המוח היהודי בתש"ח

במסיבה שהתקיימה לכבוד דוד ברגמן, שחזר מארצות-הברית, במלון "גת-רימון" בתל אביב, סיפר בן-גוריון, כטוב ליבו במסיבה, שבאוקטובר 1943 אמר לו שגריר ברית המועצות בלונדון, איוואן מאיסקי, כי הוא מאמין שהיהודים יקימו מדינה וינצחו במלחמה בזכות שני דברים: הנוער הארץ-ישראלי הנפלא ואנשי-המדע היהודים, המסוגלים לחולל נפלאות.¹

על אמונתו הכמעט-מיסטית במוח היהודי הצהיר בן-גוריון שוב אחרי חצי-שנה. ביום הכרזת-העצמאות הוא חיזק את רוחם הנכאה של חברי מועצת-העם בטענה שהגאונים היהודים המציאו כלי-נשק חדשים, שהודות להם מסוגל הצבא היהודי לנצח את כל צבאות מדינות-ערב. בן-גוריון שמע את ההרהורים-בקול-רם של המדען אהרון קציר, שמע משהו על תוכניות שנכשלו, או שהיו מיועדות לעתיד הרחוק, הבין את ששמע פשוטו-כמשמעו, הוסיף קצת, הגזים קצת, ואמר מה שאמר בתום-לב.² את התלהבותו מהישגי המדע אפשר להסביר בתפקיד המכריע שמילא המחקר המדעי במלחמת העולם השנייה (שתי דוגמאות דרמטיות: הרדאר בקרב על בריטניה והפצצה הגרעינית ביפן).

לחוקרים ולמדענים דרוש קודם-כול חופש פעולה, אבל מושגיהם של מנהיגי-הישוב בנושא זה לא התקדמו עם הזמן. יוחנן רטנר העיד: "מכל האישים הקובעים בחיי הציבור, היטיב בן-גוריון להעריך את חשיבות המדע והמחקר: כמעט אפשר לומר שהוא האמין אמונה מיסטית בכוח המדע ובייעודו לפתור בעיות שלכאורה אין להן פתרון. הוא אף נמנה עם המעטים שגילו נכונות להירתם אישית לפעולה, כל אימת שעניין בתחום זה היה מוטל על כף-המאזניים."³

אנשי-מדע בעלי שיעור-קומה עולמי היו בארץ-ישראל מראשית הציונות; ניצולם למחקר ביטחוני היה מועט. בסוף שנות השלושים ארגן מנהל התעש, ישראל עמיר, את טובי הכימאים של ארץ-ישראל בוועדה מייעצת לענייני חומרי-נפץ, גזים, חומרי-ערפול, הצתה ותאורה וכו'. עם חברי ועדה זו נמנו האחים ד"ר ארנסט וד"ר פליקס ברגמן ממכון-זיו, פרופ' איליוף, ד"ר היימן וד"ר קלוגאי מהטכניון בחיפה.⁴ התואר "אבי פיתוח חומרי-הנפץ של היהודים בארץ-ישראל" אינו מגיע אף לאחד ממדעני המוסדות להשכלה גבוהה: הוא מגיע לד"ר אשר שמגר, יליד בסרביה, בנו של בעל מחצבות, שהצטרף לתעש בתקופת ניהולו של ישראל עמיר, עבד במעבדה לחומרי-נפץ ליד בית-החרושת למיצים "יפאורה" שברחובות, וייצר בה טן וקורדיט (סוגי חומרי נפץ) בכמויות קטנות. בשנת 1940 ייצר שמגר רימון-יד פולני, על-פי הוראות סלבין, אחר-כך השתתף בהקמת מפעל לייצור טן בכפר-ויתקין, בניהולו של שלמה בוגרד, שהושאל לסלבין מחברת-החשמל. בתקופת ניהולו של אבידר פיתח שמגר חומר-נפץ מבוסס על אשלג מים-המלח. חומר זה, שכּוּנָה שדית, היה אמור להחליף את הטי.אן.טי, הרגיש, שקשה לייצרו בתנאי מחתרת, אבל המפעלים שייצרו את השדית הוקמו רק אחרי פרוץ מלחמת העצמאות.⁵

במעבדה שלו, בטכניון החיפאי, ייצר פרופ' איליוף בקבוקי-מולוטוב ושִכלל אותם, ובאותה מעברה עשה פרופ' טורצקי (בן-טור) ניסויים בפיתוח דלק סמיך ודביק לערפל מלאכותי ולפצצות-עשן. שניהם עבדו למען ה"הגנה" אחרי יום-עבודתם הרגיל, וכמוהם עשו עוד מדענים בירושלים וברחובות.⁶

כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה, בימי צמיחת התוכניות הראשונות של המדינה היהודית שצפויה לקום ללא עזרת בריטניה, חשבו כמה מדענים וכמה משוגעים-לדבר, במפקדה ובשורות, על ניצול המדע לשירות ה"הגנה". המדענים הירושלמים, ד"ר היימן, פליקס ברגמן, ואהרון ואפרים קציר, הקימו "ועד למחקר ביטחוני" (בשנת 1945). חברי ועד זה ומדענים מהטכניון בחיפה וממכון-ויצמן שברחובות הקימו את מחלקת-המדע ב"הגנה", שבראשה עמד פרופ' יוחנן רטנר, איש הטכניון.⁷ ממלא-מקום הרמטכ"ל, יצחק שדה, היה הפטרון של מחלקה זאת (כשהיה מפקד הפו"ש, בימי "מאורעות" 1939-1936, לימד שדה את פקודיו החבלנים להכין חומר-נפץ מאשלג ומסוכר).

וחבלני הפו"ש – ישראל בן-יהודה (עבדו), שמעון בומזה ואחרים – הדריכו את החבלנים הראשונים של הפלמ"ח בתורת-החבלה ובייצור חומר-נפץ עצמי.⁸ יצחק שדה מינה את עוזרו, דוד שאלתיאל, ואת המהנדס, מאיר רבינוביץ (בץ), איש מנגנון-ה"הגנה", למפעילי אנשי-המדע. אהרון וקס (דונגי) היה למגויס המלא הראשון ביחידה.⁹

דונגי היה אחד התיכוניסטים המורדים שעזבו את בית-הספר התיכון, מבלי לסיים את לימודיהם ובלי לעמוד בבחינות-הבגרות, כדי להתגייס לפלמ"ח. בשנת 1943 עזב את הגימנסיה "מונטיפיורי" והצטרף לפלוגה ח' הירושלמית. לאחר שסיים קורס מפקדי-כיתות, עבר קורס-חבלה בבנימינה, בפיקוד חיים רון, ומונה לאחראי לחבלה בפלוגתו. חומרי-נפץ כמעט לא היו לו. על כן הקים, בעזרת חברו, עמוס חורב, מעבדה פרימיטיבית ברמת-רחל, וייצר בה עפרונות-השהיה ומטעני-חבלה. את חומרי-הגלם קיבל ממעבדות האוניברסיטה, שם היה אביו של עמוס חורב הטכנאי הראשי, וכן מחיים רון ומעובדי מפעלי ים-המלח, חברי ה"הגנה". כשהציעו לו דוד שאלתיאל ומאיר בץ להצטרף למחלקת-המדע, התנה דונגי את הצטרפותו בהסכמת מפקדיו, ומטה הפלמ"ח השאיל אותו למטכ"ל ה"הגנה". הוא המשיך להתגורר ברמת-רחל, ואף יצא עם חבריו לפעולות של "תנועות-המרי", אך עיסוקו העיקרי היה ב"דברים הסודיים". משימתו הראשונה הייתה הקמת תאים באוניברסיטה העברית, בטכניון ובמכון-זיו. חברי התאים היו מדענים בכירים וסטודנטים מצטיינים (לרבות עמוס דה-שליט, גדעון יקותיאלי ויגאל תלמי). המעבדה של אהרן קציר (שהיה מפקד ב"הגנה") באוניברסיטה העברית שימשה כמקום מפגש היחידה. אחרי שהתפרקה "תנועת-המרי", טיפל מאיר בץ בהקמת ישובים, ודונגי, עתה המרכז היחיד של היחידה המדעית, הציע ליגאל אלון לספח אותה לפלמ"ח. אלון לא קיבל את ההצעה. אחרי חודשים אחדים מונה יוחנן רטנר למפקד היחידה.¹⁰

בשיטות-שתדלנות ניסה רטנר להשיג תקציב ליחידה שלו. התשובות שקיבל היו: "גם בלי זה אין לנו במה לכסות את הוצאות ה"הגנה"." או "מאין ניקח עוד כסף?" אנשי המפקדה הארצית אמרו לו שלא יקבל אפילו פרוטה. ממלא-מקום הרמטכ"ל, יצחק שדה, גירד את פדחתו ואמר לו: "אני רוצה לעזור, אבל הפנקסנים (הוא התכוון לכמה מחברי המפקדה הארצית) לא נותנים לבן-אדם לנשום. אלא מה? יש לי תקציב קטן נפרד, לפעולות מיוחדות, ואפשר לסחוט ממנו משהו. נגיד, מאה וחמישים לירות לחודש". לא מדי חודש עמד שדה בהתחייבותו, אבל מחלקת-המדע תפקדה בכוח הכסף המועט שנתן לה שדה, מפעם לפעם.

במחצית השנייה של שנת 1946, כששהה בן-גוריון בחו"ל, ביקש רטנר עזרה מראש המחלקה המדינית בסוכנות, משה שרת. שיחתם התנהלה במכונית של שרת, בדרך מתל אביב לירושלים. רטנר אמר שאין התאמה בין התפתחות ה"הגנה" ובין התפקידים שיוטלו עליה בקרוב, ושמחלקת-המדע היא אחד הגופים המעטים העשויים לסייע ל"הגנה" להתמודד עם צבאות עשירים, על כן יש לגייס אליה את הכישרונות המדעיים והטכניים, ולנצלם. נראה ששרת דיווח על השיחה הזאת לבן-גוריון: על-כל-פנים, בפברואר 1947 נקרא רטנר אל בן-גוריון, שהחל אז ב"סמינר " הצבאי שלו. ימים אחדים קודם לכן הודיע לו יצחק שדה שאי-אפשר עוד לממן את שירות-המדע, בשל הגרעון הכספי.

"אני בטוח שיהיה עלינו לגייס בקרוב את כל הכוחות שלנו והם לא רבים," אמר בן-גוריון לרטנר. "המדענים הם חלק נכבד מן הפוטנציאל שלנו, ואנחנו מוכרחים לגייס אותם. הם מסוגלים להמציא לנו תחליפים לחומרי-הגלם החסרים, ואולי נשק שאפשר לייצר אותו במחתרת. המדענים מפוזרים במקומות שונים, ויש לכנס אותם. באים בחשבון ברגמן והאחים קצ'לסקי, וגם בטכניון ודאי יש אנשים. קח את העניין בידיים."

רטנר נפגע במקצת: הוא הבין שבן-גוריון "גנב" את הרעיון שלו, והשיב בחוסר-טקט: "על זה מגיעה לי זכות-יוצרים. את הנאום הזה אני נואם מזה כמה חודשים, ואפילו כינסתי את הקבוצה, אלא שלצערנו אנחנו סובלים ממחסור קטלני בממון."

עתה נפגע בן-גוריון – כך, לפחות, סבר רטנר – אך השיחה העניינית נמשכה. התקציב נאמד, בן-גוריון השיג אותו, ועבודת המחלקה המדעית נכנסה למסלול. רטנר מונה ל"יועץ צבאי ליושב-ראש הנהלת-הסוכנות", והיה כפוף לא למפקדת-ה"הגנה" ולרמ"א ישראל גלילי, אלא לבן-גוריון במישרין. גלילי הבטיח לו שיתוף-פעולה. לדברי גלילי נועד הקשר הפורמלי בין רטנר לבן-גוריון לחיזוק מעמדו של היועץ, וחייב את בן-גוריון להתחשב בו.¹¹

רטנר לא ידע שבן-גוריון הושפע לא רק מדיווחי-שרת, אלא גם משיחותיו עם הדיפלומט הסובייטי איוואן מאיסקי ועם אהרן קציר, אחד התועמלנים הגדולים למדע העברי. אהרן קציר רשם את הדו-שיח הקצר שלו עם בן-גוריון:

קציר: "מדוע לא תקציב כסף למדע צבאי?"

בן-גוריון: "אעשה זאת."¹²

עד אמצע שנת 1947 פיתחו אנשי מחלקת-המדע – איתות באורות "בלתי-נראים", על-פי העיקרון של אור מקוטב ושינוי זווית-הקיטוב. תכננו למלא את ים-המלח בסליקים, בשיטת הצוללות; סייעו למהנדס עולה מברית-המועצות לפתח רקטות, וגייסו צוות של פיסיקאים שלמדו את הכנת הרקטות הללו; וכן ייצרו מנגנוני-השהיה כימיים ומכניים; בדקו שיטות הפעלת מוקשים באותות-רדיו, וחשבו על נשק אנטי-טנקי. פעילות זאת לא חרגה משלבי הרעיונות הראשונים וניסויי המחתרת האוניברסיטאיים; הקשר בין המחלקה ובין התעש היה רופף. מערכת מחקר ופיתוח יעילה לא הייתה ל"הגנה" עד המחצית השנייה של שנת 1947.¹³ שני אנשים שינו את אופיה של מחלקת-המדע: ז'נקה (יבגני) רטנר ושלמה גור.

ז'נקה רטנר, שעלה לארץ-ישראל לבדו מברית-המועצות, סיים בהצטיינות, בסוף שנות השלושים, את לימודיו בפקולטה להנדסת-מכונות בטכניון. הוא היה בחור מופנם ונחשב לתמהוני. הבחורה "הכי-יפה-בחיפה" התערבה עם ידידיה שתצליח "לתפוס" אותו, קשרה אתו יחסים אינטימיים ועזבה אותו לאחר שזכתה בהתערבות. המשבר הרומנטי הגביר את מוזרותו. לאחר פרסום "הספר הלבן" בנה מוקשים שה"הגנה" השתמשה בהם בפעולות המרי נגד הבריטים. באותה שנה עבד בחברת-הנפט העירקית. הוא המציא שכלול לטורפדו, והוזמן להצטרף למחלקת-המחקר של חיל-הים הבריטי. הבחור שהיה מפורסם עד אז בחיפה רק כאלוף הקללות הרוסיות, קיבל את האחריות על פיתוח משגר פצצות-עומק, והיה חבר בצוות שפיתח מרגמה נגד-צוללות מטיפוס "סקוויד". אחרי המלחמה מונה לאחראי לפיתוח מרגמה נגד-צוללות, מטיפוס "לימבו". היה זה תפקיד של קצין מדעי בכיר, ושלטונות הצבא הבריטי אומנם הציעו לו את הדרגה הזאת, בתנאי שיקבל נתינות בריטית. זה היה בסוף שנת 1946, ובדיוק אז שלח בן-גוריון את טדי קולק לאנגליה, כדי להחזיר את ז'נקה רטנר לארץ-ישראל, והוא ויתר על הדרגה ועל הנתינות הבריטית, השלים את פיתוח ה"לימבו" (שהיה לנשק תקני בצי הבריטי במשך עשרים שנה) וחזר הביתה. לשלטונות הצבא, שניסו למנוע את נסיעתו, הביא עדות רפואית בכתב שהוא חולה אנוש וימיו ספורים, ואמר להם שהביקור במולדת הוא רצונו האחרון. רגשותיו כובדו, והוא שוחרר.

ז'נקה רטנר לא מצא שפה משותפת עם חיים סלבין, לפיכך גייס אותו יוחנן רטנר למחלקת- המדע והוא היה החוקר-במשרה-מלאה הראשון שלה. כשקמה המדינה המשיך בקריירה זאת בחיל-המדע (חמ"ד) וברשות לפיתוח אמצעי-לחימה (רפאל) – כל ימי חייו, וברבות הימים קיבל מדוד בן-גוריון את פרם ביטחון-ישראל על תכנון ופיתוח בזוקה ישראלית 82 מ"מ. על גיוסו סיפר אהרון דונגי: "יוחנן רטנר הורה לי להיפגש עם ז'נקה. קיבלתי תיאור שלו, נפגשנו ברחוב הרצל בחיפה, והזדהיתי על-פי הסימנים המוסכמים. אך הוא חשש שאנשי-הבולשת עוקבים אחריו והכריח אותי לעבור את הכביש ולהיכנס לבית-קפה." הנושא המשותף הראשון שלהם היה פיתוח מוקשים: ז'נקה בנה דגם של מוקש-קופץ בריטי, מהסוג שהיה יעיל מאוד במלחמת העולם השנייה. העבודה עם ז'נקה הכריחה את דונגי ואת חבריו במחלקה לזנק אל טכנולוגיה שלא הכירו עד אז ולחפש בתי-מלאכה אזרחיים שיעמדו במשימות החדשות. את הניסויים הראשונים עשו במחצבת "נשר" על הר-הכרמל.¹⁴

בסוף מלחמת העולם השנייה נשלח שלמה גור (האיש שהכין את תוכנית "חומה ומגדל" לקיבוץ תל-עמל, ושהיה אחד ממבצעי התוכנית הזאת בכל הארץ) לארצות-הברית, הציג לפני מומחים אמריקנים את תוכניות-המים של הישוב העברי, והשלים את השכלתו ברשות-הפיתוח האמריקנית. בשנת 1947 חזר לארץ-ישראל והשתלב במטה-ה"הגנה". ב-15 באוקטובר באותה שנה קיבל פתק מיוחנן רטנר, הזמנה לאולם-הישיבות שבבית הוועד-הפועל של ההסתדרות, ברחוב אלנבי בתל אביב, לישיבת ועדת-הביטחון של ההסתדרות. על המדרגות פגש את רטנר, שהודיע לו כי שניהם יארגנו את המחלקה המדעית. ועדת-הביטחון החלה בדיוניה באולם. רטנר וגור קיימו ישיבה של שניים במסדרון. ראש המחלקה "נכנס לעניינים". אחרי שבועיים, כשהלך גור ברחוב נחלת-בנימין בתל אביב, נעצרה לידו המכונית המשוריינת של חיים ויצמן, שבן-גוריון היה משתמש בה. "תיכנס, שלמה," אמר לו בן-גוריון. "מה נשמע? כמה אנשים יש לך?"

- "שניים," השיב גור. "ז'נקה רטנר ואהרן דונגי."¹⁵

גור שכר את גג ביתו של אריה ורשובר, בשכונת שחקני "הבימה" שברחוב דב הוז בתל אביב. מבנה האזבסט שהוקם על גג זה היה הבסיס הראשון של חמ"ד (חיל-המדע), וז'נקה רטנר ודונגי התגוררו בו. ז'נקה היה זקוק למשרטטים מקצועיים ולבוני-דגמים, וגור ביקש אותם מידידו מימי "חומה ומגדל" האדריכל זאב רכטר, וזה גייס למשימה שני ארכיטקטים שעבדו במשרדו, בנו יעקב, וחתנו משה זרחי, ומהנדס-מכונות שהיו חברם ללימודים בטכניון, חיים מורו. אחרי שעות העבודה היה משרד רכטר שברחוב אנגל בתל אביב לבסיס-משנה של חמ"ד, וכשפרצה המלחמה התגייסו השלושה לחמ"ד ועבדו על הגג של בית ורשובר. זה היה הרכב הגרעין של חמ"ד: גור, מפקד ; ז'נקה רטנר, מפתח; רכטר, זרחי ומורו, עוזרים טכניים; דונגי, אחראי לביצוע; דוד פרומר, אחראי לניסויים. אחר-כך העניק בן-גוריון למחלקה המדעית את "אחוזת ואגנר" בגבעת-רמב"ם, שהייתה שייכת לתושב גרמני לפני מלחמת העולם השנייה, וזה היה "בסיס חמ"ד מס. 1."

בסוף מארס דיווחו אנשי חמ"ד לבן-גוריון על התפתחותו המואצת של המחקר המדעי: שבע מעבדות (אחת לייצור גז מדמיע, שלוש כימיות, אחת אלקטרונית להרכבת תחנות שידור, אחת בקטריולוגית ואחת פיסיקאלית למחקר טילים "נגד שריונים ונגד חיל רגלים לטווח מקסימאלי של עשרה קילומטרים"); פיתוח בקבוקי מולוטוב; מוקשים; מנגנונים להפעלת חומר-נפץ; פצצות עשן; להביורים; דלק ללהביורים ופגזי פיאט (תיקי המפרטים נשלחו לאגפי הייצור הביטחוני); התקדמות בנושאי פצצת תבערה; משתיק-קול; עשן סטאטי; (להגנת ישובים וחניוני מכוניות). מוקשי-אור; מנגנון-הדלקה חשמלי; מתקני-איתות; לוחות שריון לא-מתכתיים; משקפות-לילה; מרגמה 6 אינטש;טלפרינטר לקודים; כדורים נותבים; זכוכית משוריינת; רקטות צבעוניות; חומרי נפץ; חומרי הדף ואמצעים נגד רעלים וגזים. מספר עובדי המחקר היה אז מאה ותשעים.¹⁶

מהנדס המכרות והכימאי, אלכסנדר (סאשה) גולדברג, לא השתייך רשמית לחמ"ד ולתעש. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1920, ואחרי שנתיים נסע ללונדון, למד בה ועבד במחלקת-הפיתוח של חברה אנגלית לייצור מטוסים. בשנות מלחמת העולם השנייה עבד למען המאמץ המלחמתי של בריטניה, כמדען אזרחי, הפיק מגנזיום ממי-ים, פיתח להביורים גדולים ותכנן נשק ללוחמה בג'ונגלים. אחרי המלחמה שלחה אותו החברה שלמענה עבד להודו, לשקם מפעל-מטוסים. בנסיעותיו בין הודו לבריטניה היה "קופץ" לביקורים בארץ-ישראל, ובאחד מביקורים אלה נפגש עם בן-גוריון והציע לו את עזרתו. גולדברג הביא מאנגליה תוכניות של להביורים ופצצות-נפאלם וסייע לחמ"ד ולתעש לעבד את הטי.אן.טי שנרכש באנגליה. אחרי שפרצה המלחמה התמנה למתאם בין הפיתוח לייצור, והקים מפקדה משלו, שנקראה מתמ"י.¹⁷

סלבין היה חביבו של בן-גוריון. אך היו לו יריבים גם בצמרת הסוכנות וגם בין מפקדי ה"הגנה" וותיקי התעש. הוא דרש שהתעש יהיה האחראי היחיד לייצור כל הנשק והתחמושת של הישוב, והיה בטוח שרק הוא ונאמניו מסוגלים לעשות את העבודה הטובה ביותר, במכונות שהביא מארצות-הברית. לא הכול סברו כמוהו, ואפילו בן-גוריון לא היה יכול להתעלם ממגרעותיו. פעם הביע סלבין באוזני בן-גוריון את מורת-רוחו במלים ציוריות אלה: "אתה כמו בית-כיסא פתוח. כל אחד נכנס ועושה את צרכיו."¹⁸ בן-גוריון סלח לסלבין על נוסח-הדיבור הזה, אבל לא הרשה לעצמו לוותר על בעלי-המקצוע שלא נקלטו בתעש של סלבין, ושלא יכלו לעבוד אתו. שניים מהמקצוענים הללו היו ד"ר אשר שמגר ושלמה בוגרד. תפקיד המפשר הוטל על לוי אשכול, שהיה המוציא-לפועל של רעיונות בן-גוריון בתחומים שהרמ"א, ישראל גלילי, לא טיפל בהם. אשכול הפקיע את הכימיה מרשותו של סלבין, והקים את המפח"ם.¹⁹

כשנתמנה שלמה גור למפקד המחלקה המדעית, הורה לו יוחנן רטנר לייצר חומרי-נפץ על בסיס אשלג. שניהם חיפשו את ד"ר שמגר, שניסה להתחמק מפניהם, ובוגרד מצא אותו, ושכנע אותו להצטרף אליהם. בדיון מרובע – גור, שמגר, יוחנן רטנר ובוגרד – הוחלט להקים מפעל ניסיוני לייצור שדית בקיבוץ גבעת-חיים, שתפוקתו תהיה ארבע טונות בחודש. משימתם של גור ובוגרד הייתה להקים את המפעל בשלושים יום ולהתחיל בייצור באמצע ינואר 1948.

השדית – חומר-נפץ שלא נועד ללחימה מלכתחילה – נחשב לפחות יעיל מהטי.אן.טי, מפני שהוא מתפוצץ במהירות של אלפיים מטר בשנייה (הטי.אן.טי מתפוצץ במהירות של שבעת אלפים מטר בשנייה) ורגיש הרבה יותר מהטי.אן.טי. לייצורו – בתהליך האלקטרוליזה ובתוספת חומר אורגאני – דרושים זרם חשמלי ישיר, מטילי-כסף ומערכת של אמבטיות. האשלג הובא מים-המלח. את הזרם הישיר סיפק גנראטור קטן, ומטילי-הכסף "נשדדו" מכספות בנקים, בתיאום עם מנהליהם.

בסוף אותו החודש, הודיע גור בגאווה לבן-גוריון שבוגרד השלים את המשימה, ושתוצרת המפעל מגבעת-חיים כבר ממלאה את המוקשים,²⁰ וב-12 בינואר כתב בן-גוריון ביומנו ש"שלמה גור: בית-החרושת לכלוראטים עובד טוב. עלה עשרת אלפים לא"י... הפעולה – פרוצס אלקטרוליטי התחילה... אפשר להקים בעשרים יום בית-חרושת נוסף שייצר עשרה טון לחודש. לזה דרושים חמישה-עשר אלף לא"י. זה שבגבעת-חיים, יוציא שישה טון לחודש (יש כבר תוצרת). אפשר לייצר טי.אן.טי בארץ, יש כאן חומרי-הגלם (גאזולין של אווירונים ופסולת של בתי-זיקוק). עושים ניסיונות מוצלחים במתכונת לבורטורית. שוב יש מתיחות בין וילנצ'וק'²¹ ובין הדוקטור.²² וילנצ'וק מפקפק בצורך קיום הלבורטוריה, אם כי התקציב אושר. שלמה מבכר שיניחו לו לעבוד במנוחה ארבעה עד שישה שבועות."²³

עוד לפני שהושלמה הקמת המפעל בגבעת-חיים הודיע ראש אגף-האפסנאות של ה"הגנה", יוסף אבידר, לשלמה גור, כי הוחלט לזרוע שדות-מוקשים צפופים בגוש-עציון ובסביבתו, והורה לו לבדוק את המצב בשטח ולהגיש הצעה לייצור המוקשים נגד-שריון בכמות הדרושה. כשחזר מגוש-עציון הודיע גור לאבידר שלמשימה זאת דרושות עשרות טונות של מוקשים, ושיש להקים מיד מפעל חרושתי לייצור שדית.²⁴

למנהל המפעלים הכימיים נבחר מזכיר מחלקת-ההתיישבות בסוכנות היהודית, רענן וייץ. באחד מימי המלחמה הראשוניים פקד עליו מפקד העמדה שלו לעזוב את משמרתו ולהתייצכ ב"פנסיון "גרטה" שברחביה. בחדר-הקבלה של הפנסיון נאמר לו לעלות לחדר מס, 7 שבקומה ב', כשפתח את הדלת ראה את לוי אשכול ופנחס ספיר, יושבים על שתי המיטות, לבושים למחצה;

- "שב, רענן," אמר לו אשכול. "היית בצבא הבריטי ביחידות-ריגול?"

- "מאין אתה יודע?"

- "סיפרו לי. למדת כימיה באוניברסיטה?"

- "למדתי."

- "עסקת במפעלים כימיים צבאיים?"

- "קצת."

- "הנה פקודת-התייצבות ו'פאס"'²⁵ לנסיעה בשיירה. מחר ב-12 בצהריים תופיע ב'בית האדום' בתל אביב."

בשעה היעודה התייצב רענן וייץ בלשכתו של אשכול ב"בית האדום" ופגש בה את ד"ר אשר שמגר ואת שלמה בוגרד. אשכול הודיע להם שווייץ מצטרף להנהלת המפעלים הכימיים כאחראי למִנהל, התקציבים והפיתוח. שמגר, בוגרד ווייץ, התיישבו בבית-קפה ברחוב שינקין, לשיחת היכרות. וייץ השתדל להפיג את חשדותיהם של אנשי-שיחו ולהוכיח להם שלא ינסה להשתלט על המפעלים הכימיים, מפני שהוא רואה את ייעודו בתחום ההתיישבות, ושיסתפק בייעוץ ובסיוע. לאחר שמצאו שפה משותפת שכרו השלושה שתי דירות ברחוב גאולה, הקימו משרד. פתחו חשבון בבנק-הפועלים והפקידו בו המחאה על סך אלפיים לא"י, שקיבלו מגזבר-המלחמה אברהם זברסקי.²⁶ זמן-מה לפני 29 בנובמבר קרא לוי אשכול אל משרדו את יוסף חריט (חבר "השומר" וממייסדי כפר-גלעדי, מאנשי "הגדוד העברי" וגדוד-העבודה, ואחר-כך חבר הנהלת "מקורות", שאשכול היה הבכיר בה), ואמר לו: "המצב מתפתח לקראת התנגשויות. אני רוצה שתארגן מפעל למילוי מוקשים."

חריט נדהם. "אינני מבין בזה, מעולם לא התעסקתי בכימיה ואינני יודע איך למלא מוקשים."

- "אל תספר לי מעשיות," אמר לוי אשכול. "אין ברירה. תתחיל לעבוד."

הציות לצו-התנועה היה באופי של חריט, והוא חיפש אנשים. בימים ההם הכירו כולם את כולם, ועד מהרה כבר ידע חריט שבכל הישוב העברי אין מומחה שמסוגל לייצר חומרי-נפץ שאמינותם אופטימאלית. ד"ר שמגר, איש התיאוריה, לא התאים לעבודה המעשית. ה"מומחה" שנמצא לבסוף היה מורכב משני אנשים: מנדל ברונובסקי, שייצר חומרי-נפץ ברוסיה, וזלמן שנקמן, מהנדס ראשי במפעל האשלג בים-המלח. מישהו הציע להם למלא מוקשים בתערובת של פחמן וסוכר. מרשם זה לא נראה להם רציני. והם שאלו בעצת ז'נקה רטנר. להגנה יש מלאי של טי.אן.טי, הודיע להם ז'נקה, ואפשר להשתמש בו.

למילוי מוקשים בחומר-נפץ מלחמתי דרושים סידורי-ביטחון ומקום מרוחק מישוב. חריט ביקש מאשכול למצוא לו מקום כזה. "שבור את הראש בעצמך," ענה לו אשכול, "אתה מכיר את תל אביב יותר ממני." יחיאל טייבר הציע לו בית-משאבות של משפחתו, שעמד בתוך חצר סגורה בין תל-ברוך לשייח'-מוניס.²⁷ המקום מתאים – אמר טייבר – אבל יש בו שתי מגרעות: הוא סמוך למשטרת-הרוכבים הבריטית ויש לידו בסיס של אצ"ל.

- "מצוין", השיב לו חריט. "לא יעלה על דעת הבריטים שדווקא במקום כזה הקימה ה"הגנה" מפעל מוקשים."

סלבין לא נתן את הטי.אן.טי לחריט, והוא נאלץ להסתפק בשדית מתוצרת גבעת-חיים. ז'נקה רטנר תכנן את המוקשים: השדית נדחסה לקופסאות-פח, שהונחו בתוך קופסאות-עץ. הקופסאות לא היו אטומות למים. הייתה סכנה שמי-הגשמים יזיקו למוקשים וחריט ביקש עצה ממנהל התעש סלבין. "עסוק רק בדברים שאתה מבין בהם והנח לאחרים את ייצור הנשק," יעץ לו סלבין. שלמה בוגרד היה ידידותי יותר ושלח את חריט ושנקמן אל חנות-צבעים ליד התחנה המרכזית. בעל החנות, צנציפר, הציע להם להשתמש בצבע אוטם, והזהירם: זה יקר מאוד.

- "כמה יקר?" שאל חריט.

- "ארבע לא"י הגלון."

- "הכרחי, נשלם." השיבו חריט ושנקמן.

צנציפר קיבל מהם מוקשים אחדים, צבע אותם, הטבילם לניסיון במים והם נאטמו. עולים חדשים, רובם מרוסיה ומפולין, היו הפועלים של חריט. ההזמנה הראשונה, חמשת אלפים מוקשים, הושלמה מהר. ואשכול הזמין עוד חמישה-עשר אלף.

- "מתי אקבל אותם?" שאל אשכול.

- "מתי שתרצה," השיב לו חריט.

- "תוך שבועיים."

- "בעוד שבועיים תקבל."

- "השתגעת? איך תספיק?" שאל אשכול באי-אמון.

- "מה אכפת לך?"

- "תגיד. איך?"

"כשהזמנת חמשת אלפים מוקשים חשבתי שאינך יודע על מה אתה מדבר, והכנתי חומרים וסידורים לסדרות יותר גדולות. נעבוד בשתי משמרות, ואפילו בשלוש, ונספיק."²⁸

בעת כתיבת שורות אלה מפורסמת מדינת ישראל כ"אומת סטרט-אפ" ומשמעות הדבר: מצוינות ישראלית ביצירתיות טכנולוגית. תנאי הכרחי לכך הוא טיפוח המוכשרים על חשבון הבינוניים והמפגרים המנוגד לערכי השוויון של הסוציאליזם הציוני. אין חולקים על כך שחלק חשוב ממצוינות זאת מקורו ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל כמו 8200 ובחיל-האוויר המאוד טכנולוגי של ישראל. מסתבר שמאפיינים אלה התגלו גם במלחמת העצמאות והיו תוצאה של שילוב בין שאיפה מובנית בתרבות היהודית לפיתוח חשיבה מופשטת ולהשכלה גבוהה, גם באוניברסיטאות וגם בישיבות לבין הערצתו של מצביא המלחמה דוד בן-גוריון את המדע והטכנולוגיה. להערצה זאת לא היו שותפים רוב תומכיו האידיאולוגיים, שביקשו לכונן בארץ ישראל חברה חקלאית שוויונית כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתנועה הקיבוצית. זה אחד מגורמי המשבר בין בן-גוריון ובין תומכיו ומקורביו לאחר מלחמת העצמאות – לוי אשכול גולדה מאיר וחבריהם שגרם לפרישתו מהן המפלגה שהוא הקים והנהיג. כשהוא פנה לדרכו הממלכתית (לאומית) של ז'בוטינסקי והם דבקו בדרכם המעמדית-סוציאליסטית. הצבאיות המעמדית של ישראל קרסה ב-1973, במלחמת יום הכיפורים וכל העם ראה את הקולות. זה הטעם ש"אומת הסטרט-אפ" הישראלית החלה לצבור תנופה רק לאחר המהפך הפוליטי של 1977, כאשר ישראל המעמדית בהנהגת מפא"י (מפלגת העבודה) פינתה את מקומה לישראל הממלכתית בהנהגת הליכוד שקדמה מאוד את הפיתוח הטכנולוגי של ישראל אך יצרה גם פערים מעמדיים מסוכנים. הסתבר שדרך האמצע המאוזנת שעליה המליצו ספרי משלי ואריסטו היא חזון שלא ניתן לקיימו בוודאי לאורך זמן.

____

[בשבוע הבא: גיוס היזמים הכלכליים ותעשיית הישוב למאמץ המלחמתי, ופיתוח נשק מתוחכם.]

1. ארכיון תולדות ה"הגנה". עדות מס. 4039 של שלמה גור; סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור.
2. שם, שם.
3. יוחנן רטנר, חיי ואני, שם, עמ' 338.
4. סת"ה, ב2/, עמ' 978; יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, שם, עמ' 36.
5. את"ה, עדות מס' 4001, של ד"ר אשר שמגר: סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם: ראיון עם שלמה בוגרד ב-27 ביולי 1979: סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור.
6. יוחנן רטנר, חיי ואני, שם, עמ' 337.
7. את"ה, עדות מס' 2268 של אהרן קציר.
8. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים רון ב-1980.
9. את"ה, עדות מס' 1275 של אהרן דונגי; סדרת הראיונות עם אהרן דונגי ב-1980.
10. שם, שם.
11. יוחנן רטנר, חיי ואני, שם. עמ' 340-338; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
12. העדות הנ"ל של אהרן קציר.
13. העדות הנ"ל של אהרן דונגי; סדרת הראיונות הנ"ל עם אהרן דונגי.
14. ארכון המחבר, מסמכים מאנגליה של ז'נקה רטנר וצילום תעודת פרס ביטחון-ישראל: יוחנן רטנר, חיי ואני, שם, עמ' 342: סדרת הראיונות הנ"ל עם אהרן דונגי: ראיון עם יעקב רכטר ב-24 באפריל 1980; ראיון עם אלכסנדר גולדברג ב-21 באפריל 1980; ראיון עם משה זרחי ב-30 באפריל 1980.
15. סדרת הראיונות הנ"ל של שלמה גור.
16. מב"ג, דוח מאת המחלקה המדעית לבן-גוריון מ-28 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור ועם אהרן דונגי; הראיונות הנ"ל עם יעקב רכטר ומשה זרחי: ראיון עם חיים מורו ב-17 באוקטובר 1979.
17. מחלקת תיאום מדע וייצור. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור: הראיון הנ"ל עם אלכסנדר גולדברג; סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור; הראיון הנ"ל עם חיים מורו.
18. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין.
19. מפעלים כימיים, סת"ה, ג2/, עמ' 1240.
20. הראיונות הנ"ל עם שלמה גור ועם שלמה בוגרד.
21. המהנדס יצחק וילנצ'וק, מנהל תעש-חוץ, ראה להלן.
22. ד"ר אשר שמגר.
23. יומן דב"ג, 12 בינואר 1948.
24. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור.
25. רישיון תנועה.
26. סדרת הראיונות עם רענן וייץ ב-1980-1979.
27. עתה רמת-אביב.
28. ראיון עם יוסף חריט ב-9 בספטמבר 1979: ראיון עם זלמן שנקמן (שנאן) ב-8 בספטמבר 1979.