את הטור שלו השבוע, מקדיש
נחמיה שטרסלר לכור מחצבתו - התפיסה הימנית הכלכלית, ולפיה, כל רגולציה להגנה על צרכנים היא "
קוריאה הצפונית"/"רוסיה הסובייקטית"/בחר עוד דוגמה למשטר קומוניסטי מן המאה העשרים. כל מה שצריך, לשיטת שטרסלר, הוא לאפשר לכוחות השוק "לשחק לפניו".
שטרסלר קוטל את הצעת החוק של ח"כ
סתיו שפיר לשכירות הוגנת, כמו גם את הנסיונות של ח"כ
רועי פולקמן לעשות משהו בנדון, ומשבח דווקא את שרת המשפטים,
איילת שקד, שעצרה את מה שהוא תופס כסחף "צפון קוריאני".
שטרסלר מגלה בכל אליה, בדמות הצעת חוק להגנה על שוכרי דירות, את הקוץ שבה;
החוק, לפי הצעת ח"כ סתיו שפיר, יעודד משכירים שלא להעלות את דמי השכירות במשך שלוש שנים? מה פתאום, מזדעק שטרסלר, הם יציבו מחיר גבוה כבר מן ההתחלה, בכדי שלא יסבלו בשקט-בחושך את הקפאת המחיר למשך שלוש שנים.
ח"כ פולקמן מציע כי את ביטוחי הדירה תנהל חברת ניהול מיוחדת, שתהיה הכתובת לכל תקלה בדירה? לשיטת שטרסלר: "זה כבר השיא. מדינה שרוצה לצמצם ולהתייעל תקים חברה מיותרת, עם מנכ"ל, סמנכ"ל, דובר, עוזר, אנשי מטה ופקידים לרוב, שתעסוק בתיקונים. ....ממתי "חברת ניהול" עם זיקה ממשלתית עדיפה על השוק הפרטי המהיר והתחרותי?"
יתכן שגם אם הביקורת של שטרסלר על האמצעים הלא מוצלחים שבחרו הח"כים סתיו שפיר ורועי פולקמן, היא נכונה, נקודתית, המסקנה הכוללת שלו שגויה: הוא שופך את התינוק עם המים, הוא שבוי בתפיסה ששוק חופשי עדיף ("היד הנעלמה"), תמיד, מתעלם מכך שרגולציה נכונה על שוק השכירות יכולה להועיל;
שטרסלר שוכח שגם אי-רגולציה היא סוג של רגולציה, ממש כפי ש"לא לבחור" היא בחירה: כשאין רגולציה, אז יש רגולציה, שמבוצעת על-ידי בעלי דירות חמדנים אשר מחתימים דיירים על חוזי שכירות דרקוניים. אין ריק.
