שקיעת התרבות ה(מ)ערבית

המצוי בדברי ימי העולם ישתאה וישתומם מהעושר התרבותי, מהשירה, מהסגנון המסתלסל ומהפיוט שהיו מקור גאווה לתרבות הערבית. היא הייתה השראה להוגי דעות, לפילוסופים, לפייטנים ולאנשי מעוף ודמיון. בשונה מהזמר האירופי, הנגינה הערבית מבוססת על אקורדים שונים שבשונה מהאירופי הקצבי מבוססת על מקאמים (בסורית מע'אם עם קו"ף גרונית) . כלי הנגינה, העוד, הקנון והדארבוקה ודומיהן ממוצא פרסי וערבי גם השפיעו על פיתוח כלי נגינה אחרים ויותר משוכללים. על-מנת לטעום מעט מהאוצר הבלום הזה אפשר להאזין לתפלות בסגנון "ספרדי-ירושלמי" שחלק מהם מזכיר לחנים של מוחמד עבד-אל-וואהב, עבד-אל חאלים חאפז ויותר מאוחר אום כולת'ום ופאריד אל-אטרש.

השילוב של התרבות המוסיקלית במזרח התיכון ובארצות הסהר הפורה כולל צפון–אפריקה, מצרים, לוב, מרוקו וטוניסיה, מציג כשרון אדיר לחדור לרגש ולנפש על-ידי שירה ונגינה. למשל, בתקופת בית אומיה (כשבירת החליפות בדמשק משנת 661 עד 750 ולאחר מכן בספרד 756 עד 1031 ידוע על מוזיקאים אשר היו פעילים בחצרות הח'ליפים או במרכזים עירוניים.‏ בתקופת בית עבאס (שהעבירו את הבירה לבגדד ומשם לסמראא בשנים (1258-833) המוזיקה הערבית זכתה לשגשוג רב. המרכז התרבותי שכן בבגדד שהיה מפגש בין העולם הערבי והעולם הפרסי. קדמו להם, בתקופת קדם האסלם, במאה החמישית והשביעית בחצי האי ערב משוררים ערבים שנקראו "שעראא' אלג'אהליה ("משוררי הבערות") שהתאפיינו במסגרות כלי נגינה וודקלום שירים בצלילים גבוהים.

אם בכלי נגינה עסקינן, נצביע, אגב אורחא, על כמה ציוני דרך ועובדות מעניינות בהקשר לכלי נגינה. בספר בראשית: "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת-יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי,כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב": (בראשית ד:כ-כא) אחרי כן", וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת."(שמות יד: כ). "תופים ומחולות של מרים – "תוף מרים". בתקופת הנביאים "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' (מלכים ב:ג) המלכים "נבל וכינור, מצילתיים וכו". פסוק בדניאל המתאר תזמורת פילהרמוניה (אם כי במזרח הנגינה מבוססת על מלודיה ומקצב בשונה מהארופי שהוא בשיטת ההרמוניה) שלימה "קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא" קול הקרן, מן הסתם כלי הדומה לשופר, קתרוס שהוא סוג של עוד, פסנתרין, סוג של כלי מיתר, (דניאל ג:ה) סימפוניה, שילוב של כל הכלים "וכל מיני זמרא" – כנראה כלים או שירים. ובהזדמנות נעסוק בשימוש כלי הנגינה התנכיים בהרחבה.

יצירה מופתית

נחזור לענייננו. השירה והפיוט, התחביר והדקדוק הערבי כאמור היה לשם דבר בתקופה הקדומה. במרוצת מאות ואלפי השנים מאז נראו שילובים של שיטות אלו בתחביר העברי ואלו רק העשירו את השפה העברית מבחינת מיסודה. ראינו את ספר "אמונות ודיעות" של רבי סעדיה גאון (יולי 882 - 21 במאי 942) ותלמידיו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק.-האחרון, מחבר "מחברת מנחם" על דקדוק בשפה העברית. ראינו את התיבונים (משפחת מתורגמנים אבן תיבון שמואל ויהודה שתרגמו את "אמונות ודעות" להרס"ג). וכמו-כן ראינו ולמדנו את היצירה המופתית של הרמב"ם (1205-1135), ה"מורה הנבוכים" שנכתב במקור בערבית.

תקופת הריניסאס (הלידה מחדש) (מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18 ויש אומרים 14-17) מביאה התחדשות מסוימת ובחמש מאות השנים הבאות ראינו קידמה מסחררת. נטשו מלחמות "מודרניות" עם נשק אחר ויותר מתקדם. היו חילופי אוכלוסין וקביעת גבולות. ממלכות קמו וקרסו ועמים שלמים נכחדים מעל פני האדמה. לעתים יש גם טיולים לשרידי המלוכה הזאת או האחרת, האשורים, הרומאים, הביזנטים, האינקה והאצטקים, למשל. בני ישראל, לעומתם, באופן יוצא מן הכלל, ביחס למספרם וליכולותם במשך הדורות, שמתי מעט מהם מעולם לא נטשו את הארץ, חוזרים לארצם בת שלושת אלפי שנה ויותר. בתחילה הם מגיעים קמעא קמעא ובהמשך, בהמוניהם, למאות ולאלפים במשך כל הדורות לכור מחצבת ואל ארץ מכורתם. תקופות העלייה השונות הן נושא בפני עצמו, הרבה לפני ה"עליה הראשונה" וה"שניה". בארץ הזאת התהלכו שופטים, נביאים, מלכים שרי צבא ומצביאים בקני מידה בלתי נתפס. למרות הגלות, עברה המסורת כחוט השני דרך כל הדורות. הכמיהה, התפילה, החזון והתקוה "במהרה יבנה בית המקדש" היו נר לרגלנו אלפי שנים ולבסוף גם מדינה עצמאית עם הישגים מרשימים. לימוד התנ"ך ההכרחי במקביל ללימודי דברי הימים יגלה ללומדים את העולמות הנפלאים שהיו בימי קדם שלנו, כאן בארץ.

התרבות הערבית והמערבית עם הקידמה שנעתקה והועתקה ממקום למקום בצורות שונות נתנו את אותותם לא רק על הסביבה הקרובה אלא גם על אוכלוסית העולם – משמעות גלובלית. לצד הקידמה יש היום יש דבר מעניין, מדהים, מצער ומזעזע כאחד. בטבלאות הסטטיסטיות, אחוז הבערות בקרב אזרחי הערבים וארצות המערב נמצא בתחתית או בירידה. בד-בבד רואים אנו כמעשים בכל יום, את הרמה של מיליארד ו-300 מיליון המוסלמים שחלק מהם גם מתייצג בארץ ישראל. כמחצית מהם שוכני אהלים ומחנות פליטים. הרבה מהם עדיין חיים בבורות ובבערות ולא השכילו לראות את הקדמה, את הניואנסים של המחקרים, ההמצאות והאפשרויות המונחות לפניהם. במרחבי תבל, במזרח התיכון ובארץ ישראל כולל בכנסת בירושלים. ה"תרבויות" הערבית והמערבית על פוליטיקותיהן ואסטרטגיותיהן ניצבות בפני שוקת שבורה של בערות ורקב קנאה. בעידן המודרני לא צריך הרבה כדי לקבל דיווח מהשטח בזמן אמת על הקורות אותם מדי יום ומידי שעה.

ברם, ראה זה פלא, נסיכויות המפרץ השכילו לראות את המגמה ואת המטרה של "אחיהם". הם ראו, הבינו והפנימו היטב את תוצאות שלטון ה"טליבאן" ודומיהן. הרס, שממה, נסיגה לימות השפל ולשלטון עריצים על כל צורותיהם. מה הלקח? מדינת ישראל, מדינת הי-ה-ו-ד-י-ם, אינה יכולה לרקוד לפי החליל של מעמידי פנים וחורשי מזימות. מתמיהים מאוד אלה שחלמו שזה אפשרי. ישנה אפשרות ריאלית שהבערת השטח והפניית התסכול אל מול צה"ל או ממשלת ישראל היא תוצאה ישירה מהתככים ומהעושר של היחידים המנקר עינים והמופגן לראווה בצורת טירות, בתים מפוארים, מכוניות פאר להם ולכל אחד מילדיהם ודקלום פזמוני ה"אפרטהייד" וה"גזענות" אינם אלא מסך עשן ופעולת הסחה ומסווה לשחיתות לבל תעלה חמתם של "הילידים" - המוני הפליטים. כשיבינו את כל זה הם יחגגו את "יום הבסטיליה" במקום "יום הנכבה". בינתיים ילמדו שנאה מגיל רך וששהאדה זה מעשה נאצל והכל למען איזה חלום תעתועים והזיה... וכי מישהו מהפרחחים מיידי האבנים יודע לאן הלכו המילארדים של הסיוע הזר? ומי יבוא חשבון עם ההנהגה שם ויראה את סוף היום?

צרכי שלום

בוושינגטון עצמה כן, הדי.סי., המוכרת לכולם עם המדשאה המפורסמת ששם נחתמו הסכמים על לוחות הקרח בין ממשלת ישראל לרש"ף, בבית "הלבן" עצמו, מעוז הדמוקרטיה. בה בעת שהם עצמם עם כל השירים שלהם על הדגל ועל האומץ "star-spangled banner in triumph shall wave O'er the land of the free and the home of the brave". החטיאו את המטרה שלשמה נלחמו בצאתם מכבלי עריצות מלכות אנגליה. לא מזמן, בתקופתו של, למשל, הנשיא רייגן רצה להלחם בשלטון החיית-אללה רוח-אללה חומייני ויהודי מומר בשם כספר ויינברגר הכשיל את המהלך. אדמירל אמריקני בדימוס בשם ג'יימס ליאונס Lyons James באסיפה בפברואר 11 2015 הרחיב בנושא באופן מאוד ברור, חד ומתריס.

כיום, יושב בבית הלבן אוהד ה"אחים המוסלמים" שלא רק מיצר את צעדיה של ישראל אלא גרם לנסיגה בארצו שלו - ארה"ב ולאחרונה דווח שגם הושיט להם סיוע בסכום של שבעה מיליארדי דולרים.

איזה "לנד אף דה פרי ואיזה הום אוף דה ברייב!?" כשהנשיא מסייע בידי הדאעש בהצנחת אספקה לנצורי המיליציה האכזרית הזאת והוציא סכום עתק כתרומה/מענק לאירן על-מנת לעודדם ליצר אנרגיה אטומית ל"צרכי שלום"? הרי לך שקיעת ערב והמערב. צא ולמד. איפה התרבות הערבית והמערבית? איפה השירה המשתפכת והמרגשת? השיר הפך ולצעקות וכלי הנגינה הפכו לאבני קלע, רוגקטות ובליסטראות. הפייטנים הפכו לצעקנים מחרחרי ריב ומדון גם בכנסת וגם מחוצה לה. אנשי הדת, הקאדים והאימאמים (לא כולם כי יש שפויים אבל הם מעטים) מטיפים לאנדרלמוסיה ושליטה, כיבוש, ג'יהאד ושאהדה כדרך חיים (ומות). התרבות שהייתה ושצריכה להיות מעשירה ומלאת השראה, לפי ערך, רחוקה כרחוק מזרח ממערב כפשוטו. איפה היא? במזרח הרחוק? בהודו או בכוש?

מחד טוענים בני אותו ה"עם האחר", לזכות על הארץ קיומו של עם לא תלוי בהכחדתו של עם אחר. מאידך-גיסא, ה"עם האחר", העם המומצא הזה, שלפתע נראה כי דגלו חשוב יותר מדגל ישראל, לא רק שאינו יכול רק לא להפריע אלא מתמיד הוא בפשעו ובדרישה מהעם השסוי והדווי אלפי שנים, היהודים, למצוא "מקום אחר תחת השמש". הצעות של דו-קיום, גם ביחס של 22:1 (22 מדינות שלהם ואחת שלנו) לא חסרות אבל ביצוען תלוי בהרבה גורמים, גם בתוככי העם היהודי, בהבנת הדמוקרטיה שהיא לטובת איחוד העם ולא לפירודו.

מה שנגיד בעוד שבוע בערך: "מעבדות לחרות, מאפילה לאורה משעבוד לגאולה ומאבל ליום טוב ושירה חדשה" אינן הזיה או מילים מנותקות מהמציאות. הגאולה אפשרית ותבוא בקרוב. השאלה "אימתי קאתי מר?" מקבלת משמעות מיוחדת בחדש הגאולה. אילו רק שמרו... "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם". בברכת גאולה שלמה, חג כשר ושמח ומועדים לשמחה. "ואף על-פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".