תחילה נעמוד בקצרה על כזביו המופרעים של בראל, אבל באמת בקצרה – כי דומה שהם ברורים לכל בר-דעת (חוץ מאשר לראשי "העיתון לאנשים חושבים"):

• אין זה תפקידו של הצבא לקבוע מהם "ערכים המהווים איום על קיומה של המדינה".

• בראל משוכנע שהערכים שהוא מתנגד להם, הם אלו שמאיימים על קיומה של המדינה. הוא אינו מוכן לקבל את ההכרעה הדמוקרטית. ואל תזכירו שוב את עליית הנאצים לשלטון בדרך דמוקרטית; כבר עמדתי על ההבדלים העצומים והבלתי-ניתנים לגישור בין גרמניה של 1933 לבין ישראל של 2016.

• במדינה דמוקרטית, הנהגת הצבא אינה מחליטה מהו "האיום האולטימטיבי על בטחונה וקיומה של המדינה".

• בראל אינו מוכן לקבל את זכותה הריבונית של ממשלה שהוא אינו מסכים איתה, לפעול למימוש האידיאולוגיה בשמה נבחרה בצורה דמוקרטית.

• הטיעון של בראל הוא נחש האוכל את זנבו-שלו. בראל מטיף לצבא להפיל את הממשלה – ואז אומר שקיימת סכנה של הפיכה צבאית. הוא אומר שלצבא יש זכות לקבוע מהם ערכיה של המדינה – ואז אומר שההנהגה הפוליטית היא שתהיה אחראית להפיכה שכזו.

• בראל מתעלם לחלוטין משני גורמי יסוד שימנעו הפיכה צבאית בישראל: העובדה שרוב הצבא מורכב מאנשי מילואים (קרי: אזרחים) והמסורת הדמוקרטית בת מאות השנים של העם היהודי, התנועה הציונית, היישוב בארץ והמדינה.

כל זה, כאמור, על קצה המזלג. ענייננו כאן הוא בעבירה הפלילית שמהווים דבריו של בראל. על-פי סעיף 134(א) לחוק העונשין, זוהי המרדה. סעיף זה קובע: "המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו – מאסר חמש שנים והפרסום יחולט". סעיף 136 קובע מהי המרדה, וסעיף קטן 2 הוא הרלוונטי: "להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין".

סעיף 138 קובע מה לא ייחשב כהמרדה, וקל לראות שדבריו של בראל אינם נכנסים לאף אחת מחלופות אלו: "אין רואים מעשה, נאום או פרסום כהמרדה, אם מגמתם אינה אלא אחת מאלה: (1) להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשתה; (2) להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, והכל כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים; (3) לשכנע את אזרחי המדינה או יושביה שינסו להביא בדרכים כשרות לשינוי דבר שיסודו בדין; (4) להוקיע, מתוך מגמה לסלק, דברים המעוררים או העלולים לעורר מדנים או רגשי עוינות בין חלקים שונים של האוכלוסין".

לסעיף 138 יש חשיבות מיוחדת, משום שהוא מראה בצורה חד-משמעית כיצד מבדיל המחוקק בין חופש הביטוי והזכות למתוח ביקורת על הממשלה ומעשיה, לבין דיבורים ומעשים המהווים המרדה. במילים אחרות: לא ניתן לטעון שצעדים נגד המרדה מהווים פגיעה בחופש הביטוי, שכן המחוקק קבע במפורש מה מותר ומה אסור, והגביל – בצדק – את חופש הביטוי כך שלא יהווה המרדה.

נחזור ונאמר מה שכבר נאמר כאן בעבר: שום זכות במדינה דמוקרטית אינה זכות מוחלטת – לא הזכות לחיים, לא הזכות לבחור ולא הזכות לחופש הביטוי. כל הזכויות מאוזנות זו מול זו, וגם מול אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים. במקרה שלנו, הזכות לחופש הביטוי נסוגה בפני האינטרס החשוב עוד יותר של שמירה על יסודות המשטר הדמוקרטי, ומניעת ניסיון לפגוע בהם.

המאמר של בראל הוא קריאה לבצע הפיכה צבאית. "הנהגת הצבא תצטרך להחליט מה הוא האיום האולטימטיבי על בטחונה וקיומה של המדינה: אלפי טילים ופלשתינים סכינאים, או ממשלה שמהנדסת ציבור להיהפך למפלצת שמאיימת לטרוף את ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית" – זו אמירה ברורה מאין כמותה. הדבר מודגש עוד יותר כאשר הפסקה הבאה עוסקת במפורש בהפיכות צבאיות. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר כוונתו של בראל.

באותה מידה, לא יכול להיות ספק שהדברים מהווים עבירה פלילית. זו קריאה לצה"ל "להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין". באחריות לעבירה הזאת נושאים בראל, מי שאישר לפרסום את הדברים במערכת הארץ והמו"ל עמוס שוקן. קשה לחשוב על מקרה בו עבירה מבוצעת בצורה יותר גלויה, ברורה ומתריסה.

אז למה אני צופה שלא תיפתח חקירה נגד הארץ? עניין של ניסיון. במשך שנים, נוקטים היועצים המשפטיים לדורותיהם במדיניות מצמצמת ביותר בנוגע לעבירות הנוגעות לחופש הביטוי – גם כאשר ברור שחופש זה מנוצל לרעה ומשמש ככלי לביצוע עבירות. חוץ מזה, הארץ בפרט זוכה ליחס סלחני במיוחד. מאמרי השטנה וההסתה שלו נגד המדינה וצה"ל אינם גוררים צעדים כלשהם. כאשר שוקן סייע לעבריין המבוקש אורי בלאו להימלט מישראל ולהתיישב בלונדון אחרי פרשת ענת קם, הוא אפילו לא זומן לחקירה; בלאו עצמו סיים את העסק עם ארבעה חודשי עבודות שירות.

אשמח מאוד אם יתברר שטעיתי, ושמנדלבליט יגלה את המקצועיות והאחריות הדרושות. לצערי, הסיכוי לכך איננו גדול. וכך יוכלו צבי בראל, אמירה הס, גדעון לוי ושאר חברי כנופיית שוקן להמשיך ולהוציא את דיבתה של ישראל רעה, להסית נגד ממשלתה הנבחרת, לחרף ולגדף חלקים גדולים מהציבור הישראלי ולבצע עבירות פליליות באין מפריע.