות מטרים מהגדר, ורצות לעבר הטראסות בזעקה: 'עליהום' ו'אטבח אל-יאהוד' ועוד כיוצא באלה, שלא הצלחתי לקלוט בתוך שאון-היריות. 'נו, כלבים, אתם רוצים לשחוט אותנו: בואו ונראה לכם', צעק מישהו, וכולם כאחד הרביצו מטח-יריות ראשון לעבר הדמויות המתרוצצות בשטח."¹¹

כחצי-שעה ניסו אנשי "צבא-ההצלה" לרכך באש את יחיעם. בפעם הראשונה במלחמת העצמאות ירו ערבים במרגמות (60 מ"מ), וכמה מהמגנים נתקפו בהלם. צבי גרשון ראה אחד מהם שוכב, בלי נשק. ורועד. "איפה הרובה שלך?" שאל. "בצריף." השיב הבחור. "רוץ, הבא אותו והיכנס לעמדתך!" פקד המא"ז. הבחור לא זז ממקומו, וגרשון איים עליו בנשק והכריח אותו להביא את נשקו ולהצטרף אל המגנים. כמה אנשים נפגעו. טלפון-שדה לא היה והרצים קישרו בין העמדות. משה גרשון רץ אל חדר-האלחוט, למסור הודעה. ליד הפתח פגע בו כדור. האלחוטאית, שושנה שוורץ, הייתה חברתו. הוא מת בזרועותיה. שושנה, יחידה ליד מכשיר-הקשר, המשיכה לשדר.

"ב-06.50 הסתער האויב על הגדר מצפון," כתב צבי גרשון בדוח. "היה לו חיפוי-אש חזק ממרחק מאה וחמישים מטרים מהגדר, מצד צפון-מזרח ומצד צפון. ב-07.00 האויב מתקרב לגדר. המגנים מפעילים את המרגמה 2 אינטש ואת המכונה הכבדה. אנשי העמדות מקבלים פקודה לירות רק למטרות ברורות. ההסתערות נהדפת, ואחריה נראים יחידים וקבוצות נעים לרוחב החזית לשם שיפור ושינוי העמדות. נמשכת אש בלתי-מרוסנת של האויב."¹²

חמש שעות הסתערו הערבים על הקיבוץ, גלים, גלים, ונהדפו. בין הסתערות להסתערות ירו ממרגמות וממקלעים. בשעה 10.30 לפני-הצהריים התפוצצה פצצת-מרגמה בתוך עמדה. ושלושה מגנים נהרגו. בחורה פצועה רצה אל עמדת-הפיקוד והודיעה על האסון. חוליית העזרה-הראשונה יצאה לעמדה ומצאה בה שלוש גוויות מרוסקות. בעמדה אחרת נפצע מתי וינדנבאום בצווארו מכדור של צלף. האלונקאי טוביה אדר והחובשת רחל שרעבי הגיעו אליו תחת ברד-כדורים. שלולית-הדם שלידו גדלה מרגע לרגע. לרחל שרעבי לא היה ניסיון בחבישה קרבית, אך היא הזריקה מורפיום לפצוע. עצרה את זרם הדם וחבשה את הפצע. האלונקאים טוביה אדר ורפאל אורן הובילו אותו אל המבצר, והרופא, ד"ר הבר, סרן לשעבר בצבא הבריטי, התכונן לפתוח את התחבושת ולבדוק את הפגיעה. "אם תפתח את התחבושת הוא ימות!" צעקה החובשת, ולא הניחה לרופא לנגוע בפצוע. אחרי שעות אחדות הגיע וינדנבאום לבית-החולים וקיבל טיפול. הרופאים קבעו שרחל שרעבי הצילה את חייו.¹³ פרטים על הקרב הגיעו, במהלך ההתרחשות, למטכ"ל בתל אביב ממפקד חטיבת "לבנוני", משה כרמל, שקיבל אותם ממפקד הגוש, יצחק אבני. מפקד הגוש קיבל את המידע באלחוט מצבי גרשון. הוא ביקש מהמטכ"ל לשלוח ליחיעם סיור אווירי.¹⁴

ב-11.45 לפני-הצהריים נסוגו אנשי "צבא-ההצלה", בחיפוי יריות צלפים, והאש שככה בהדרגה עד שפסקה. אחרי שעה באו לקיבוץ פלוגת-צבא בריטית ואנשי-משטרה אנגלים וערבים, במכוניות ובמשוריינים, עם מקלע ברן. כשנכנסה פלוגת-הצבא לקיבוץ, עדיין נורו עליו כמה יריות מרחוק. חברי הקיבוץ נשארו במקומותיהם. אנשי הצבא והמשטרה התחפרו. אש חזקה נורתה מהקיבוץ לעבר מקורות הירי, ואנשי שישאקלי לא הטרידו אותו עוד באותו יום.¹⁵

מפקד היחידה הבריטית סייר בעמדות וראה שלמגנים יש נשק קל בלבד. "אתן לכם משמר חמוש, שילווה אתכם לנהריה," אמר להם. סירובם הפתיע אותו. "אינני פוליטיקאי ואינני רואה סיבה צבאית לעמידתכם," אמר להם. "להישאר במקום כזה, מכותרים ומבודדים, זה מעשה של איוולת. אם אתם רוצים דווקא להישאר כאן, הגדילו את מלאי נשקכם." כשביקשו ממנו חברי-הקיבוץ לספק להם תחמושת, לפחות בכמות שאיבדו בקרב, סירב.¹⁶ לעומת זאת הסכים להעביר את הפצועים לבית-חולים בחיפה. צבי גרשון שלח הוראה לאסתר גור, שישבה במרפאה, להסתיר את כלי-הנשק, והיא פרשה שמיכה על עשרה רובים. כשהועברו הפצועים אל המשוריינים ניסה אחד החיילים הבריטים לסייע לחברי הקיבוץ, הרים את השמיכה וראה את הנשק האסור. החייל נבוך, וגמגם: "לא ראיתי כלום, סלחי לי," וכיסה את הרובים.¹⁷

רבקה גרשון, שליוותה את הפצועים, סיפרה: "לא רצינו שיגיעו לבית-החולים הממשלתי בחיפה, שהצוות שלו היה ערבי ובריטי. חששנו שאחדים מן הרופאים והמנתחים יגמרו מה שהתחיל שישאקלי. הבאתי אותם לבית-בורוכוב שעל הר-הכרמל."¹⁸

באותו בוקר נסע משוריין עם כיתת-נוטרים, בפיקוד דן כהן, מנהריה ליחיעם, לבדוק את הדרך ולהביא מים לקיבוץ. זמן-מה אחרי יציאתו הגיע רץ לבית-הקפה "פינגווין", שם אכלו בו את ארוחת-הבוקר מפקד-הגוש, יצחק אבני, ומפקד גדוד 21 בן-עמי פחטר, והודיע שהקיבוץ מותקף ושערבים פוצצו את גשר הגעתון. אבני זינק אל האופנוע ודהר אחרי המשוריין, להזהירו מפני מארב, אך המשוריין כבר הרחיק לנסוע. הוא עלה על המארב בשעה 07.30. אחד הניצולים סיפר:

"בקילומטר השמיני מנהריה נתקלנו באש. המחסום היה גל-אבנים על הכביש. פרצנו אותו והמשכנו. במרחק מאתיים וחמישים מטר ממנו היה עוד מחסום. פרצנו גם אותו, אבל בקילומטר התשיעי נעצרנו ליד מחסום גבוה והותקפנו באש מקלעים. לחמנו כשעה מתוך המשוריין. שלושה אנשים נפצעו. המקלע של האויב היה על משלט, ומחלקות האויב כיתרו אותנו, תחת חיפוי חזק, ממערב וממזרח. כשהתקרבו הערבים יצאנו מן המשוריין, מהפתח שליד תא-הנהג, ולשעה קלה ניתקנו את המגע איתם. עברנו חורשת-זיתים ועלינו על הגבעה, במגמה לסגת ליחיעם. ירדנו לעמק-הגעתון. הערבים הבחינו בנו ורדפו אחרינו. כשהגענו לנחל-געתון פתחו עלינו באש-מקלעים עזה מצד דרום. מהמשלט שעל הדרך המובילה ליחיעם תפסנו עמדות והשבנו אש. הכנופיה שהייתה על הכביש התקדמה ותפסה עמדות במשלט הצפוני. גם ממערב המטירו עלינו יריות. ניתכה עלינו אש משלושה צדדים, דרום, צפון ומערב. החזקנו מעמד והשבנו אש מהרובים שבידינו. האויב העלה את המשוריין באש. בשעה 10.30 הופיעה יחידה בריטית ממשטרת-עכו. אנשיה הצטרפו אלינו וסייעו לנו באש. בשעה 12.15 הגיע צבא בריטי למקום ואסף את הנפגעים. האויב נסוג תחת חיפוי-אש. בשעה 13.00 נסתיים הקרב". מאחד-עשר הנוטרים נהרגו ארבעה, ארבעה נפצעו ושלושה בלבד לא נפגעו. הנפגעים הועברו לנהריה במשוריין של משטרת-עכו. שניים מהנוטרים הפצועים מתו אחר-כך מפצעיהם.

"הבריטים הצילו אותנו." אמר אחר-כך דן כהן. "לולא הם לא היינו נחלצים."¹⁹ החיילים והשוטרים הבריטים הסתכנו בקרב עם פקודיו של שישאקלי, הצילו את שבעת הנוטרים וגם מנעו ניצחון מוחלט של "צבא ההצלה" בקטע אחד של הקרב, וסייעו למפלתם הכללית ביום ההוא.

תקרית-הנוטרים בדרך ליחיעם הוכיחה שמשוריין אינו מסוגל לפרוץ מחסומים. לקחים נוספים: יחידה יהודית קטנה אינה מסוגלת להחזיק מעמד בקרב לבדה, בסביבה שכולה ערבית: כוחות ה"הגנה" אינם מסוגלים לחלץ יחידה שהותקפה בתוך שטח ערבי:²⁰ הבריטים מסוגלים לחלץ, ומחלצים, יחידות יהודיות במצבים כאלה. אילו היו לקחים אלה נלמדים בשלב המוקדם ההוא של המלחמה, אולי הייתה נמנעת תבוסת היהודים במלחמת-הדרכים בסוף מארס והיה נמנע אסון "שיירת יחיעם", שאירע לא רחוק ממקום קרב הנוטרים.

בשעות הבוקר הגיעה הידיעה אל המחנה של גרעין "סלע" בקריית-חיים: ערבים תוקפים את יחיעם. כל אותו יום התפרסמו חדשות משדה-הקרב על לוח-המודעות של הקבוצה. בשעות-הצהריים היה כתוב על הלוח: "יחיעם הותקפה הבוקר באש אוטומטית (לפי השמועה גם ממרגמות). יש כמה פצועים. שמותיהם והמספר עדיין לא ידועים. כל זמן ההתקפה היה קשר עם הנקודה. משוריינים ושני אמבולנסים עם רופא מנתח נמצאים בדרך ליחיעם. היריות פסקו בשעה 11.30. הובטח לנו שמיד עם קבלת ידיעות נוספות יעבירו אותן אלינו, ומיד תופיע מודעה חדשה. המזכירות."²¹

מפקד חטיבת "לבנוני", משה כרמל, יצא לקיבוץ יחיעם במטוס "טייגרמוט" וחג מעליו בשעה 12 בצהריים. הטייס מישה קרן דיווח: "כשהייתי מעל לנקודה הופיע צבא עם שש-עשרה מכוניות ומשוריינים ואמבולנס אחד." כרמל רשם פתק, חיבר אותו לחפץ כבד והשליך אותו. אחד הבריטים הרימו ונתן אותו לצבי גרשון. בפתק היה כתוב: "מאת מטה ש"א אל מא"ז יחיעם. יש לי כמות תחמושת, אך איני יכול להצניח, כיוון שיפת²² בשטח."

התחמושת הוטלה אפוא בקיבוץ מצובה. כל הרימונים התרסקו והכדורים התפזרו לכל עבר. למחרת הובאו ליחיעם רק נפצי-רימונים ופחית-שמן לניקוי-רובים. כשהטיל כרמל את החבילות, נשמטה מחסנית התת-מקלע שלו, וגם היא התנפצה אל אחד הסלעים.²³

אחרי שעזבו הבריטים את יחיעם, שיפרו המגנים את עמדותיהם. למחרת יצאו לסיור בשטח ומצאו בו גוויות של ערבים, רובים ותחמושת. חייל ערבי, שהיה פצוע קל והסתתר בין השיחים, נשבה, נחקר ונמסר לאנשי הש"י.

בדוח הש"י על חקירת השבוי כתוב: "הנ"ל נמצא ביום 21 בינואר על-ידי אנשי יחיעם בשטח ההתקפה, פצוע בברכו. שמו מחמד חסיין צראבי, בן עשרים ושש, רווק, מחמה, סוריה... לפני חודש ימים בערך התגייס לכנופיות בחמה, והעבירום למחנה צבא בקטנה שליד דמשק. לאותו המחנה העבירו באותו זמן מאה וחמישים איש. במחנה חמישים מחומס, עשרה מדמשק והשאר מארץ-ישראל, תחת פיקודו של אבו-איברהים הגדול. הוא (צראבי), איחר לאימונים. שאר המגויסים באו לפניו. האימונים נמשכו כשבועיים. במחנה קיבלו הדרכה בשימוש ברובה, זריקת רימונים, שימוש במקלעים ובמכונות-ירייה, ואחדים במרגמות. הוא היה טוראי. קיבל פעם אחת שתים-עשרה וחצי לירות סוריות. מקלענים קיבלו עשרים וחמש לירות. האוכל היה טוב בהתחלה, אבל לאחר בואם של הארץ-ישראלים הורע, והחיילים לא היו שבעי-רצון. כל חייל קיבל עבאיה. גופיה, שמיכה, תחתוני-צמר וסוודר. סוודרים סיפקו נשות סוריה, שסרגו לכל החיילים. הסוודרים ניתנו כמתנה. כל אחד קיבל חבילה קטנה של תחבושות... בהתקפה על יחיעם ירה רק ירייה אחת. אחר-כך ניגש אליו מפקד-הכיתה שלו, ירה בו בברך ופצעו. בזמן ההתקפה היה סכסוך בין אבו-איברהים ובין הקצינים האחרים. הקצינים רצו להתקדם, אבו-איברהים נתן פקודה לסגת, והכנופיה נסוגה. הוא נשאר במקום, שבוי בידי הקצין שלו."²⁴

למחרת ההתקפה דיווח עליה צבי גרשון באלחוט למפקד הגוש, יצחק אבני. אנשי המפקדה בנהריה סברו בטעות שמדובר בהתקפה נוספת ודיווחו למטכ"ל בתל אביב "עם שחר החלה התקפה גדולה על יחיעם."²⁵ אבני הזעיק לעזרה את הצבא הבריטי. יחידה בריטית, בפיקוד אלוף-משנה, נשלחה מיד ליחיעם. וישראל קרסנסקי, איש מפקדת ה"הגנה" בנהריה, הצטרף אליה. כשהבין קרסנסקי את הטעות הציע לצבי גרשון לספר שאמנם הייתה התקפה היום: אם יבינו הבריטים שזאת בהלת-שווא אולי יזלזלו בקריאות-לעזרה הבאות. המפקד הבריטי לא נתן אמון מלא בסיפור-הבדים של גרשון. בסיור ליד המשק מצאו הבריטים חלקי תחמושת וציוד, אך סברו, בצדק. שאלה שרידים מההתקפה שהייתה ביום הקודם. לבסוף הפך אחד החיילים גופת הרוג, ושטף-דם פרץ מפיו. "יש הוכחה! הקרב התנהל היום, זה פצע טרי! " אמר האלוף-משנה בשמחה. הבריטים נתנו לחברי הקיבוץ ארגז-כדורים, אבל כדורים אלה לא התאימו לרוביהם הישנים.²⁶

שלושים מהמתקיפים נהרגו ויותר מחמישים נפצעו. מאנשי יחיעם נהרגו ארבעה, וכן נהרגו שישה מהנוטרים שנסעו במשוריין. המודיעים הערבים, שסיפקו ידיעות לש"י, האשימו בכישלון את אבו-איברהים וסיפרו שהוא נקרא לדמשק והואשם בשלושה חטאים: פיצוץ גשר-הגעתון, שביטל את גורם ההפתעה. הפקודה שנתן לאנשיו להתקדם, אף ששישאקלי ניסה לעכבם עד שתגיע תגבורת עם תחמושת נוספת, ופקודתו לסגת, למראה מטוס שהופיע בשדה-הקרב. רוב ההרוגים הערבים קיפחו את חייהם בנסיגה המבוהלת.

ביום ההתקפה, לפני שנודעו תוצאותיה, פשטה בכפרים הערביים שמועה שהקיבוץ נכבש, ועיתוני-הערב הערביים מיהרו להתפאר בניצחון. כגודל השמחה כן גדלה האכזבה שבאה בעקבותיה, וערבים רבים שאלו: איך ייכבשו ישובים יהודיים גדולים אם מאות לוחמים לא יכלו לנצח שלושים יהודים? המודיעים סיפרו כי מפקדי ההתקפה דרשו מהכפרים שבסביבה לשלוח אליהם אנשים לעזרה, אך הכפריים סירבו, מפחד נקמת ה"הגנה", ואנשי "גדוד הירמוך" השני אמרו זה לזה: "למה אנחנו שופכים את דמנו למען הפלשתינים, היושבים בבתיהם?" את ההתקפה המתוכננת השנייה על יחיעם ביטל שישאקלי בשל המורל הירוד של פקודיו, סיפרו המודיעים. ואמנם, מאז, כמעט לא חרג שישאקלי מאזור צפת -עין-זיתים, ותקף בעיקר את התחבורה היהודית, בהצלחה לא-מבוטלת. ביחיעם הוא התנקם כעבור חודשיים: פקודיו השמידו את השיירה שנסעה אל הקיבוץ.²⁷

בהתקפה על יחיעם השתתפו "יחידות מורכבות מאנשים מאומנים בלבד, שבתכסיסיהם הקרביים מגלים הכנה מוקדמת ויסודית," כתב ראש אגף המבצעים של מטכ"ל ארגון ה"הגנה", יגאל ידין, במסמך "לקח פעולות האויב", שהופץ בין המפקדים הבכירים של ה"הגנה".²⁸ בפעם הראשונה תקפו יחידות כאלה ישוב עברי. היה זה צבא-פלישה, ומאזן הכוחות השתנה.

הנציב-העליון סר אלן קנינגהם ומטה הנציבות היו מעלימים עין מחדירת יחידות מהארצות השכנות לארץ-ישראל, לולא מימשו יחידות אלה יוזמות צבאיות לפני סיום המנדט. ההתקפה על יחיעם הוכיחה להם שהמלחמה עלולה לפרוץ לפני 15 במאי, לשבש את החוק והסדר ולסכל את כוונת ממשלת בריטניה להסתלק מארץ-ישראל בלי לקלקל עוד יותר את יחסיה עם מדינות-ערב. הבריטים חששו שדינמיות-ההסלמה תגרור את צבאות ערב הסדירים לפעולות צבאיות עוד לפני הפינוי.

בשבוע האחרון של ינואר 1948 רצו מברקים בין ירושלים ורבת-עמון ובין לונדון. קנינגהם דרש מממשלתו להגיב על הרשות שנתן עבדאללה ליחידות "צבא-ההצלה" לעבור בארצו. השגריר הבריטי ברבת-עמון, שהגיש את המחאה לעבדאללה, דיווח: עבדאללה הודיע למפקדת "צבא-ההצלה" בדמשק כי לא ירשה ליחידותיו לעבור. קנינגהם: "הצבנו מכשולים על מעברי הירדן, אך הלגיון הפריע לנו ואיים להרוס את הגשרים." השגריר ברבת-עמון: "אין זה הוגן להאשים את עבר-הירדן במחדלי משטרת ארץ-ישראל. לעבדאללה אין די כוחות לסגור את הגבולות הארוכים." באמצע פברואר כתב השגריר: "נודע שהיהודים מתכוננים להרוס את גשר שייח'-חוסיין, לפיכך מבקש עבדאללה רשות להציב יחידות של הלגיון ממערב לירדן."²⁹

נראה שקנינגהם שוכנע בכנותו של עבדאללה. בישיבת מטה-הנציבות בסוף ינואר אמר הנציב העליון שהמלך העבר-ירדני אומנם משתדל למנוע את מעבר הסורים בארצו, ש"צבא-ההצלה" מסכן את החוק והסדר פחות מכפי שחשש ושמטוסי ה"הגנה" טסים בדרום סוריה, מצלמים מהאוויר ועוקבים אחרי ההסתננות מסוריה לגליל.³⁰

בתחילת פברואר דיווח קנינגהם ללונדון שהאונייה "ארגנטינה" הפליגה מאלכסנדריה לביירות עם נשק איטלקי, המיועד כנראה ל"צבא-ההצלה", ושחדירות "צבא-ההצלה" לארץ-ישראל משבשות את החוק והסדר בה, את מעמדה של בריטניה באו"ם ואת היחסים בין בריטניה ובין העולם הערבי. קובעי המדיניות "מקבלים החלטות מהיום למחר, ואינם מנסים למנוע התרחשויות הרות-אסון," התלונן קנינגהם. "אסור לממשלה להיות פאסיבית מול חדירת יחידות 'צבא-ההצלה' לארץ-ישראל. יש לממש יוזמות צבאיות."³¹

בינואר ביקר בארץ ישראל מנהיגם הבכיר של יהודי ארצות-הברית, אבא הילל סילבר. הוא נפגש עם הנציב העליון והתלונן על הריכוזים הגדולים של יחידות קאוקג'י ליד שכם. קנינגהם השיב לו שממשלת המנדט אינה יכולה למנוע חדירות מעבר לגבול. וכי היא פועלת נגדן בשיטות דיפלומטיות. "מדוע לא בשיטות צבאיות?" תמה סילבר, "ייתכן שנגיע גם לשלב הזה," השיב לו הנציב העליון בלשון דיפלומטית, וטען שסילבר מגזים בהערכת כמות הנשק שבידי יחידות "צבא ההצלה".³²

באותו יום, 27 בינואר, שלח אליהו ששון לגולדה מאיר, ששהתה בארצות-הברית, דוח על פגישתו עם שליחו האישי של עבדאללה: המלך מבקש משליחי היהודים השוהים בניו-יורק לעורר מהומות בשל החדירה הבלתי-חוקית של המתנדבים הסורים והעירקים לארצו בדרכם לארץ-ישראל. לדעתו זוממת סוריה לסכסך בינו ובין או"ם. הוא מתכונן להזמין את קאוקג'י לשיחה, ולדבר על ליבו שיכוון את עיקר פעילותו נגד משפחת אל-חוסייני.³³

ב-28 בינואר דיווח יהושע פלמון לבן-גוריון: עד סוף ינואר חדרו אלף ומאה לוחמים מ"צבא-ההצלה" לארץ-ישראל. הם נופלים מהערבים המקומיים ביעילות, ברמת-האימון ובנכונות למלחמה, אך ציודם טוב יותר. יש להם קשר-אלחוט עם פאוזי קאוקג'י בדמשק. "הוראות פאוזי: לא לתקוף יהודים עד שהאנגלים יעזבו." מדוע, אם כן, תקפו את יחיעם? שאל בן-גוריון. לשאלה זאת לא הייתה תשובה בפיו של פלמון.³⁴ הוא אמר כי לדעתו יציע קאוקג'י ליהודים מעין "תוכנית מוריסון"³⁵ אחרי שייצאו הבריטים. אם יקבלו אותה היהודים יישארו יחידותיו בשטחים הערביים של ארץ-ישראל, ואם לא יקבלוה יילחם נגדם. "כמה כנופיות באו לארץ דרך עבר-הירדן," אמר פלמון, "והערבים המקומיים מפרשים זאת כהסכמת המלך לתוכנית זאת".³⁶

ב-26 בינואר שלח יגאל ידין פקודה למפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, לפוצץ את גשר שייח' חוסיין ואת גשר-דמיה,³⁷ המעברים העיקריים של האויב, על-פי שיטה שיבחר ושיגיש לאישור.³⁸ בישיבת הנהלת הסוכנות ב-1 בפברואר העריך בן-גוריון: "אין אלה רק כנופיות, אלא אלה באמת כבר חטיבות צבאיות שבאו לארץ והן באו במשטר צבאי, במשמעת צבאית, גם באספקה שלהן. הם (חייליהן) מזויינים יפה. לפי הידיעות יש להם תותחים וטנקים... הם יתחזקו בנקודות אסטרטגיות של הארץ. ואז תהיה התקפה גדולה."³⁹

ב-5 בפברואר דיווח הש"י לפיקוד-העליון: "הצבא הערבי שכבר הגיע לארץ, ואשר יגדל עוד, והעומד תחת פקודת קאוקג'י, יתרכז באזור הערבי לפי מפת החלוקה, ורק אחרי הפינוי האנגלי ייצא להתקפה רבתי. קאוקג'י מתעתד לכבוש לעצמו את תמיכת הכוחות הלוחמים בארץ על-ידי גיוס בשכר, ארבע לא"י לחודש. לפי מקור בריטי מתכונן קאוקג'י לנתק את תל אביב מהצפון על-ידי חדירת כוח מטול-כרם לכיוון חוף הים, וכן מראש-העין לכיוון הים. נוסף לכך יחובלו הכבישים בחלקי הארץ, למנוע הגשת עזרה. באיטליה מגייסים ערבים⁴⁰ מהקווקז, המתגוררים במחנות-העקורים, ומביאים אותם לסוריה ולעבר-הירדן. קבוצה כזאת יצאה בסוף ינואר."⁴¹

אחרי שבוע דיווח הש"י: "עד עתה חדרו לארץ שלושת אלפי לוחמים ועוד תשעת אלפים מתכוננים לבוא. יחד עם חמשת אלפי הלוחמים שיגויסו מערביי ארץ-ישראל יהיה מספר אנשי-הצבא שיתמודדו נגדנו שבעה-עשר אלף. הנשק שבידיהם מיושן. לרובים הצרפתיים אין תחמושת מספיקה, ודורשים החלפתם באנגליים."⁴²

בין אנשי הש"י והמומחים לענייני ערבים ובין אנשי המבצעים שב"הגנה" נתגלעו חילוקי-דעות. הערביסטים טענו ש"צבא-ההצלה" מתון יותר מהמופתי ושאפשר להידבר עמו, ושיערו שהוא לא יתחיל במלחמת-תנופה לפני סיום המנדט. אנשי המבצעים טענו שמוטב להקדים פעולות-מנע למכה. אחרי יותר מחודשיים, בפגישה בין קאוקג'י ובין פלמון, אושרו ההערכות שאפשר לתאם פעולה עם מפקד "צבא-ההצלה". פלמון טען שהאפשרויות שנתגלו בפגישה זאת לא נוצלו מפני שמנהיגי הישוב היהודי הם אשכנזים.⁴³

החל מ-20 בדצמבר 1947 שלחה השגרירות האמריקנית בדמשק דוחות לוושינגטון על הבלתי-סדירים המתגייסים, על הקצינים הסורים והעירקים המאמנים אותם, ועל חדירותיהם לארץ-ישראל. לפי דיווחיה התגייסו למלחמה שישה-עשר אלף איש עד ינואר 1948, אבל רק מעטים מהם אומנו וצוידו, מפני שאיש לא ציפה למתנדבים רבים כל-כך.⁴⁴ דיווחים אלה הגבירו את ההתנגדות לחלוקה במשרד-החוץ האמריקני. הרי קטע ממסמך של הצוות לתכנון מדיני, בנושא עמדת ארצות-הברית כלפי ארץ-ישראל (19 בינואר 1948): "הקמת המדינה היהודית אינה אפשרית, ומוטב להפסיק את התמיכה בהצעת החלוקה. כמה סימנים מעידים שברגע מתאים ינועו לפחות כמה מיחידות 'צבא-ההצלה' לחלק הערבי של ארץ-ישראל, ויתנגשו עם ה"הגנה" ועם גופים צבאיים יהודיים אחרים."⁴⁵

השפעתו של "צבא-ההצלה" הייתה אפוא רבה מכוחו הממשי. והרי זאת הייתה מטרת המדינאים הערבים, לסכל את הקמת המדינה, ללא התערבותם של הצבאות הערביים הסדירים.

___

[בשבוע הבא: הכנות גדוד "הירמוך הראשון" של צבא ההצלה לכבוש את הקיבוץ הדתי "טירת צבי" והכנות חברי הקיבוץ וארגון ההגנה לקראת ההתקפה; פיצוץ גשר שייח חוסיין, על נהר הירדן בעמק בית שאן ליד קיבוץ מעוז חיים, כדי למנוע מיחידות "צבא ההצלה" לצלוח דרכן מעבר הירדן לארץ-ישראל.]

1. א"צ, אל הכנסת מאת המועצה, דוח ליום 12 בינואר 1948, שעה 18.00.
2. א"צ, אל הכנסת מאת המועצה, ידיעות מהצפון: א"צ, תיק "נס גדול". 14 בינואר 1948, מלבנוני לכנסת; הראיון הנ"ל עם מרדכי שכביץ.
3. א"צ. ידיעות טנא, 15 בינואר 1948.
4. פשיסט יוגוסלבי ממתנגדי טיטו.
5. א"צ, ידיעות טנא מ-19 בינואר 1948.
6. א"צ, ידיעות טנא מ-15 בינואר 1948.
7. א"צ, ידיעות טנא מ-19 בינואר 1948.
8. א"צ, דוח על התקפת יחיעם ב-20 בינואר 1948; עבודת המחקר הפנימית הנ"ל.
9. ועידה זאת הולידה את מפ"ם.
10. הראיונות הנ"ל עם צבי גרשון ועם אסתר גור.
11. ארכיון יחיעם.
12. הראיון הנ"ל עם צבי גרשון.
13. צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, מערכות, 1973, עמ' 84-80.
14. א"צ. תיק "נס גדול", 20 בינואר 1948.
15. צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, שם.
16. הראיון הנ"ל עם צבי גרשון.
17. הראיון הנ"ל עם אסתר גור.
18. ראיון עם רבקה גרשון ב-10 ביוני 1978.
19. צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, שם, עמ' 83-81; 537/3855, CO דוח סי.איי.די. 20 בינואר 1948; העדות הנ"ל של דן כהן; ראיון עם יצחק אבני ב-18 בינואר 1981.
20. מאסון הל"ה. שאירע ארבעה ימים לפני-כן. היה אפשר להפיק לקח דומה.
21. ארכיון יחיעם.
22. כינוי לבריטים.
23. א"צ, דוח טיסה; צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, שם, עמ' 83; ראיון עם מישה קרן ב-25 ביולי 1979.
24. עבודת המחקר הפנימית הנ"ל.
25. ארכיון יחיעם.
26. הראיון הנ"ל עם צבי גרשון.
27. עבודת המחקר הפנימית הנ"ל.
28. א"צ. אג"ם/מטכ"ל, חוזר מס' 2 – לקח פעולת אויב מיום 1 בינואר עד 10 בפברואר 1948.
29. FO, 371/68365, 68841 68366.
30. מסמכי סר אלן קנינגהם, סנט-אנתוני קולג', אוקספורד. דיון ב-30 בינואר 1948.
31. 371/68366 FO.
32. גנזך המדינה, 143, שיחת אבא הילל סילבר – סר אלן קנינגהם בירושלים ב-27 בינואר 1948.
33. גנזך המדינה, 144. א. ששון, אל ג. מאירסון (ניו-יורק), 27 בינואר 1948.
34. לימים שוחח פלמון על אירועי 1948 עם אדיב שישאקלי, שישב בגלות בשווייץ. "היום יש לי תשובה בדוקה לשאלת בן-גוריון," אמר פלמון לכותב שורות אלה. "לשישקלי היו מטרות-מלחמה משלו. והוא פעל במקביל לקאוקג'י ולא בתיאום אתו."
35. ועדת מוריסון-גריידי - ועדת מומחים, שנשלחה לארץ ישראל בשנת 1946 ובראשה עמדו השר הבריטי הרברט מוריסון והשגריר האמריקני הנרי גריידי. הוועדה המליצה שארץ ישראל תחולק לארבע טריטוריות אוטונומיות: אזור יהודי - יכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, ורצועת החוף מחיפה ועד ת"א - בסך הכול 17% משטח הארץ. אזור ערבי - יכלול 40% משטח הארץ - יהודה ושומרון, הגליל המערבי והשפלה. שני אזורים שיהיו נתונים תחת שלטון בריטי ישיר - כ-43% משטח הארץ, ובו בין היתר גם ירושלים והנגב. בין הטריטוריות יהיה קשר פדרטיבי שבראש הפדרציה יעמוד נציב עליון בריטי. לאזורים היהודי והערבי תהיה אוטונומיה תרבותית בלבד. כמו-כן, באזור היהודי יבוטל חוק הקרקעות מ-1940 ותתאפשר כניסתם של 100 אלף יהודים עקורים, ניצולי מחנות ההשמדה מאירופה תוך שנה. (ויקיפדיה).
36. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון: יומן דב"ג. 28 בינואר 1948.
37. גשר אדם.
38. א"צ, תאמ"ע 18/1, אל סאשה מאת ידין. 26 בינואר 1948. הנדון: פקודת מבצע.
39. ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים, תיק 41/2, מס' 26.
40. כנראה הכוונה למוסלמים.
41. א"צ, ידיעות טנא מ-5 בפברואר 1948.
42. א"צ, ידיעות טנא מ-13 בפברואר 1948.
43. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.
44. תזכיר שהוכן במשרד החוץ בין 24 ל-26 בינואר. 555 FRUS 1948, Vol. p.
45. דוח בקשר לארץ-ישראל של הצוות לתכנון מדיני 1948, 548-549 .FRUS 1948, Vol. pp.