|
|
כל נסיעה זה סיפור [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
אשה מתקשטת באוטובוס
פעם, במאי 2008, כתבתי פוסט על נשים שמנות, שמזיעות באוטובוסים ומסריחות את הסביבה. זה היה, כמובן, בקיץ, והפוסט ההוא זכה למירב הגולשים. הפמיניסטיות עלו על הסיפור, עשו לו פרסומת רבה והצליחו להביא לכך שקראו אותו נשים רבות, וגם גברים. היום, אולי יש בקיץ פחות נשים מסריחות באוטובוסים הממוזגים. כבר התרגלתי לכל מיני תופעות בתחבורה הציבורית והן מפתיעות למי שירד מהגה המכונית הפרטית. כך, אני שומע מקצה המכונית אנשים צועקים את דבריהם בסלולרי. אני זוכר, שאמנון דנקנר ז"ל כתב במעריב כיצד נסע באוטובוס ציבורי ושמע סיפור מאוד מעניין בטלפון של אחד השכנים למושב. זה היה מצד אחד בלבד, אבל היה מאוד מושך עד ש... האיש ירד. העיתונאי נשאר עם סיפור בלי סוף. אתמול נתקלתי באוטובוס בתופעה חדשה: איפור.
ישבה מולי אישה מבוגרת למדי, עם תוספת שיער מעולה וגם שתי גבות מצויירות למשעי. לפתע שלפה מן התיק הגדול שלה מראה פיצפונת ומלקחיים קטנות והתחילה למרוט את השערות המיותרות על הפנים. ישבתי ממול וראיתי את התהליך. אין גבול לגסות הרוח. במקרה זה לא הייתי מתנגד שהיא תקדים לרדת.
הצטברו דברים שונים
מכיוון, שכותב דברים אלה "סוחב על גבו הרבה שנים", הצטברו על שולחני כמה דברים ואמרות.
היום, כשיש לי הרבה עבר, אני יודע עד כמה הוא עבר. ההווה נעלם מיד, והעתיד - למרות שהוא הרבה יותר קצר - עדיין בגדר תעלומה.
בעקבות הפיגוע בבלגיה, לא הופתענו שמנהיגינו הציעו את עזרתם. הרי אנחנו יודעים יותר טוב: הילדים יודעים יותר טוב מההורים, התלמידים יודעים יותר טוב מהמורים, הסטודנטים יודעים יותר טוב מהפרופסורים, ועורך דין יודע שהשופטים חמוֹרים. אני שומע שמרבים לצטט בתקשורת את "המקורבים" של איש ציבור זה או אחר, שנתפס ונידון ברותחין בדעת הקהל. מנסיון עיתונאי אני יכול להעיד, שבדרך כלל איש הציבור עצמו מדבר עם עיתונאים ואומר את מה שיש על לבו (או את מה שאיש יחסי הציבור הכתיב לו) והוא מבקש לא להיות מצוטט. כך נולדו ה"מקורבים".
לפני ימים אחדים עמדנו בפני פקידת הכרטוס בשדה התעופה. האישה שעמי: "תודה על השירות. כמה שאת נחמדה"... אני: "טוב שהיא אמרה לך את זה. אילו אני אמרתי, הייתה מיד תלונה על הטרדה"...
הפקידה פרצה בצחוק.
חדלתי לנהוג וקבעתי פגישה עם חבר בהרצליה. "בשבילך כל נסיעה זה סיפור". כך אמר לי בטלפון.
"נכון, אני חי בסיפורים" - השבתי.
"אז אתה בטח תכתוב את זה בבלוג"...
כתבתי.
קבלתי טוקבק: "אתה כותב על נושאים משעממים, אבל אתה עושה את זה מעניין ואני אוהב לקרוא אותך". חתום ישראל זך.
