שלושה נרות – שלושה סיפורים

הראשונה שבהן היא הגברת שושנה ש. שושנה נולדה בפולין. היא הייתה אישה יפה ובריאת בשר, עיניה חומות וגדולות, לחייה ורודות ונקודת חן פיארה את לחיה השמאלית. שערה חום גלי קצר, ציפורניה עשויות ומשוחות בלק ורוד. זכורני, שגופה הדשן העלה תמיד ריח נעים, ריח של ניקיון ובושם, שכן, הייתה נוהגת לרחוץ בקפידה יתרה את גופה ולשפשף את עורה הלבן במברשת ארוכת ידית בכל יום - בבוקר ובערב.

יום אחד שאלתיה: "גברת שושנה, מדוע אַת מתרחצת כל כך הרבה? אַת יודעת שפעם אמרה לי רופאה רוסייה, שרחצה בסבון יום יום משמידה גם את 'החיידקים הטובים' המגנים על הגוף, לכן מומלץ להתרחץ בכל יום ולנקות את הגוף, אך מספיק פעמיים-שלוש בשבוע להשתמש בסבון ולא יותר! קל וחומר כשאַת מתרחצת פעמיים ביום עם סבון. אולי משום כך אַת נוטה לחלות לעיתים קרובות".

היא הביטה בי בעיניה הגדולות והעצובות והשיבה לי: "שמחה, יש לי סיבה מדוע אני מתרחצת בכל יום פעמיים לפחות. אני מנסה להסיר ממני את הריח, הריח של מחנה ההשמדה שהייתי בו, הבנת? אם היו לי כוחות, הייתי מתרחצת שלוש פעמים ביום. הריח המסריח שנדף ממני כשחייתי במחנה, היה ריח של טינופת, כינים, עשן שחור, מוות..., והוא לא עוזב אותי. אני עושה ככל יכולתי להסיר אותו מגופי בכל מיני שיטות: משפשפת את עורי כמו שמשפשפים בד מוכתם שוב ושוב כדי להוריד ממנו את הכתם. אני מתרחצת עם סבונים ריחניים, מושחת את עורי בקרמים טובים, מתבשמת בבשמים יקרים..., אבל הריח של אושוויץ לא עוזב אותי!

אַת אומרת לי לא פעם שנעים לשבת לידי, כי יש ממני ריח טוב, אך אני לא מריחה אותו. אני עדיין מריחה את הריח ההוא, משם, וזה משגע אותי, את מבינה? יש בלבי תקווה, שיום אחד אצליח להריח את הריח שאַת מריחה ממני. אני מתפללת לקב"ה שייתן לי רק יום אחד כזה, אני לא מבקשת יותר, רק יום אחד שאצליח להסיר מגופי את ריח המוות שאופף אותי, למרות מרחק השנים. עד היום לא זכיתי לכך, יקירה, לא זכיתי".

ההשגחה על גב' שושנה ש. לפני "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" הייתה רבה. היא נהגה לרוץ לכביש הראשי ולנסות להידרס למוות בכוונה תחילה. צעקותיה המרות היו קורעות את קירות הבית. האומללה הייתה צורחת בפולנית לחלל האוויר: "מדוע אני חיה והם לא? מדוע כל בני משפחתי עונו, נרצחו, נשרפו במחנה ואני עדיין חיה? גם אני רוצה להיות איתם, אני לא יותר טובה מהם...". הרגישה אשמה המסכנה שרק היא נותרה בחיים מכל משפחתה.

בעלה היה מנסה להרגיעה במילים טובות, היה קונה לה פרחים שאהבה וחוטי רקמה צבעוניים, אך גם הוא לא הצליח לכבות את להבת צערה. כשהיה צעיר יותר, היה רץ אחריה כדי למנוע ממנה להידרס, אך כשבגר וישב בכיסא גלגלים, רצו שני ילדיה אחריה. הם עזבו את בני משפחתם ובאו לשמור על אמם. בכל שנה מחדש נלקחה גב' שושנה ש. למקום בו טיפלו בה במסירות אין קץ ואחרי תקופה בת שבועיים-שלושה, שבה לביתה טעונה בתרופות, רגועה והמשיכה בשגרת חייה. הייתה רוקמת מפות ומפיות יפהפיות, מבשלת, מתרחצת ומארחת את ילדיה ונכדיה בסופי שבוע..., עד שהגיע היום הנורא שוב.

נסעתי לחו"ל לבתי, איריס, המתגוררת בארה"ב. כשחזרתי, סיפרו לי השכנים שגברת שושנה ש. נפטרה. סיפרו עוד שההלוויה הייתה מכובדת וצנועה. בעלה נפטר זמן קצר אחריה. ת.נ.צ.ב.ה.

גברת שושנה ש. קראנו לה "גברת אלכסנדר", על שם בעלה המנוח, כדי שלא נתבלבל בין שתי ה"שושנות". היא נולדה בהונגריה והייתה "הדוגמנית" והאינטליגנטית מבין שלושתן. היה לה גוף חטוב, גבוה ורזה. קרסוליה דקים ורגליה היו יפות כמו רגליה של מרלן דיטריך, ממש כך! הייתי מביטה בהן בהערצה, כי היו לבנות ונקיות משערות ומוורידים. אם היית עולה במבטך מרגליה למתניה, היית נתקל בכפות ידיים מעוותות וקשות, פרי עבודה קשה ומפרכת, שלא טרחה לטפחן, וכאילו לא התאימו לגופה החטוב. פניה היו מחורצות, מקומטות ולא נאות כשל שתי שכנותיה. אך עם כל זאת, הייתה נוהגת להתלבש בשבת בבגדיה הנאים, להתאפר באיפור קל, לחבוש כובע חגיגי וללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת.

כשהייתה צעירה יותר, בת שמונים, הייתה הולכת ברגל הלוך-חזור מ"המושבה הגרמנית" (בירושלים) ועד לבית הכנסת הגדול שברחוב קרן היסוד. היא אהבה את ההדר של בית הכנסת והייתה מספרת לי בהתרגשות על החזן ששר בקול ערֵב ומקהלת הגברים המלווה אותו, ובמיוחד על הנשים האמריקניות שהיו ממלאות את "עזרת הנשים": "הן לבושות כה יפה, כאילו הן הולכות לחתונה או לאופרה", סיפרה לי בהתלהבות. הנשים הפגינו סדרת כובעים יפהפיים שעינה של גב' אלכסנדר לא שׂבעה מראותם.

בכל יום שישי הייתה מזדרזת והולכת לחנות אחת ויחידה ברחוב שלנו, עמק רפאים, שם מכרו את העיתון ההונגרי "אוייקילט". אם חלילה איחרה להגיע לחנות ולא נותר עיתון עבורה, הייתה מצטערת צער רב ואז הייתי מרגיעה אותה, נוסעת העירה ומשיגה לה את העיתון.

הקריאה בעיתון, מהאות הראשונה ועד האות האחרונה, הייתה מעדכנת אותה לגבי כל מה שקורה במדינה ומחוצה לה. גם ההאזנה הרדיו והצפייה בטלוויזיה הייתה משׂקיטה את סקרנותה שלא ידעה שׂובע. גב' אלכסנדר קראה תנ"ך באדיקות רבה וחיבתה לספרים בשפה ההונגרית הייתה ידועה לכול. למרות גילה המופלג הייתה מבשלת ומנקה את ביתה בלי כל עזרה מבחוץ.

את קורות חייה שמרה לעצמה ולא פתחה את סגור לבה בפני אף אחד, רק עם חברותיה לגורל, גב' שושנה ש. וגב' אירנה ה. הייתה מדברת על עברה. הן סיפרו לי שהיא אלמנה ושהייתה לבעלה ולה חנות מכולת גדולה מול ביתנו. כשכלו כוחותיהם של השניים, מכרו את החנות המרווחת והפסיקו לעבוד. את כספם הפקידו בבנק ו"סגרו" אותו בחשבון חיסכון. גב' אלכסנדר ובעלה חיו מכספי הביטוח הלאומי ומכספי הפיצויים שקיבלו מגרמניה. עוד שמעתי, שהיה להם בן יחיד שמת במחנה ההשמדה באושוויץ.

טעות נוראה

עברו שנים עד שסיפרה לי מעט על חייה כניצולת שואה. את כל הסיפור במלואו השמיעה רק באזני אנשי "יד ושֵם", שבאו לצלמה בביתה, אחרי ששכנעתי אותה למלא "דף עֵד", כי רק כך יאמין הדור הצעיר בארץ ואנשים בעולם שמאורעות השואה אכן התרחשו באמת!
את עדותה נתנה גב' אלכסנדר בשפה ההונגרית.

"אַת יודעת", אמרה לי באחת משיחותנו, "הם (ההונגרים) חשבו שאם יגרשו אותנו מהונגריה או ישמידו אותנו, הם ירוויחו. והנה, אחרי זמן מאוד קצר הבינו, שעשו טעות נוראה! רבים מהיהודים היו רופאים, סופרים, משוררים, קומפוזיטורים, עורכי דין..., השמנת של החברה בהונגריה! עם השמדתם של היהודים, לא נשאר להם כלום, רק מים עכורים. הם חיים כך, בחוסר הרוחני הזה עד עצם היום הזה. לא התקדמו בחצי סנטימטר, וחיים כמו במאה שעברה. תראי למה אנחנו הגענו בעשרות השנים המעטות בארץ ישראל. אנו נחשבים למעצמה! וזו רק ההתחלה", חייכה אליי בעיניים נוצצות.

ניצלתי את ההזדמנות שהיא מחייכת, דבר שקרה לעיתים רחוקות, ושאלתי אותה על בעלה, אלכסנדר. היא פנתה אליי בפתיעה ושאלה אותי: "איך אַת יודעת שקראו לו 'אלכסנדר'?

"אני משערת", אמרתי, "שמך 'שושנה' אך איש לא קורא לך בשמך
אלא קוראים לך 'גברת אלכסנדר', כנראה על שם בעלך המנוח". לא רציתי להסגיר את שכנותיי.

"נו, אם אַת יודעת את שמו, אז אספר לך. את בעלי הכרתי בהונגריה והייתה בינינו אהבה גדולה. נולד לנו בן מקסים ונבון, מיכאל היה שמו וכשהיה בן תשע, לקחו אותנו לאושוויץ. יום אחד אמר לי: 'אימא, אַל תצטערי, אבל כנראה שיהרגו אותי כאן במחנה'. כל כך נבהלתי ושאלתי אותו איך הוא יודע ומי אמר לו דבר כזה? והוא לא ענה לי, רק חיבק אותי חזק חזק, ובאמת, אחרי זמן קצר רצחו אותו עם כל הילדים שהיו במחנה שלנו. בואי, בואי ותראי את התמונה שלו", אמרה ודחקה בי ללכת אחריה לחדר השינה שלה ושל אלכסנדר המנוח.

היא נעמדה דוממת למשך דקה מול תמונת הילד שהייתה תלויה מעל המיטה הזוגית. אחר כך התנערה, הביטה בי והצביעה על תמונת דיוקנו של הבן. התמונה הייתה בגוונים של שחור-לבן-צהוב. ניכר היה שהוגדלה מתמונת פספורט קטנה. "אַת רואה איזה ילד יפה?" שאלה ולא ציפתה לתשובה, "הוא היה גם חכם מאד", הוסיפה והביטה בי בעיניה המיוסרות והיבשות מדמעות.

הבטתי בתמונה, פני ילד נשקפו לי ממנה. פנים רכות ועיניים גדולות וכחולות שהיו מעוטרות בריסים ארוכים. שערו היה כהה ומתולתל.

"בעלי נפל בידיים של מנגלה. אַת יודעת בוודאי מי היה מנגלה, השטן בכבודו ובעצמו!", פסקה ושפתיה היבשות והמבוקעות רטטו. "הייתה לו אחות תאומה והאיש הזה התעלל בהם כל כך..., היא לא שׂרדה את הניסויים שלו ומתה, מסכנה. גם בעלי לא שׂרד, אבל בדרך אחרת", נאנחה ושילבה את ידיה צמוד לגופה, כמו אוצרת את כאבה בתוך לבה בלי להתיר לו ללכת ממנה. זה מה שנותר לה מאלכסנדר, רק כאב משותף שהיה ביניהם, שהפך עם השנים ל"חבֵר".

אחרי אתנחתה קלה נאנחה אנחה קורעת לב. מבטה פנה לחלון וגמע את גוון העלים הירוקים של עץ שצמח בגן, עלָה והגביה לצמוח ולהגיע עד מרפסתה.

"בעלי ואני ניצלנו ועלינו ארצה, אבל הוא כבר לא יכול היה להוליד ילדים, מנגלה הרס אותו. קנינו את המכולת הזאת ממול הבית והעבודה מילאה את כל חיינו, עד שנפלנו מהכוחות ומכרנו את החנות.

אלכסנדר נפטר פתאום! הוא לא היה חולה, רק זקן. יום אחד קמתי בבוקר וראיתי שהוא ישן. אמרתי בלבי: 'בטח הוא עייף, אשאיר אותו לישון עוד מעט ובינתיים, אכין לנו את ארוחת הבוקר'. הארוחה הייתה כבר מוכנה על השולחן והוא עדיין ישן. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'אלכסנדר, קום, כבר מאוחר, השעה שבע וחצי בבוקר', והוא לא ענה לי. שוב ניסיתי להעיר אותו, לדבר אליו: 'אלכסנדר, קום, קום, החביתה מתקררת', והוא לא זז. מת במיטה לידי", אמרה והצביעה על מקומו במיטה הרחבה. "שכבתי על יד גופה כל הלילה ולא ידעתי", סיימה את סיפורה בלחש, כאילו שׂחה בינה לבינה.

גוף זקן ורזה

הדירות של גברת אלכסנדר ושלי היו באותה קומה. לעיתים הייתי באה לבקרה בשעות הערב אחרי שקיעת החמה והייתי מוצאת אותה קוראת לאור נר. כל כך כעסתי עליה והייתי גוערת בה ואומרת: "אלוהים שישמור, עברת את כל השואה הנוראה הזאת וחושך לא היה חסר לך שם, תרתי משמע, מדוע שלא תדליקי את האור ותיהני לקרוא כמו שצריך? מדוע אַת קוראת לאור נר, אַת רוצה להרוס את העיניים שלך? תודה לאל יש לך מספיק כסף כדי לשלם עבור החשמל". ואז הייתה מושיטה את ידה הצנומה ומדליקה את החשמל ללא אומֵר, כדי להפיס את דעתי.

בחורף, הייתה יושבת ליד השולחן וקופאת מקור. הייתי נכנסת לשאול לשלומה ונחרדת מהקור ששרר בדירתה. "גברת אלכסנדר, מדוע אַת לא מדליקה תנור?"

"אין לי תנור, ובכלל, אני לא צריכה תנור, עוד מעט אני הולכת לישון ואחמם בחום גופי את המיטה", הייתה אומרת ומרימה ידה בתנועת ביטול.

"עם הגוף הזקן והרזה שלך תחממי את המיטה?", שאלתי אותה. "לא מספיק לך הקור שסבלת ממנו במחנה באושוויץ? שם לא הייתה לך ברירה, היית צריכה להתכסות בסמרטוטים המעטים שהיו לך ולצעוד קילומטרים בשלג. אבל כאן בארץ ישראל, ה"מעצמה" כפי שאת קוראת לה, אַת לא מחממת את הבית שלך כיאות, ועוד בגילך? עוד מעט תהיי בת תשעים בעז"ה ותראי איך את כחולה מקור, בדיוק כמו שהיית במחנה ההשמדה! קחי דוגמה מגברת שושנה ומגברת אירנה, תראי איך הן מחממות את בתיהן. תענוג לבקר אותן, דירותיהן מוארות וחמימות. מחר אני קונה לך תנור על חשבוני ואכריח אותך להשתמש בו!"

"לא, לא, בבקשה", קמה גב' אלכסנדר על רגליה ותפסה בתחינה את שתי כתפיי, "אני מבטיחה שאקנה מחר תנור ואשתמש בו כל יום, אני מבטיחה!", אמרה והניחה ידה על חזה לאות שבועה.

ובאמת, ליום המחרת באתי לראות אם קיימה הבטחתה. כמעט בכיתי מרוב התרגשות. הבית היה מוצף אור ומפזר חום חדש פיזר חום לרגליה. והיא, סמוקת לחיים ועיניים נוצצות למראי, קמה ממקומה וחיבקה אותי, דבר שלא היה ממנהגה, ואמרה מילה אחת שהביעה הכל: "תודה!"

יום אחד, שמעתי אותה נוקשת על דלתי וקוראת נרגשת בשמי: "שמחה, שמחה, אַת בבית"?

"כן, גברת אלכסנדר" מה קרה?", אמרתי ופתחתי את דלת ביתי לרווחה. "תיכנסי בבקשה" אמרתי והצעתי לה כיסא לשבֵת. "מה קרה?"
"עכשיו חזרתי ממרכז העיר. עמדתי מול חלון הראווה של "המשביר" כמעט שעתיים! כבר לא נשאר לי כוח לעמוד על הרגליים".

"עמדת שעתיים על הרגליים? למה?"

"הו, שמחה, ראיתי בחלון הראווה חולצה כ ל כ ך יפה..., לבנה עם דנטֵל לצוואר ובקצה השרוולים..., איזה יופי, כמו שהיו תופרים בנעוריי בהונגריה. כל כך רציתי לקנות אותה, אבל..."
"אבל מה? לא היה לך כסף בארנק?", שאלתי.

"לא, היה לי כסף בארנק..., לבסוף לא קניתי. אם היה לי כוח, הייתי ממשיכה להסתכל עליה עוד שעה לפחות. הו, איזו חולצה יפה...", אמרה מגלגלת עיניה בהתפעלות.

"אני לא מבינה, אם היה לך כסף למה לא קנית את החולצה אם היא כל כך מצאה חן בעינייך?"

"למה? אַת שואלת, כי אני זקנה!", קבעה נחרצות. "אם הייתי קונה אותה, הייתי צריכה לקנות גם חצאית שתתאים לה, שאוכל ללכת כך לבית הכנסת, שהאמריקניות יראו שאנחנו פה בארץ יודעות להתלבש לא פחות יפה מהן".

"מה? לא קנית את החולצה היפה הזאת כי אַת זקנה? אני ממש לא מבינה אותך, גברת אלכסנדר, ממש לא מבינה. היית במחנה השמדה, לבשת סמרטוטים קרועים, והיום, שיש לך כסף, אַת לא קונה בגד שאהבת כי אַת זקנה? איזה מן תירוץ זה? כל עוד אַת חיה מגיע לך את כל הטוב שאת יכולה להרשות לעצמך בעולם ושנמנע ממך אז על-ידי הנאצים!

את עוד מעט בת תשעים ועוד נותרו לך שלושים שנה תמימות להסתובב בעולם הזה. אסור לך לחיות בפחד מתמיד שמא לא יהיה לך. תשתחררי מהתקופה האיומה ההיא. למי תשאירי את הכסף שלך? הרי אַת לא משתמשת בכל הכספים המגיעים לך מגרמניה ומהביטוח לאומי כפי שאמרת לי. אַת קונה את המינימום שבמינימום למחייתך. מדוע שלא תפנקי את עצמך ותיהני ממה שיש לך כל עוד אַת בחיים? מגיע לך ליהנות עד הרגע האחרון, בלי לעשות חשבון של כסף!"

כשהגיעה לגיל תשעים ואחת וקשה היה לה לבשל ולנקות את הבית במו ידיה, לא לקחה מטפלת פרטית שתטפל בה, כפי שעשו גברת שושנה ש. וגברת אירנה ה. "זה עולה יקר מדי", אמרה לי טרם היכנסה לבית האבות הכי זול בעיר. שיכנו אותה בחדר קטן וחשוך בו ניצבו שתי מיטות וארון. שכנתה לחדר הייתה זקנה רוסייה, שלא ידעה לדבר בעברית ואף לא דיברה כל שפה אחרת זולת רוסית! גברת אלכסנדר חלתה, כנראה מדיכאון וצער, ומתה בגיל 94 בבדידות נוראה.

חמישה אנשים ליוו אותה למנוחת עולמים. את רכושה בסך מיליון וחצי שקל ודירתה ב"מושבה הגרמנית" בירושלים, שנמכרה במיליון ושמונה מאות אלף שקל, הורישה לאחותה היחידה שהתגוררה בצפון הארץ, אחות שפקדה את ביתה פעם בשנה! ת.נ.צ.ב.ה.

גברת אירנה ה. גברת אירנה נולדה ביוגוסלביה. משלושת שכנותיי שניצלו ממאורעות השואה, הכי אהבתי להיות במחיצתה. היא הייתה אישה יפה ובריאת גוף, עיניה אפורות, אפה קטן ושפתיה "המצוירות" היו בשרניות ואדומות כשל נערה. את שמלותיה נהגה לתפור במו ידיה.

מניקוריסטית-פדיקוריסטית פקדה את ביתה באופן קבוע מדי חודש ל"טיפול יופי", כפי שקראה לזה. שערה היה גלי בצבע אפור זוהר שהגיע עד לכתפיה. טובת לב הייתה וצעירה בנפשה.

היינו יושבות יחדיו, שותות קפה בדירתה שבקומה הראשונה או אוכלות ארוחת ערב קלה בדירתי בקומה השנייה, והיינו מספרות אחת לשנייה גם את הדברים הכי אינטימיים שלנו. פעם שאלתי אותה אם יש לה ילדים? מבט עצוב כיסה את עיניה האפורות והיא סיפרה לי, שהייתה נשואה לגבר ביוגוסלביה, שאחרי העבודה היה הולך לבית המרזח, שותה את עצמו לדעת, וכשהיה חוזר הביתה באישון לילה, היה מפליא בה מכותיו בלי כל סיבה.

לא העזתי לשאול אותה אם היה גוי, וכשנגדשה סאת ייסוריה, ברחה ממנו ארצה והכירה גבר ממוצא ספרדי. הם חיו כזוג עשרים שנה באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. בעלת הבית כנראה קנאה ביופייה והייתה ממררת לה את החיים. יום אחד אמרה גברת אירנה לבן זוגה, שהיא רוצה לעזוב את הדירה ושירכשו דירה ב"מושבה הגרמנית". בן זוגה סירב וכך נפרדו דרכיהם. הם היו ידידים טובים עד יום מותם. זכורני, כשהיה חולה, היה בא לביתה והיא הייתה מטפלת בו במסירות אין קץ עד שהחלים וחזר לדירתו. מעולם לא נישאו ולא נולדו להם ילדים.

גברת אירנה הלכה והזדקנה עם השנים ופסקה לתפור את שמלותיה. היא חלתה וחור נפער בשוק רגלה שסירב להירפא. בקושי גררה את גופה המלא לשירותים ונזקקה למטפלת. עם כל זאת, רוחה הצעירה והחיונית וחוש ההומור שלה לא עזבוה.

בשבתנו יחדיו בימי שבת, הייתה מספרת לי על חייה ביוגוסלביה ועל בני משפחתה. על חייה במחנה ההשמדה אושוויץ הייתה מספרת רק בימים הסמוכים ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". אף פעם לא דיברה על מחלותיה וכשהייתי שואלת לשלומה הייתה אומרת: "על מחלות לא צריכים לדבר, רק על דברים שמחים, כי הם כה נדירים בחיינו. נו, שמחה, מה שלום החבר שלך?", כך הייתה מסיטה את שיחתנו מה"דברים העצובים" כדבריה.

ארוחת שבת

היה זה ביום שבת אחד, יום אביבי ויפה שלט בכל. ירדתי בבוקר לזרוק את הזבל ובטרם עליתי לדירתי בקומה השנייה, נקשתי על דלת ביתה של גברת אירנה לשאול לשלומה. ראיתיה עצובה, בודדה וכואבת. רגלה החולה הייתה נפוחה ומוגבהת על כרית שהונחה על שרפרף קטן מעץ. הסומק הטבעי שכיסה את לחייה פינה מקומו לחיוורון שהעכיר את יופייה. כשראיתיה כה בודדה וסובלת, החלטתי לעשות מעשה:

"גברת אירנה, שבת שלום".

"הו, שבת שלום", השיבה לי בחיוך וניצוץ שמחה קטן האיר את עיניה הכבויות.

"רציתי ממך טובה", אמרתי.

"ברצון", אמרה וניסתה ללא הצלחה להיטיב את ישיבתה.

"אני מרגישה מאוד עצובה היום, אולי תסכימי שאביא לכאן את האוכל שלי ונאכל ביחד ארוחת שבת? אם תסכימי, אהיה מאוד שמחה".

"הו, שמחה'לה, ברצון, בואי אליי ואני אכין לנו משהו לאכול"..., אמרה וניסתה שוב לקום מהכורסה.

"לא הבנת אותי, גברת אירנה, א נ י אביא בצהריים את כל הארוחה לדירה שלך עבור שתינו ונאכל יחדיו, אַת מבינה? אין צורך שתכיני דבר, רק לא רציתי לאכול לבד בשבת. אם אוכל בחברתך, לא אהיה עצובה יותר אלא שמחה. מה אַת אומרת?"

"הו, הבנתי. בואי, בואי אליי, לא תהיי לבד, יש לך אותי", אמרה ולחצה את כף ידי בחמימות.

בשעה היעודה התחלתי להוריד לדירתה את כל ארוחת השבת שהכנתי: סיר מרק עוף תימני, סיר עם ירקות מאודים עם רסק עגבניות ונתחי חזה עוף וסיר נוסף עם אורז לבן, קערת סלט ירקות, חלה קלועה, בקבוק יין אדום חצי יבש, בקבוק מים קרים ובקבוק משקה קל, קציפת לימון ועוגת תפוזים.

כמו-כן הבאתי: מפת שולחן חגיגית, את כל הצלחות לכל המנות, כולל את הצלחות הקטנות לעוגה, את הסכו"ם, הכוסיות ליין והכוסות למשקאות חמים וקרים ומפיות נייר.

הרגשתי שאני עולה ויורדת במדרגות כמו המלאכים שעלו וירדו בסולם בחלום יעקב. כל אותה עת, הייתה גברת אירנה מביטה בי בעיניים זוהרות באפור צוחקת ואומרת: "כמה כלים ואוכל אַת מביאה? אנחנו רק שתיים, שכחת? עשית אוכל עבור כל החיילים בצבא".

"נכון מאד, אנו רק שתיים, אך נותנות המון צֵל...", עניתי ושתינו פרצנו בצחוק עליז.

סופסוף, אחרי שלושת רבעי שעה של הכנות, ישבנו ליד השולחן. קשה היה להאמין שזה אותו שולחן, שהיה לפני זמן מה, שהיה מכוסה במפת שעוונית משובצת ישנה שראתה ימים טובים יותר.

השולחן נראה כשולחן מלכים עם המפה הלבנה והמגוהצת, הכלים היפים, הכוסות, המפיות ושאר כלים שהכניסו אותנו לאווירת שבת, אווירה קדושה וצחה.

תחילה הגשתי את המרק התימני לשולחן. אכלנו אותו בשקיקה, טובלים בו את בשר חלת השבת שבצענו בידינו, כדרכם של בני עמי התימנים. גברת אירנה אהבה את המרק הזה ובמיוחד את דרך בציעת החלה. בפעם הראשונה שראתה אותי בוצעת חלה, נחרדה קלות והעירה לי, שלא אוכלים כך חלה אלא פורסים אותה בסכין, פרוסה פרוסה. אמרתי לה, שיהודי תימן בוצעים את החלה בידיהם. ומשניסתה לבצוע אותה כמוני, נהנתה מעצם הפעולה ולא הוסיפה עוד לפרוס את החלה בסכין.

אחר כך הוגשה המנה העיקרית. ריח החווייג' והקינמון שעלו ממנה גרם לנו להטיף ריר והסלט הטרי, העשיר את טעם האורז הלבן. היין נשתה כמים וכמעט חיסלנו בקבוק יין שלם! קציפת הלימון הייתה אוורירית וטעימה להפליא. לקראת עוגת השבת עשינו אתנחתה קלה והתחלתי לפנות את הכלים מעל השולחן.

המים רתחו בקומקום החשמלי, הקפה הוכן ועוגת השוקולד הוגשה לשולחן. אין לתאר את מראה פניה של גברת אירנה כשנגסה מעדנות מעוגת השוקולד. היא עצמה את עיניה ולעסה לאט את החוּם הפריך הזה, כאילו ביקשה לחרות בזיכרונה את טעמו. היא כל כך הזכירה לי את מראה פניה המעונגות של אמי המנוחה, חנה סיאני ז"ל, כשהייתה מעשנת סיגריה ושותה כוס קפה בתום ארוחה דשנה. כאילו כל העולם נעלם סביבה ורק היא, הסיגריה וכוס הקפה קיימים! אחרי שראיתי את אמי כל כך נהנית, החלטתי לא להעיר לה יותר שתפסיק לעשן.

השיחה ליד השולחן עם אירנה קלחה על דא ועל הא: רכילות קטנה ומרעננת על השכנים, על הדיירים הרוסים החדשים שהגיעו לבניין, שלמרות היותם מבוגרים ובקושי יודעים לדבר עברית, הם מאוד יפים למראה ומנומסים. דיברנו גם על ילדיהם שקנו דירה נוספת בקומה השלישית ומטפלים בהוריהם במסירות אין קץ. במיוחד הייתה גברת אירנה סקרנית לגבי יחסי החברוּת שלי עם בן זוגי. השאלה, מדוע אני לא מסכימה להינשא לו, למרות עשר שנות חברותנו הטובה, עלתה שוב ושוב בשיחותינו. תשובתי הייתה תמיד אותה תשובה: "מאותה סיבה שאַת לא נישאת לבן זוגך עמו חיית עשרים שנה, כי מי שננכש על-ידי נחש, נזהר מחבל".

חברה צעירה

שלוש שעות תמימות ערכה סעודת השבת שלנו! לכל אורך הארוחה, הבחנתי שגברת אירנה רוצה לשאול אותי שאלה, אך לא מעזה. עשיתי עצמי כלא מבחינה בדבר והמשכתי לרחוץ את הכלים. פתאום פנתה אליי ושאלה:

"שמחה'לה, תגידי לי את האמת,, מדוע אַת אוהבת אותנו כל כך?"

"למי כוונתך 'אותנו'?", שאלתי.

"אה, את שכנותייך הזקנות?"

הפסקתי את מלאכת רחיצת הכלים, השענתי את כפות ידיי הרטובות על שפת הכיור והבטתי בפניה היפים. "אירנה, אני אוהבת אתכן, כי לא זכיתי לראות את הסבתות והסבים שלי מעודי, הם נפטרו מאוד צעירים. אתן משמשות לי כסבתות שלא היו לי. גם מהוריי לא נהניתי דיי: אבי חלה ונפטר בגיל ארבעים וחמש בהיותי בת חמש וחצי, ואמי נדרסה בתאונת דרכים בהיותה בת חמישים בלבד! זו הסיבה שאני אוהבת אנשים מבוגרים", עניתי ופניתי לסיים את מלאכת רחיצת הכלים.

"הו, אני מאוד מצטערת..., לא התכוונתי להיות חטטנית, אך לא הבנת את שאלתי", העמידה אותי אירנה על טעותי, "התכוונתי, שטרחת לשבת אתי לארוחה כה נהדרת ולא הזמנת לארוחה חברה צעירה כמוך או את החבר שלך... במקום זאת העדפת לשבת ולסעוד עם זקנה וחולה כמוני בשבת".

הפסקתי שוב את מלאכת רחיצת הכלים, ניגבתי ידיי במגבת המטבח, ישבתי על כיסאי והבטתי בה. "גברת אירנה, אני רוצה להזכיר לך סיפור שסיפרת לי לפני שלוש שנים. את זוכרת את הסיפור הנוגע לאושוויץ?".

היא פלבלה בעיניה, מנסה לזכור את הסיפור ואחר פנתה אליי ואמרה לי: "סליחה, אבל אני לא זוכרת איזה סיפור סיפרתי לך, יש לי הרבה סיפורים מהתקופה ה... ההיא".

"טוב, אז אני ארענן את זיכרונך. יום אחד לפני "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", ישבנו במרפסת שלי ואז פתאום אמרת לי: 'את יודעת, הנה שוב בא היום הזה שמזכיר לי את התקופה הכי ארורה בחיים שלי. תמיד אני נזכרת איך היו החיים שלי במחנה ההשמדה. אני זוכרת את הגופות של האנשים שהיו זרוקים בצדי הדרכים במחנה, איך היו אוספים אותם בעגלות..., אה, מה אספר לך, ואם גם אספר לא תאמיני שבני אדם מסוגלים לעשות לנו דברים כאלה איומים.

בכל הגיהינום הזה, היה קצין גרמני אחד שאהב אותי מאד. הייתי אז אישה צעירה ויפהפייה עם גוף חטוב ורגליים ארוכות ויפות... כשבאתי למחנה, השערות שלי היו ארוכות עד המותניים. הקצין הזה, כמו שאמרתי לך, אהב אותי, למרות שגזרו לי את כל השערות ולא ניצל אותי..., את מבינה למה כוונתי..., הרבה נשים צעירות נוצלו על-ידי הגרמנים תמורת פרוסת לחם או חתיכת נקניק, אבל הוא היה ג'נטלמן והרשה לי לצאת מדי פעם מהמחנה כדי לבקש מזון מהמקומיים שהתגוררו בסביבות המחנה".

אירנה, כשהיית חוזרת לעת ערב ובידך שק עם כמה תפוחי אדמה ולחם יבש, למי בצריף שלך היית ניגשת תחילה ונותנת מהאוכל הזה? הרי בהשגתו הייתה סכנת לך סכנת חיים ממש"?

גברת אירנה החווירה, השפילה עיניה ושתקה.

"נו, מדוע אינך עונה לי? למי חילקת קודם מהמזון שהשגת מחוץ למחנה?"

היא הרימה ראשה, הביטה בי ועיניה האפורות מלאו דמעות: "קודם כל חילקתי את המזון לנשים הזקנות שחיו אתנו בצריף".

"מדוע לא נתת לחברותייך הצעירות את המזון הזה תחילה? הרי ידעת, שאת המבוגרות שמבינכם ייקחו באקציה הקרובה למשרפות ואין להן שום סיכוי להתקבל לעבודה. מבחינת הגרמנים הן היו למעשה מתות וגורלן נחרץ זה מכבר!"

גברת אירנה הביטה בי ואחר כך הרימה עיניה ומבטה כאילו נדד, לשם..., ואז אמרה לי בשקט ודמעות נצצו על לחייה: "נתתי להן מהמזון היקר הזה, כי רציתי להמתיק, ולו במעט, את זקנתן, את גורלן המר שנקבע מראש. תמיד היינו רעבות במחנה, אך רציתי שתהיינה פחות רעבות, שיהיה להן כוח ללכת זקופות לקרמטוריום, שלא תיראנה כמו 'סחבות הולכות', זו הסיבה!", אמרה ופרצה בבכי.

"אַת רואה, גברת אירנה", אמרתי וליטפתי את שיער ראשה, "גלגל החיים מסתובב. אז, כשהיית צעירה וחזקה דאגת לזקנות בצריף שלך במחנה ההשמדה. עכשיו, כשאַת זקנה, חולה ונטולת כוחות, אני דואגת לך. ככה זה בחיים, כל אחד מקבל ברבות הימים את הלחם ששלח על פני המים".

חיבקנו זו את זו ובכינו ללא קול, כששמחת ארוחת השבת ועצב החיים שזורים זה בזה.

אחרי חצי שנה נפטרה שכנתי האהובה, אירנה. אחייניה לא הודיעו לאף שכן בבניין על יום מותה וקבורתה. הבנו שהיא נפטרה רק כשראינו תכונה בתוך ומסביב לדירתה. שני האחיינים הזמינו פועלים ערבים וביקשו מהם שייקחו את כל מה שהיה בדירה, בתנאי שהתשלום עבור המשאית יהיה על חשבונם.

עד היום איני יודעת את מקום מגוריהם של אותם אחיינים וכן איני יודעת את מקום קבורתה של גברת אירנה. ת.נ.צ.ב.ה.

מדי שנה, ב"יום הזיכרון לשואה ולגבורה", אני מציבה שלושה נרות מסביב לנר הנשמה הגדול המוצב במקום עבודתי, ומדליקה אותם לזיכרן של שכנותיי האהובות: גברת שושנה ש., גברת אירנה ה. וגברת שושנה י. - היא גברת אלכסנדר.