ברכה נהדרת הבשילה מעבר לאופק

בדמדומי שמונה שנות הפרוזה הקשה בבית הלבן, נסעת לאירופה אדוני הנשיא אובמה, והרשית לעצמך להתפייט קצת. אפשר להבין. אינטלקטואל בשיעור קומתך שענייני העולם הדחופים וענייני ארצות הברית הסירפדיים תבעו ממך לילות כימים של התמודדויות בזירות הכוח חסרות הרחמים, שואל את נפשו להתרענן בסוף עידן מאבקיו בהרהורים המתרוממים מעל המציאות האפורה של הבית הלבן. הנה אמרת באוזני אירופה של היום, בעצם באוזני כל העולם כולו, We are fortunate to be living in the most peaceful, most prosperous, most progressive era in human history. We are fortunate to be living in the most peaceful, most prosperous, most progressive era in human history.

בתרגום חופשי ומתומצת, מה שאמרת הוא כי אנו צריכים לראות עצמנו כמאושרים על נולדנו לחיות בעידן היותר מבורך בתולדות האנושות, והדגשת את השלום, ואת הרווחה, ואת הקדמה. יש כמובן, בעיקר בתוך החולקים עליך עוד בטרם תאמר דבר, רבים המסתייגים ומצביעים על הקטסטרופה הסורית, ועל העוני המשפיל העושה את דרכו בים וביבשה אל כל ארץ הנדמית לו כמבטיחה קיום בזעיר כבוד, ועל מגבירי ההלוצינציות האורבים באכזריות שאינה מודה בקיומו של שום אלוהים בעולם על מיטב הנוער בפלנטה הזאת, אבל, אני לא משום אלה קשה לי לחלוק עימך, אישית לחלוטין, את שורות השירה שלך.

אומר לך. הייתי בן אחת עשרה וחצי כשהגעתי לארצי, פלשתינה אז. אמי הייתה אלמנה. דרנו היא ואני ואחי הקטן בחדר אחד, שהושכר לנו בדירת שני חדרים. למדתי עברית ברחוב. עם ערב עוד רכנה אמי על בדי התפירה מהם ליקטה את קיומה בחריצות עילאית. היא מצאה לי מקום במוסד ילדים בו העסיקו אותי כמדריך עוזר ושילמו את שכרי בלחם לאכול ובמיטה לישון, וברשות ללמוד בבית הספר בעירי, ובסלחנות על שמצאתי לי שעות גנובות כדי להשתלב בסניף בני עקיבא בו מצאתי לי במה לשירים שכבר כתבתי ולמחזות שכבר העליתי על הבמות הנהדרות בעליבותן. והייתה מלחמה, ויוסקה ידבב המדריך הראשון שלי נפל בפלוג'ה, וכשאמרנו את שמו אמרנו את שמות המתים כולם, רבים עד למאוד, שנפלו בעלומיהם על גבולות הסיכוי הבלתי אפשרי כמעט לצאת מן הקרבות כמנצחים, אבל, אני זוכר, שראיתי עצמי מאושר לחיות בעידן היותר מבורך באנושות שהכרתי. כי הייתי טעון תקווה גדולה, שהכל מבשיל לטובה נהדרת מעבר לאופק של הזמן המידי.

אמי עקרה לנתניה, דרה בצריף ישן ורעוע. הייתי נוסע אליה מעירי בני ברק באופניים על מסלול כביש החוף שנסלל אז. לא הייתה לי פרוטה לפורטה לדמי נסיעה. משני עברי הדרך הנסללת לנו חולות שלא נעורו מחלום בראשית ולא העלו על הדעת כי לא תצאנה שנים הרבה והם יכוסו חומות בתי קומה קרים וטורי מרפסות הפתוחות לרוחות הצוננות. לא היה כלום. במחנה הקיץ כתבתי שיר על הנקודות, אותן נקודות שבלעדיהן אי-אפשר היה לקנות את צרכי המכולת הבסיסיים שהוקצבו לאוכלוסייה רעבה שלמדה להשביע עצמה במעט. באוטובוסים היו פקחים שפתחו מזוודות בהן נדחסו עד מחנק עופות שהובלו לשחיטה אסורה. ביצים היו שוק שחור. באוויר טסו דקוטות ישנות והטילו אימה על המסרשמיטים הפרחחיים שהגיחו ממצרים. אבל, אני זוכר, שראיתי עצמי מאושר לחיות בעידן היותר מבורך באנושות שהכרתי. כי הייתי טעון תקווה גדולה, שהכל מבשיל לטובה נהדרת מעבר לאופק של הזמן המידי.

בירושלים דרתי בחדר סטודנטים בדירת ג'קסון. המיטה הייתה רהיט צמוד לקיר. כשהורדתי אותה ללון, לא יכולתי לצאת את החדר. היה לה כדי שכר דירה, ושכר לימוד, אבל באמצע החודש נגמר התקציב, וחיי שלא היה לי יותר מפת חרבה. לימדתי בבית הספר קצת התעמלות וקצת תנ"ך בליווי גיטרה, וקצת ספרות, והייתי עושה לילות בפעילות בהסתדרות הסטודנטים יבנה וממלא חושי בוויכוחים על המחר ועל העתיד ועל התוחלת ועל כל מה שיפה בעולם הממשמש ובא, אף על-פי שבלכתי בלילות ברחובות ירושלים הקטנה, עליה ירו מדי פעם מעבר לרחוב ממילא, ידעתי כי לא אמצא בחדרי יותר מאשר מים לשתות, אבל, אני זוכר, שראיתי עצמי מאושר לחיות בעידן היותר מבורך באנושות שהכרתי. כי הייתי טעון תקווה גדולה שהכל מבשיל לטובה נהדרת מעבר לאופק של הזמן המידי.

נשאתי אישה ברוך השם. הוא והיא ידענו כי בשתי הלירות שהוקצבו לקניית טבעת נשואים אנו קונים נאמנות עולם. היה לנו מקרר בגודל של קופסת גפרורים. קיבלנו כורסאות שמושבן לא היה יותר מרצועות פלסטיק ירוקות. על דירה אי-פעם לא רק שלא דיברנו, אף לא חלמנו. חלומות שווא היו כבר אסורים בעינינו אז. והיו מלחמות. והיו מצבות. והיו בתי עלמין בהם הלכנו דמי. אבל, אני זוכר, שראיתי עצמי מאושר לחיות בעידן היותר מבורך באנושות שהכרתי. כי הייתי טעון תקווה גדולה שהכל מבשיל לטובה נהדרת מעבר לאופק של הזמן המידי.

לא אומר עוד ועוד. היה כה עשור, ושניים, ושלושה וארבעה, כמעט עד הלום. אמונה בברכה ההולכת לאיטה אבל בבטחה אלינו טעונה תקווה ברה. ילדים שנולדו לנו בגרו לתוך התקווה הזאת. היא הייתה העידן הנחשק מכל.

ועכשיו, אדוני הנשיא. יש לי הכל. אבל, אישית לחלוטין, ללא ראיות עליהן יכול פלוני לחלוק ואלמוני לתבוע אותי על ראיית תכלת בעיניים עכורות. היום אדוני הנשיא, אני חי בעידן בו התקווה הולכת ונסוגה ומתמעטת ומתרחקת ועם כל הטובה המנויה בפי הפרוזאיקנים של המציאות המדידה, התקווה איננה סמוכה עוד לאופק והאופק איננו מבטיח כי יש תקווה טובה מאחוריו. לא מאחורי האופק של אמונותיי, לא מאחורי האופק של ארצי, לא מאחורי האופק של האנושות והעולם שאתה קברניטו עוד ימים אחדים על הגשר.

היה נעים מאוד מאוד לשמוע אותך. אתה ודאי יודע דברים שבן תמותה מן השורה כמותי אינו יודע. אני מתפלל להאמין כי אתה, ממרומי מגדלי המלכות שלך, רואה מעבר לאופק רחוק יותר ממני, ואני רוצה מאוד שתדע כי אני שואל את השמים לצדק את ראייתך, אבל רציתי שתדע, כי אישית, עם כל האמון שאני רוחש לך, איני יודע שאני fortunate to be living in the most peaceful, most prosperous, most progressive era in human history.