יחסה של הכנסייה הקתולית לשואה הוא נושא מורכב ורגיש, במיוחד על-רקע שתיקתו של האפיפיור פיוס ה-12 במהלכה. דינה פורת, כרמה בן-יוחנן ורות בראודה המנוחה ערכו את הקובץ "בעת הזאת: מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה", שפורסם השנה בידי אוניברסיטת תל אביב.

פרקי הספר עוסקים ברובם בשינוי החד שביצעה הכנסייה הקתולית ביחסה לעם היהודי לאחר השואה, שינוי שיש שיטענו שהוא שומט את הקרקע מתחת לעצם קיומה של הנצרות. הוותיקן שוב אינו טוען שכל היהודים אשמים ברצח ישו, שוב אינו טוען שאלוקים העביר את בריתו מעם ישראל אל הנוצרים, אלא מכיר בחשיבותה של היהדות ובכך שישו עצמו היה יהודי. בכך תורם הספר תרומה רבה וחשובה להכרת תהליכים אלו, שאין לזלזל בחשיבותם ההיסטורית העצומה – אם לא יתהפכו.

אני מבקש לעסוק בנקודה אחרת, ממנה בורח הוותיקן ואשר לטעמי לא מודגשת די הצורך במחקר. סיבות רבות ניתנו לשתיקתו של פיוס ה-12, אך דומה שיש לראותה דווקא לנוכח מעשיו לאחר השואה. היה זה אותו אפיפיור, אשר הורה שלא להחזיר ילדים יהודים שהופקדו במנזרים במהלך השואה. את ההוראה הזאת אי-אפשר לתרץ בשיקולים מדיניים או בפחד מפני הנאצים. זוהי הוראה שכל-כולה ניסיון ציני וזדוני להעביר ילדים על דתם, תוך ניצול העובדה שהוריהם נרצחו בשואה. זאת ועוד: היה זה ממש באותן שנים בהם סייעו בכירים בוותיקן לפושעים נאצים – ובהם אדולף אייכמן – להימלט לדרום אמריקה.

האם מעשה זה אינו מלמד על מניעיו של פיוס ה-12 בזמן השואה? האם אין בו כדי להוכיח, שהוא היה אדיש לרצח העם היהודי, ואולי אפילו במידה כלשהי היה מרוצה ממנו? מאחר שהוותיקן שומר בקנאות על חסיונם של חלק ניכר ממסמכיו מאותה תקופה, אין אפשרות לתת כרגע תשובה מוחלטת על התהיות הללו – כשם שאין מענה מספק להתנהגותו של פיוס בזמן השואה. לעניות דעתי, מי שמנהלים את המגעים עם הוותיקן חייבים לדרוש לקבל תשובות, גם על התנהלותו לאחר השואה.

טעות נפוצה בשיח הציבורי גורסת, כי ערבים לא יכולים להיות אנטישמיים משום שהם עצמם שמיים. הטעות כאן היא כפולה. ראשית, אנטישמיות היא שנאת היהודי באשר הוא יהודי, ואין לה כל קשר לשאלת היותו בן שם או בן יפת. שנית ועיקרית, המציאות בשטח מלמדת שהאנטישמיות פורחת במדינות ערב, כך שההגדרה הפורמלית אינה מעלה ואינה מורידה.

ספרם המקיף של אסתר ובמן ומאיר ליטבק "מאמפתיה להכחשה: תגובות לשואה בעולם הערבי", אשר פורסם גם הוא השנה, מהווה אבן בניין נוסף בהצגת האנטישמיות בשיח הערבי. גם כאן, אני מבקש לעמוד על היבט אחד שהוא האקטואלי ביותר: התייחסותם של מנהיגי דת מוסלמים לשואה.

"מקומם המרכזי של האיסלאמיסטים בקרב מצדדי ההצדקה [לרצח היהודים] מקורו בהשקפתם הייחודית ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי", כותבים ובמן וליטבק. "בעיניהם מדובר בראש ובראשונה בסכסוך דתי בין היהודים לאיסלאם ולכן כל היהודים גם יחד הם אויבים". זוהי תפיסה נכונה וחשובה ביותר, שלמרבה הצער לא תמיד זוכה לתשומת הלב הראויה בישראל. משמעותה של תפיסה זו היא, שבעיני הארגונים המוסלמיים הקיצוניים – אין כל מקום להסכם עם ישראל או להשלמה עם עצם קיומה.

כיצד הדבר בא לידי ביטוי ביחס לשואה? האיסלאמיסטים רואים את עצמם כמי שלוחמים למען האלוהים, ובעיניהם – הקמתה של ישראל "היא ההתגרות הגדולה ביותר באלוהים, מאחר שהיהודים נדונו להשפלה ולכניעות למוסלמים לאחר שדחו את שליחותו הנאצלת של הנביא מוחמד". ומכאן קצרה הדרך להצדיק בדיעבד את השואה.

ובמן וליטבק מראים, כי השקפה זו באה לידי ביטוי מזה עשרות שנים. מוחמד עלי אל-זעבי, מטיף במסגד הגדול של ביירות, הביע אותה בשנות החמישים של המאה הקודמת; סייד קטב, אבי החשיבה המוסלמית הרדיקלית במצרים, עשה זאת שני עשורים מאוחר יותר; מוחמד סייד אל-טנטאווי, רקטור אוניברסיטת אל-אזהר המצרית ובכיר אישי הדת במדינה זו, חזר עליה בשנת 1997 תוך התבססות נרחבת על "הפרוטוקולים של זקני ציון"; מוחמד ג'מיעה, נציג אל-אזהר בניו-יורק, אמר ב-2001 שהמדיניות הנאצית הייתה נקמה לגיטימית על בגידת היהודים בגרמניה.

אם מישהו חשב שמדובר בהיסטוריה רחוקה, מראים ובמן וליטבק כיצד השיח האיסלאמיסטי על השואה נותר קיצוני ואנטישמי. כך למשל סירבה המועצה המוסלמית של בריטניה להשתתף בשנת 2005 ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אלא אם יכלול גם את ה"שואה" של האינתיפאדה הפלשתינית. בסיומה של אותה שנה הזדהו החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והאחים המוסלמים במצרים עם הצהרותיו מכחישות השואה של נשיא אירן דאז, מחמוד אחמדינג'אד. וכאשר ניסתה אונרא להכניס בשנת 2009 את השואה לספרי הלימוד ברצועת עזה, תקף אותה החמאס וכינה את השואה "שקר שהומצא על-ידי הציונים".

כראוי להיסטוריונים, ובמן וליטבק אינם מציגים מסקנות פוליטיות עכשוויות למחקרם בכלל ולהכחשת השואה האיסלאמיסטית בפרט. אולם גם אם המחברים לא כיוונו לכך, הרי שספרם הוא בעל חשיבות אקטואלית רבה בדיון התמידי המתנהל בחברה הישראלית בנוגע ליחסיה עם העולם הערבי ועם הפלשתינים. לא רבים הם המחקרים ההיסטוריים המהווים גם מקור מידע חשוב לנושא מרכזי שעל סדר היום העכשווי, והספר שלפנינו משתייך לקבוצה מצומצמת זו. טוב יעשו מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות ודעת הקהל, אם יהיו מודעים להיבט זה.