הדיפלומטיה אמורה להוביל את בריטניה למאה הבאה - מסביר סר האמפרי אפלבי לברנרד וולי ב"כן, אדוני השר" - בעוד הפוליטיקה אמורה להבטיח את ההישרדות עד השבת הבאה. אצל בנימין נתניהו, ההישרדות הופכת למטרה בפני עצמה - ושלושה אירועים אקטואליים מוכיחים זאת היטב.

הראשון: רעיון התקציב התלת-שנתי. נתניהו אינו מסתיר, שמטרת המהלך היא לחסום מראש כל אפשרות שממשלתו תיפול משום שלא תצליח להעביר את התקציב בשל דרישות קואליציוניות שונות ומשונות. טובת המדינה, עולה מכך, בכלל איננה שיקול.

לכאורה, יש יתרונות מעשיים בתקציב שכזה. אולי סוף-סוף יהיה לנו תכנון שמעבר לטווח קצה האף, אולי סוף-סוף ניתן יהיה לסמוך על התחייבות הממשלה לתקופה שמעבר לחודשיים הקרובים.

חוץ מזה, כמעט כל התקציב ממילא נעול לשנים קדימה. קחו לדוגמה את תקציב 2016. מתוך 414.5 מיליארד שקל, 65.4 מיליארד שקל מופנים להחזר חובות, 36.7 מיליארד שקל לריבית ולעמלות, 30.8 מיליארד שקל מועברים לביטוח הלאומי ו-14.3 מיליארד שקל הם לגמלאות ולפיצויים. בסך-הכל מדובר על 36% מהתקציב. בנוסף לכך, חלק גדול מאוד מתקציב המדינה הוא משכורות - וכידוע, מספר עובדי המדינה רק עולה. ההערכה היא, שלכל היותר יכולה הממשלה "לשחק" עם 10-5 אחוזים מהתקציב.

אלא שזה בדיוק העניין. גם אם מדובר "רק" ב-20 מיליארד שקל, זהו עדיין סכום עצום שהשימוש בו יכול וצריך להשתנות בהתאם לצרכים שגם הם משתנים. אני כבר לא מדבר על מבצע גדול בעזה שמצריך להעביר מיליארדים לביטחון, או על משבר פתאומי בבורסות העולם המחייב תמיכה בענפי המשק. האפשרויות הן אין-סופיות. הממשלה יכולה, למשל, להחליט שהיא מסבסדת חברות הזנק לאור מהלך דומה של ממשלת אירלנד. או שהיא מעניקה פטור ממיסים למפעלי התפלה בשל בצורת קשה. או שהיא מעלה את האגרות בבתי המשפט כדי להילחם בעומס. או שהיא משקיעה במחשבים לכל בתי הספר.

תקציב תלת-שנתי חוסם מראש את כל האפשרויות הללו ואלפי אפשרויות אחרות, והופך את השרים לקבלני-ביצוע של החלטות הנועלות אותם כמעט לכל הקדנציה שלהם. זה אנטי-דמוקרטי, זה ניהול קלוקל, זה נגד טובת הציבור. זה משרת את טובתו של אדם אחד ויחיד: בנימין נתניהו.

השני: המגעים להקמת ממשלת אחדות. מדובר בביטוי מכובס ומטעה. נתניהו לא רוצה ממשלה רחבה יותר ויציבה יותר; הוא רוצה ממשלה בלי הבית היהודי. משום שהאיום היחיד - רחוק ככל שיהיה - הנראה כרגע על מנהיגותו של נתניהו, מגיע מצידו של נפתלי בנט.

אין זה מקרה שהעימותים הקשים ביותר נרשמים בין שני אלו, שממילא אין אהבה יתרה ביניהם בגלל משקעי עבר, בגלל בחישותיה של שרה נתניהו ובשל מהלכיו של נתניהו שגרעו במישרין מנדטים מהבית היהודי בבחירות אשתקד. היריבות בתוך מחנות היא תמיד גדולה יותר מאשר בין מחנות, משום שהיא משקפת תחרות ישירה ומיידית על אותן עמדות כוח. ראו יחסי דוד בן-גוריון ומשה שרת, יצחק רבין ושמעון פרס, אריאל שרון ודוד לוי וכך הלאה.

בתוך הליכוד אין מי שבאמת רוצה להתמודד מול נתניהו. גדעון סער לקח פסק זמן, סילבן שלום חוסל פוליטית, ישראל כ"ץ אינו חלופה אמיתית. אבל אם נפתלי בנט יקרא תיגר על נתניהו - זה כבר סיפור אחר. לא שהוא ינצח בקלות, אם בכלל, אבל זה יהיה מאבק אמיתי. כרגע בנט מצהיר שהוא לא הולך לשום מקום, ואני די מאמין לו, אך פוליטיקה היא אמנות הזיגזוג והאופורטוניזם.

גם אם נתניהו אכן הודיע ליצחק הרצוג שהבית היהודי נותר בממשלה ככל שהדבר תלוי בו - זה לא מבטיח שמפלגה זו לא תפרוש ממנה ביוזמתה, בשל השינוי המתחייב בקווי היסוד שלה ובפעולותיה. ואפילו אם הבית היהודי יישאר בממשלה, ברור שכוחו יפחת בצורה משמעותית.

נתניהו נבחר על מצע ימני-לאומי, וכאמור - הליכוד בראשותו קיבל לא מעט קולות על חשבון הבית היהודי. להכניס לממשלתו את המחנה הציוני, פירושו של דבר יהיה יריקה בפרצופיהם של מאות אלפי בוחריו ומעילה באמונם. בנוסף לכך, ממשלת כזו לא תוכל לתפקד בשום נושא משמעותי, ובכך תפגע במישרין בטובת המדינה. אבל גם זה משרת את טובתו האישית של נתניהו.

השלישי: דוח המבקר על "צוק איתן". "מקורביהם" של נתניהו ומשה יעלון הגיבו בשתי דרכים על הדלפת טיוטת הדוח של יוסף שפירא. בהקשר זה, חשוב ביותר לזכור שמדובר בטיוטה המרכזת את ממצאי הביקורת בלא שהתקבלו תגובותיהם של המבוקרים - כך שערכה מוגבל, ועשוי להיות פער משמעותי בינה לבין הדוח הסופי.

בכל מקרה, ה"מקורבים" טענו שאין אמת בממצאים המצביעים על כשלים משמעותיים בניהול המבצע, והאשימו את שפירא במניעים פוליטיים. בעוד התגובה הראשונה הייתה עניינית, השנייה משדרת היסטריה. להאשים את משרד מבקר המדינה והעומד בראשו בפוליטיזציה של הביקורת? זה באמת מוגזם. נכון ששפירא פעל בצורה פגומה כאשר פרסם ערב הבחירות את הדוח (המאוד-פרווה) שלו על מעונות ראש הממשלה, אך יש מרחק רב בין זה לבין האשמה כאילו דוח על נושא חשוב פי אלף הנוגע לחייהם של אזרחי ישראל, יהיה מוטה מסיבות פוליטיות.

התגובה ההיסטרית מלמדת, שלכאורה יש לנתניהו וליעלון ממה לחשוש; שלכאורה הם יודעים שהיו כשלים; שהם רוצים להשפיע על המבקר למתן את ביקורתו. ומדוע? משום שגם כאן, טובת המדינה והאינטרסים החיוניים ביותר של בטחונה, הם משניים למטרה העיקרית: ההישרדות של דיירי רחוב בלפור בירושלים.