מעפילים במדבר
השבוע, ב'יום ירושלים', יהודי אתיופיה מציינים את יום הזיכרון
ל-4,000 העולים מאתיופיה דרך מדברות סודן אשר נספו בדרך הארוכה ורבת החתחתים. יפה ויאה עשו זקני העדה וממשלת ישראל שקבעו להנציח את זכרם בכ"ח באייר. עיניהם תמיד היו נשואות לירושלים, והם נפלו בדרך גאולים מייגעת כאשר המילה-התפילה
'אורשלם' (=ירושלים) על שפתותיהם. לא תמוש מזכרוני תמונת קהל עדת 'ביתא ישראל', גברים ונשים, בכינוסם לתפילה בצריף בית הכנסת ביער ציורי בתוככי אדיס-אבבה, עת ביקרתי שם בשנות ה-90 המאוחרות בתפקידי כראש מינהל הגיור דאז ביחד עם ידידם ומושיעם הרב מנחם ולדמן. כמדומה כי בקרב הקהל הרחב (פרט לקייסים ולצעירים אינטליגנטים) התפילה הייתה מורכבת ממילה אחת בלבד, אשר נשנתה ללא הרף כמנטרה וכיעד נכסף; "אורשלם, אורשלם, אורשלם...".
הממד האתיופי הרחבת הקואליציה
ומכאן, בקפיצה חדה, לפוליטיקה הישראלית העכשווית; הרחבת הממשלה, חילופי הגברי במשרד הביטחון, וכל המסתעף מכך נרקמו בין השאר גם ב...זיקה אתיופית ישירה; חכ"י הליכוד
אברהם נגוסה ודוד אמסלם החזיקו את ראש הממשלה, ואת הקואליציה, ב'גרונם', ואף מימשו איומם להיעדר מהצבעות עד לקבלת
החלטה להעלאת 9,000 עולים נוספים מאתיופיה "והפעם זו המכסה האחרונה". את המשפט האחרון שמענו בעשור האחרון עשר פעמים, וממשלת ישראל נאלצה להיכנע ללחץ בלתי-מתון, כולל מקרב ממשלות זרות ומלוביסטים חסודים, בעיקר בארה"ב.
בין ביתא-ישראל לפלאשמורה
וכאן המקום להבהיר לקוראים את הרקע ואת העובדות, מנקודת מבטי; יהודי אתיופיה נמצאים בקשר הדוק עם יהודי העולם כ-100 שנה ויותר. חוקרים רבים ייחסו אותם, גם על-פי מקורות יהודיים מתקופת הגאונים, לשבט דן שגלה עם עשרת השבטים לפני חורבן הבית, אל מעבר להרי חושך. דיונים הלכתיים רבים נערכו בעניין הכרת יהדותם
ומדינת ישראל הכירה בהם כיהודים זכאי חוק השבות על-פי הכרעת הרב עובדיה יוסף שהסתמך על תשובת הרדב"ז (המאה ה-16. למען האמת, אם לדין יש תשובה אך "מי יבוא אחר המלך"...). בעקבות פסיקתו הועלו עשרות אלפים מעדת 'ביתא ישראל' במבצעי 'משה' (84') ו'שלמה' (91') רבי התושיה וההוד. אמת, הרבנים הראשיים דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו, קבעו שעליהם לטבול לחומרא, אך רובם לא נהגו כך, שכן אזרחותם הובטחה מכח חוק השבות ויהדותם מכח מרן.
אבל המסך לא ירד, בתום מבצעים עלומים אלו. אלפים-אלפים מבני הפלאשמורה, שזו קבוצה שמקורה בביתא-ישראל אשר התנצרה, ובודאי נטמאו ונטמעו בנישואי תערובת רבים, צבאו על פתחי מחנות העלייה. חלקם היו בקשרי משפחה עם עולי 'ביתא-ישראל', אך כולם לא היו זכאי חוק השבות.
יהדותם לא הוכרה, ואל תתנו לבלבל אתכם בעובדות. ממשלות ישראל בנדיבותן, ובעיקר בלחץ ארגוני חסד אמריקנים שהעדיפו לשלוח אותם למזרח התיכון ולא לקליפורניה או פנסילבניה, איפשרו להם
לעלות לפי מכסות קצובות כלא-יהודים, על בסיס הומניטרי! ואכן, מאמצע שנות ה-90 החלה עלית הפלאשמורה והם נדרשים לעבור תהליך גיור לפי רמתם, שהוא מינימלי לכל הדעות, לאחר שיסיימו אולפן הכשרה לגיור במרכזי הקליטה. גם מי שלא עובר - נשאר כאן, כמדינת חסד.
ארגוני-למען מצליחים מדי פעם, בלחצים פוליטיים כבדים, לאלץ את הממשלה לעכל מנות נוספות בנוסח "עוד 5,000 ודי".
ח"כ אברהם נגוסה, בהיותו לשון מאזנים קואליציונים, העלה את המחיר ל-"עוד 9,000 ודי". מנת-יתר לרוב הדעות כל הסיפור הזה מיותר בעיני קייסים רבים מותיקי 'ביתא ישראל', הרואים בהם נטע זר ולא אחים ליהדות. לפי חשבוני אוכלוסיית ה'פלאשמורה' כבר עולה על צאצאי 'ביתא ישראל'.
