לא במקרה הבלטנו כאן (יום ג', 24.5.16) את הדיווח על הפרק בדוח מבקר המדינה, יוסף שפירא, העוסק במינויים בכירים בשירות הציבורי. היה שם סיפור מקומם, שאלמלא פרשת ביביטורס – כנראה היה תופס אצלנו את הכותרת הראשית: כיצד דינה זילבר הכשירה לבוס שלה, יהודה וינשטיין, לפעול בניגוד עניינים.

וינשטיין מכיר מזה שנים את הילה גרסטל, ולכן היה אמור לפסול את עצמו מלראיין אותה לתפקיד נציבת הביקורת על הפרקליטות. אלא שבמקום לפנות, כמתחייב מהוראות נציבות שירות המדינה, ליועץ המשפטי של הנציבות ולבקש ממנו הנחיות, הרים וינשטיין טלפון לזילבר – המשנה ליועץ לייעוץ וחקיקה – ושאל מה דעתה. באופן מאוד לא מפתיע, זילבר אמרה שאין בעיה. כל הסיפור הזה, אגב, לא תועד בפרוטוקול הדיון.

שלוש הדמויות בסיפור – וינשטיין, זילבר וגרסטל – נפגשו שוב, אך משני צידי המתרס, בפרשת ד"ר מאיה פורמן-רזניק. זילבר, שכוחה רב לה במתן הכשרים לחבריה ובהטלת איסורים על נבחרי ציבור, הייתה זו שקבעה שלא נפל פגם בנסיונה של מנהלת המחלקה למשפט העבודה, רחל שילנסקי, לשנות את תצהירו של ד"ר חן קוגל. כאשר גרסטל מתחה ביקורת על התנהגות זו, תנחשו מי קבע שזילבר פעלה כיאות. נכון, וינשטיין. ואחר כך מספרים לנו שלא צריך ביקורת על הפרקליטות בכלל ועל בכיריה בפרט.

נישאר באותו פרק בדוח ובמשרד המשפטים. מתברר, שמשרד זה – שומר הסף של כולנו ובמיוחד של השירות הציבורי – לא ממש מקפיד על הנהלים כאשר זה נוגע אליו. משרד המשפטים, מגלה שפירא, הוא אלוף המינויים הזמניים – הדרך הקלה לעקוף את חוק חובת המכרזים, ואשר מעניקה יתרון ברור ל"זמני" אם וכאשר מתפרסם מכרז.

ב-2014-2011 נעשו בכל משרדי הממשלה 318 מינויים זמניים למשרות בכירות, ובהם מונו בסך-הכל 277 עובדים - כמחצית מהם במשרד המשפטים; במשרד זה אוישו 34% מהמשרות הבכירות במינויים זמניים. שפירא מתאר עוד אירועים בלתי תקינים במשרד המשפטים בתחום המינויים; אתם מוזמנים לקרוא ולהתרשם בעצמכם.

עובדה נוספת שמציין שפירא צדה במיוחד את עיני: המשרד הציב "זמנית" 111 פרקליטים, אותם מינה בעצמו מבלי לקבל כנדרש את אישור נציבות שירות המדינה. וזה אותו משרד שאמור לקבל בעוד שנה, ואולי לתמיד, את סמכות הביקורת המערכתית על הפרקליטות. הבנתם? משרד המשפטים, שממנה פרקליטים בצורה בלתי תקינה, רוצה שנאמין לו שהוא מסוגל לבקר את אותם פרקליטים עצמם. עוד סיבה טובה לשמור על נציבות אחת, חזקה ומאוחדת, שתבצע הן את הביקורת המערכתית והן את הביקורת הפרטנית.

לפחות שלוש פעמים בדוח, קובע שפירא שהמבוקרים לא פעלו כהלכה משום שלא ביקשו חוות דעת מהיועצים המשפטיים של אותם גופים, ושהיה עליהם לפעול בהתאם להנחיות של היועצים. שימו לב: לא לבקש חוות דעת ואז לראות מה עושים, אלא לקבל חוות דעת ולנהוג לפיה, נקודה.

אני חשבתי בתמימותי, שהיועץ מייעץ והמנהל מחליט. ואני חשבתי בטיפשותי, שהדרג הנבחר קובע את המדיניות ושהיועץ עוזר להגשים אותה. זהו רק ביטוי נוסף, אחד מני רבים, לטירוף המערכות שהשתלט על השירות הציבורי שלנו, בו עוד אי-אפשר יהיה להזיז עט מקצה אחד של השולחן לקצה השני שלו בלא אישור משפטי.

שני מוסדות ותיקים ומפוארים נמצאים מזה שנים על סף קריסה, ולמעשה מוחזקים בחיים בהנשמה מלאכותית של הרבה מאוד כספי מדינה: בית החולים הדסה ותיאטרון הבימה. עם כל ההבדלים ביניהם, דוח המבקר מצביע על נקודת דמיון מובהקת ומכרעת: הדסה והבימה מקבלים את הסיוע הממשלתי ולא עומדים בתנאים הנלווים אליו. הבימה כבר הפך את זה להרגל – לבקש ולקבל עוד ועוד כסף – ויש לי תחושה שכך יהיה גם בהדסה.

לפחות לגבי הבימה, צריך להוריד את המסך על מחזה האבסורד הזה, ולו רק בשל העבירות הפליליות עליהן מצביע שפירא: אי-העברת כספי ניכויים לרשות המיסים ולקופות הגמל של העובדים. זוהי עילה מספיק טובה כדי לבוא ולומר: עד כאן. התיאטרון לא יכול להתקיים? שייסגר. יש מספיק תיאטראות אחרים, טובים יותר (המבקר מוכיח זאת אמפירית). המדינה בהחלט צריכה לעודד ואף לסבסד את התרבות, אבל עד גבול ההיגיון.

לגבי הדסה התמונה מורכבת יותר. ככלות הכל, אי-אפשר לסגור את בית החולים הגדול ביותר בירושלים, ולפי כל הסימנים איש לא יסכים לקנות אותו. כאן המדינה צריכה לעמוד בדווקנות על קיום כל תנאי תוכנית ההבראה, ולשלוח הביתה בזה אחר זה כל מנהל שלא יקיים אותם. זהו המינימום המתחייב, כאשר מדובר במאות מיליוני שקלים מכספי הציבור.

הסיפור של פרופ' ארנון צוקרמן חמור במיוחד. האיש נטל מקופת בצלאל, כאשר שימש כנשיא המוסד, מאות אלפי שקלים שלא הגיעו לו – ובתמורה הותיר את האקדמיה הוותיקה על סף פשיטת רגל. אני לא מצליח להבין מדוע שפירא לא קורא לילד בשמו: גניבה. עוד יותר אני לא מצליח להבין, מדוע את הפרק הזה הוא לא העביר ליועץ המשפטי לממשלה, אלא הסתפק בהמלצת-פרווה ולפיה על הנהלת בצלאל לתבוע מצוקרמן את הכסף.

מאחר שהחומר גלוי וידוע, מן הראוי שהמשטרה תפתח בחקירה ביוזמתה – גם כדי שהכסף יחזור, וגם ובעיקר כדי להרתיע טיפוסים כמו צוקרמן. המוסדות להשכלה גבוהה רגילים לטעון, שהחופש האקדמי מתיר להם לעשות ככל העולה על רוחם. בית המשפט העליון כבר קבע שזה לא כך, ושחופש אקדמי אינו היתר להפקרות פיסקלית. מיצוי ההליכים נגד צוקרמן יעביר בצורה חדה וברורה את המסר לכל יתר המוסדות והעומדים בראשם.

ולסיום – השאלה הקבועה: מה עושים כדי שדוח המבקר יניב איזשהו שינוי? השנה מדובר ב-2,000 עמודים בשלושה כרכים, עם עשרות סיפורים – חלקם מרגיזים, חלקם אופייניים לברדק שלנו, חלקם כאמור פליליים. אין שום תקווה שהמבקר יקבל שיניים של ממש; הפוליטיקאים בחיים לא יתנו לו אותן. אבל יש משהו מאוד אפקטיבי שהוא יכול לעשות: להצביע על האחראים בכל הדרגים.

שפירא נוקט בדרך ביניים בין שני קודמיו. בעוד אליעזר גולדברג לא פרסם אף שם, מיכה לינדנשטראוס פרסם שמות רבים; שפירא מפרסם חלק מהם. ואני אומר: תפרסם את כולם. הרי מישהו במשרד הבינוי אחראי לכך שלא נבנות דירות בהתחדשות עירונית. מישהו במשטרה אחראי לכך שממדרים את נציגי רשות המיסים. מישהו במשרד הבריאות אחראי לביורוקרטיה שפוגעת בפיקוח על המזון. מישהו במשרד החוץ אחראי לכשלון המאבק ב-BDS. מישהו במשרד התיירות אחראי לפארסה במזרקת המים בכנרת.

אני באמת לא מבין מה ההבדל בין הרב אברהם יוסף, עודד פורר, צבי ברק ואחרים ששמותיהם מפורטים בדוח, לבין כל עובד מדינה אחר שלא מילא כראוי את תפקידו, שהתמנה בדרך פסולה או שסתם נרדם בשמירה. פרסום השם יבייש? מצוין, זו המטרה: שלא ירצו להתבייש. פרסום השם יפגע בקידום? מצוין, זו התשובה: שעובדים כושלים לא יקודמו. פרסום השם יחייב שימוע מוקדם? מצוין, זו תוצאת לוואי מבורכת: הדוחות יהיו יותר תמציתיים ויתמקדו בעיקר. לא ייתכן שהכישלון יהיה אסופי, כזה שאיננו רק יתום אלא מישהו שאיש איננו יודע מי הוריו.