מתחילת המאה העשרים, כשההסתדרות הציונית נחלקה לשתיים - זו של פועלי ציון בראשות ויצמן ובן-גוריון, וזו של הציונים הרוויזיוניסטים (צה"ר) בראשות זאב ז'בוטינסקי, כשהראשונים פונים לממשלה הבריטית בדרישה להגביל את מספר הסרטיפיקטים, הרשות לעלות לא"י, מכמה עשרות אלפים בשנה לאלפיים בלבד, "כי מי יכול לפרנס ולדאוג למספר כה רב של עולים?" (כדברם), מאז, השנאה בין ממשיכי הבולשביזם בארץ לאלה שהביאו הון וייסדו כאן את הכלכלה התעשיה והמסחר - השנאה הזו משגשגת עד היום. דרישתם זו חסמה את האפשרות שאלפי יהודים יינצלו מציפורני השואה ויעלו לארץ...
אלה המכנים עצמם "פוסט-ציונים", מתכוונים שהציונות מתה. אין בה צורך, כשם שאין צורך גם באדמה לשבת עליה, אותה יש לחלק או להעניק למהגרי העבודה שהגיעו לכאן בזמנו מכל ארצות ערב כדי לעבוד בבניית נמל חיפה עבור האנגלים; אלה שצאצאיהם גרים בביטחה עד היום בחיפה וסביבותיה ומכנים עצמם "פלשתינים"... ואלה שהואלנו לא לגרשם לאחר נצחון מלחמת ששת הימים, תושבי יהודה ושומרון, הקמים עלינו לכלותנו.
אך הציונות לא מתה, כמו גם הצורך הקיומי להיות בעל הנחלה שהורישו לנו אבותינו. אין מדינה בלי ארץ, ולהוכחה: אם תישכח אושוויץ ותוצאותיה - באמת אין לנו תקווה.
יצחק רבין בשנת 1957, לאחר מלחמת קדש, חיבר את תורת הלחימה שלו במה שהפך לנר שלאורו הלכו כל ראשי ממשלות השמאל והימין כאחד מאז ועד היום. ובל נשכח - זה היה הרבה לפני מלחמת ששת הימים, אז הרחבנו את גבולות הארץ, לא גרשנו את הערבים שישבו בתוכה, הפרחנו שטחים צחיחים שהיו והינם שטחי מדינה; תמצית תורתו אז הייתה שעל מדינת ישראל הקטנטנה בגבולות 1949 תהיה חובה בעתיד - אם ברצונה לשרוד - לכבוש את כל הרי השומרון ויהודה, כי ללא שליטה על ההר - כל כוח זר שיעבור את הירדן, יוכל תוך דקות לחצות את ההרים הללו בשלושה מעברים, ולהגיע עם טנקים לרצועת החוף.
רצה אלוהים, והמלחמה שיזמו מצרים, סוריה וירדן ב-1967, הביאה לנו את היכולת לממש את תוכניתו של רבין המנוח, ולכאורה, בא שלום על הארץ. אך מנהיגי מפא"י דאז, ישבו על כיסאם בנחת, וחיכו בזחיחות הדעת שמדינות ערב תבואנה להתחנן לעשות שלום עימנו - ועל כן, לא טרחו לספח את השטח הכבוש אל ישראל.
הטעות הטראגית של יפי הנפש או חסרי הדעת ששלטו אז בישראל, על טעות זו אנו משלמים כעת טוב-טוב. כל בית או מרפסת שנבנים ביו"ש, מדווחים מיד לארגונים האנטישמיים באירופה, בידי כסילים ואיוולים שבקרבנו, שפעם, בתקופת "הסזון", קראו להם "מוסרים" והיום הם פשוט מלשינים.
מול אוהבי ארצם ועמם שכאלה - התקווה לממשלת אחדות היא תקוות שווא. לשונאי עמם ועצמם, אכולי ההערכה העצמית הנמוכה והתסבוכות הגלותיות שירשו מיהודי הגטאות, עם הפחד הנורא "מה יגיד הפריץ?" - עם תלושי המציאות שכאלה, אין שום סיכוי לאחדות לאומית. בואו רק נקווה, שכל מפלגות הממשלה כיום, תדענה באמת להתאחד ולהשליך הצידה את כל היומרות וההתחשבנויות הפרטיות; שיתעלו על עצמם, ויוכיחו שרק הלאומיים מבינים מהי ציונות ומהי ציון עבורנו. והיה אם הפוסט-ציונים שכך מכנים את עצמם, ימשיכו להשמיץ את ישראל בגויים, לדרוש מכל העולם שיחרים את ישראל - הם רק יעמיקו את הבור שהם כורים לעצמם, ויכלו את עצמם עם עמם ביחד.
אחדות לאומית, כמו זו שהתחוללה כאן לפני מלחמת ששת הימים, אינה יכולה לחזור על עצמה שוב. כי השמאל אינו מבין מהו המצב לאשורו. הוא אינו תופס שאנו מצויים במלחמת קיום המתעצמת והולכת מזה מאה ושלושים שנה. הרבה בטרם היות "השטחים" וכל שאר טענות הסרק שלהם. נקווה רק שהממשלה הנוכחית תשמור על אחדותה עם כל ההדר הז'בוטינסקאי הידוע.
