[שדית¹]

בדצמבר 1947 החליט הפיקוד-העליון להקים גוף להזמנת נשק ותחמושת ממפעלים אזרחיים, שישלים את ייצורם והרכבתם. זלמן (זיאמה) אהרונוביץ (ארן) ופנחס לוביאניקר (לבון) הציעו להעמיד בראש הגוף הזה את מהנדס-המכונות יצחק וילנצ'וק (מי שהיה עוזרו של יוסף טרומפלדור בארגון ה"הגנה" העצמית בפטרבורג בשנת 1918, נאסר בגלל פעילות ציונית והוגלה לסיביר, היה ממקימי תחנת-הכוח בנהריים, תכנן ופיתח מפעלי-מים בארץ-ישראל והיה חבר הוועד המרכזי של ה"הגנה" בירושלים). גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, והרמטכ"ל יעקב דורי, הצטרפו להמלצה והציעו למנות את וילנצ'וק גם לראש המטה לתיאום הייצור המלחמתי, שראשי כל זרועות ייצור הנשק והתחמושת היו אמורים להשתתף בו. וילנצ'וק טען כי מעולם לא ייצר נשק ותחמושת, וביקש שהות להרהר בהצעה. אחרי שעתיים בא לוי אשכול לביתו ואמר לו: "בן-גוריון אינו יכול לחכות. העניין דחוף, ועליך לקבל את התפקיד מיד."

אשכול נתן לווילנצ'וק המחאה על עשרת אלפים לא"י, והוא היה לאחראי לייצור הנשק והתחמושת במפעלים האזרחיים, ולראש מטה-התיאום.²

ב-14 בינואר, ביום שתקף עבד אל-קאדר אל-חוסייני את גוש-עציון, דן בן-גוריון בלשכתו ב"בית האדום" בתל אביב עם ישראל גלילי, יוחנן רטנר, שלמה גור, יצחק וילנצ'וק ואהרן קציר, בהקמת מפעל-השדית הגדול (חומר נפץ). לפני כן צוידה במטענים של שדית יחידת ה"הגנה" שיצאה לפעולת-גמול בכפר-סלמה, ואהרן דונגי ליווה אותה, בדק את התוצאות וצילם אותן. שלמה גור הראה לבן-גוריון את תצלום היעד לפני ואחרי "הטיפול", כדי לשכנעו ביעילות השדית; אהרן קציר הציע להקים בתי-חרושת לשדית בגליל, בנגב, בירושלים, ובכל המקומות המועדים לניתוק. וילנצ'וק אמר שלדעתו התצלומים מזויפים, ושחומר-הנפץ שהרס את הבית היה לא שדית אלא טי.אן.טי. דבריו עיצבנו את אנשי המחלקה המדעית, שאחד מהם נפצע בניסויים, והאיש השקט יוחנן רטנר היכה בידו על השולחן. לוח הזכוכית התפוצץ והרסיסים התפזרו בחדר. הכול קמו ממקומותיהם ; גור הטיח בווילנצ'וק קללה רוסית ונבהל מהעזתו, בן-גוריון חייך. ישראל גלילי הרגיע את הרוחות והדיון נמשך סביב השולחן חסר-הזכוכית.

במפעל ים המלח נמצאו מכונות לייצור השדית ומכשירים וגנראטורים לייצור זרם חשמל ישיר, ובן-גוריון ביקש אותם ממשה נובומייסקי, מנהל חברת-האשלג. "בלי הגנרטורים לא נוכל לייצר את הברום," טען נובומייסקי, ואף-על-פי-כן הסכים להשאיל ל"הגנה" מכשירים חליפיים (שיעילותם פחותה מזאת של הגנרטורים), בתנאי שהיא תייצר את השדית לא באזור תל אביב אלא בחיפה. בן-גוריון ביקש מאליעזר קפלן לשכנע את נובומייסקי לחזור בו מתנאי זה, והסביר את נימוקיו: "חיפה לא תפונה גם לאחר 15 במאי: להפך, אחרי 15 במאי, עם חיסול המנדט, חיפה תהיה עוד יותר תחת שלטון בריטי מוחלט, ללא כל חוק, יותר מאשר עד עכשיו, לכל הפחות עד 1 באוגוסט, אם באמת ב-ו באוגוסט הצבא הבריטי יעזוב את הארץ. מכונה זו דרושה לנו בעיקר לתקופת הזמן שמעכשיו ועד 15 במאי, ומ-15 במאי עד 1 באוגוסט, למען נגיע ל-1 באוגוסט." בן-גוריון ביקש מקפלן לעשות הכול כדי שהגנרטור המייצר זרם ישיר יגיע מיד למפח"ם. "זאת שאלת חיים לנו. וגם עניין הזמן הוא שאלת חיים."

שיחות השכנוע קפלן -נובומייסקי נמשכו זמן רב. הצעה לשדוד את המכשור ממפעלי ים-המלח ירדה מן הפרק. ושלמה בוגרד טס אל מפעל-האשלג, שכנע, איים והשיג רק שני גנראטורים. הוחלט אפוא לשדוד את בית-החרושת "ואגנר" למכונות ולמוצרי מתכת, שברחוב דרך יפו – תל אביב.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה עצרו שלטונות המנדט את גוטהלף ואגנר ואת שני בניו, גרמנים תושבי שרונה. (אחד הבנים ברח והגיע לגרמניה, בן אחר נשלח למחנה-הסגר באוסטרליה, והאב נהרג בידי יהודים במארס 1946). המחלקה שהופקדה על רכוש האויב מטעם ממשלת המנדט השגיחה על בית-החרושת, שפועליו היו ערבים.

ב-24 בינואר בשעה 3.30 אחרי-הצהריים הגיעו שישה-עשר חברי "הגנה", חמושים בתת-מקלעים, אל הגרר האחורית של חצר בית-החרושת, חתכו את החוטים, "התנפלו", כמתואם מראש, על שלושת הנוטרים היהודים, "גזלו" מהם את נשקם, "כלאו" אותם באחד החדרים והוציאו מהבית מחרטות, מכונות-הלחמה, מנועי-דיזל, גנראטור בעל זרם ישיר, ומכונות אחרות. את המכונות הכבדות הוציאו במנופים, ואריה ברנר, איש התעש לשעבר, פירק אותן. משאיות וטנדרים של יחידת-התובלה העבירו את השלל מבית-החרושת לבסיס מס. 1 של היחידה המדעית, בחוות-ואגנר. ב-9 בערב הסתיימה הפעולה, שהתנהלה לעיני עוברים ושבים רבים, וסמוך לבסיס-משטרה. שלושה נוטרים, שבאו בשעה 7 בערב לבית-החרושת להחליף את חבריהם, "נכלאו" גם הם עד סוף המבצע. חוקרי משטרת-המנדט העריכו את שווי המכונות שנשדדו באלפי לא"י.

מפעל השדית הגדול הוקם בבית-אריזה בפרדם גולדברג שברמת-גן.³ ד"ר שמגר הכין את התוכניות, שלמה בוגרד ניצח על המלאכה, ורענן וייץ פתר בעיות בלתי-צפויות. בית-החרושת נבנה בקצב מטורף והעבודה לא פסקה כל שבעת ימי השבוע. באחד מערבי-השבת היה חסר חומר-ריתוך. רענן וייץ הוציא בעל חנות לחומרי-בניין מביתו שברמת-גן, באמצע הקידוש, הלך אתו, ברגל, לחנותו שברחוב אלנבי בתל אביב, וקיבל ממנו, כתרומה, את כל המלאי שהיה ברשותו. הסוחר, שסירב לקבל תמורה, חזר לביתו ברגל והמשיך בקידוש. ווייץ נסע עם החומר הדרוש בג'יפ לפרדס גולדברג. חודשיים אחרי שהוחל בהקמתו כבר הפיק המפעל שדית.⁴

ההזמנות של ה"הגנה" מן המפעל היו רבות, ובית-המשאבות של משפחת טייבר בשייח' מוניס היה קטן מדי. חריט ביקש מאשכול להעביר את המפעל למקום יותר גדול: שוב הורה לו אשכול לפתור את בעיותיו בעצמו, ושוב בא יחיאל טייבר לעזרתו והציע לו פרדס (סמוך לאזור שבו נסלל אחר-כך כביש גהה), שממשלת המנדט נתנה אותו לעיריית רמת-גן, לאחר שבעליו, הגרמני אברל'ה, ברח לחוץ-לארץ. בפרדס היו בית-אריזה גדול, בתי-שומרים ועוד מבנים. חריט ביקש את הפרדס מראש עיריית רמת-גן, אברהם קריניצי.

- "הרי זאת הרזרבה הקרקעית היחידה של רמת-גן ! " אמר קריניצי לחריט.

- "לא יעזור לך, אני זקוק לפרדס לייצור נשק," אמר חריט. קריניצי היה מקורב למפלגה הרוויזיוניסטית, אבל חריט ידע שהוא יתן את הפרדס.

- "אחרי המלחמה תחזיר לי?" שאל קריניצי.

- "הפרדס יהיה שייך ל"הגנה."

- "תביא לי מכתב מבן-גוריון," ניסה קריניצי לדחות את הגזירה.

אשכול וחריט הביאו לקריניצי מכתב מבן-גוריון, וכשקרא בו חוורו פניו.

- "מתי אתה זקוק לפרדס ?" שאל את חריט.

- "מחר."

- "יש בו שומר. צריך למצוא לו פתרון."

- "לא מעניין אותי, אני רוצה את הפרדס."

למחרת ב-11 לפני-הצהריים באו טייבר, חריט, וכמה בחורים חמושים לפרדס אברל'ה. השער היה סגור, ואיש לא ענה לקריאותיהם. יריות נשמעו בסביבה. "אם לא תפתח נשבור את השער," צעק אחד הבחורים. השומר הופיע, פתח את השער, קיבל פקודה והסתלק.

למפעל המרכזי של תעש-חוץ למילוי מוקשים ולפגזים ופצצות, שהוקם בפרדס אברל'ה, ניתן השם "אוסם". מנהלו היה יוסף חריט, שצורף להנהלת תעש-חוץ, והאחראי לייצור היה זלמן שנקמן, שמונה על-ידי יצחק וילנצ'וק למהנדס הראשי של תעש-חוץ.⁵

מימי "היציאה מהגדר" (בשנות "המאורעות") עד 1947 סברו רוב המפקדים הקרביים של ה"הגנה" שההתקפה היא ה"הגנה" הטובה ביותר, ושהסייר והחבלן המגיעים אל היעד בלילה שקולים כנגד התותח, המטוס והטנק. ב-1947 חדלה תפיסה זו להיות המובילה, ולקראת אפשרות השתתפותן של מדינות ערב במלחמה, עם נשק כבד, הקדיש הפיקוד-העליון תשומת-לב רבה לביצורים ולכלי-נשק מגננתיים. מפעלי-הנשק ייצרו מוקשים, והמתכננים חשבו על נשק נייד – נגד רכב משוריין ונגד טנקים.

משוחררי הצבא הבריטי סיפרו על הפיאט, שיורה פגזים על-פי עקרון המטען החלול, ושפגזיו חודרים שריון עבה. בכל העולם לא היה אז ידע תיאורטי רב על מטען חלול. בארץ-ישראל חקר את הנושא פרופ' יואל רקח, וראשי חמ"ד ביקשו ממנו ליישם את הידע שלו ולייצר פגזים,⁶ אבל מאחר שהחשש מפני המלחמה גבר, לא יכול היה הפיקוד-העליון לחכות לתוצאות המחקרים. לא הייתה ברירה אלא להגיע אל הפיאט בדרך הקצרה. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה דנו בייצור הנשק בישיבה רבת-משתתפים, בלשכתו של בן-גוריון, במשרד-הסוכנות שברחוב נחלת-בנימין בתל אביב. בן-גוריון ביטא את דעת הפיקוד-העליון: לקראת המלחמה זקוקה ה"הגנה" לנשק אנטי-טנקי, והאפשרות היחידה היא לייצר פיאט. "מה אתה אומר?" שאל את סלבין.

- "אני עושה עכשיו הרבה דברים חשובים. ראיתי פיאט ופגז. אם תחליט שכל שאר הנשק יורד למדרגה שניה, ושאפשר לדחות את ייצורו, אקדיש את כל התעש לייצור פיאט, וזה יימשך עד שמונה חודשים. אם תגיד שאי-אפשר לחכות שישה חודשים, אני אומר שלא יעזור. לייצור פגז של פיאט דרושים שישים שטנצים, ודרושים ניסויים בחומר-נפץ מיוחד. אם תיתן לי פקודה אמלא אותה. אבל אינני מבטיח פחות מחצי-שנה."

ז'נקה רטנר: "סלבין הוא פרפקציוניסט. אם הפגז דרוש למלחמה, אני ארכיב אותו באזמל ובפטיש."

סלבין קפץ על רגליו, כיבד את ז'נקה בכינוי "רמאי" וזעק: "אם אני אסיים את הייצור בחצי-שנה, הוא לא יעשה את זה בשנתיים!"

- "ומה יהיה אם יבוא הלגיון העבר-ירדני עם משוריינים?" שאל שלמה גור.

- "ניקח את הילדים ונלך לים," השיב סלבין הנרגז.

הוויכוח התחמם ולווה בקללות רוסיות עסיסיות. סלבין, שהיה במיעוט, פרץ מן החדר בריצה, בן-גוריון רץ אחריו להחזירו, אך הוא נעלם. משימת פיתוח הפיאט הוטלה על ז'נקה רטנר, והייצור הוטל על תעש-חוץ, אחרי שיתארגן.⁷

ז'נקה רטנר לא טיפל בפיאט מימיו, ואלכסנדר גולדברג לא היה יכול לסייע לו בעניין זה. אנשי-הרכש קיבלו הוראה להשיג מטול לפגז פיאט ויהי-מה. שני מומחים לנשק מהצבא הבריטי נכנסו בימים ההם למנגנון ה"הגנה" – ישראל טל ויוחנן גולדברג (דובז'ה). שניהם סיימו את קורם מפקדי-המחלקות הגדול בסוף שנת 1947 וצורפו למחלקת-ההדרכה של המטכ"ל. טל כמדריך למקלעים כבדים⁸ ודובז'ה כמדריך לנשק קל, למפקדי-כיתות. טל הכין שרטוט של מטול הפיאט, על-פי הזיכרון, וז'נקה ניגש למלאכה. בפתרון הבעיות עזר לו דובז'ה, שסיים קורס-חבלה מתקדם באיטליה, והדריך את חיילי הבריגדה בשימוש בפיאט. דובז'ה היה היועץ של רטנר, ואחר-כך של יצרני המטול.⁹

ב-17 בדצמבר 1947, כשחזר שמחה בלאס מניו-יורק ארצה (עם המשלחת של הסוכנות לעצרת או"ם), ביקש מבן-גוריון שישתף אותו בייצור הנשק. ובן-גוריון הטיל עליו לארגן את כל התעשיה של היהודים למען המאמץ המלחמתי. פנחס ספיר עשה לו הכרה עם סלבין; סלבין לא רצה בו והוא הצטרף לתעש-חוץ. אחרי כשלושה שבועות סיפר לו וילנצ'וק שה"הגנה" הזמינה מאתיים וחמישים פיאטים, שבעל בית-חרושת גדול אמר לו שדרושים לו שישה חודשים לייצור, ושעד עתה לא היה סיפק בידו להביא את הבעיה לפני הוועדה המנהלת, בגלל עומס העבודה.

"בלב הולם שאלתי, אולי ימסור לי את הנושא, הרי אינני עסוק למדי, והוא הסכים," סיפר בלאס: "העזתי ושאלתי אם ייתן לי את הכלי, להסתכלות, והוא ענה: 'אפילו היום.' כשחזרנו מהסיור בבתי-המלאכה עצר את מכוניתו ליד ביתו, הוציא ממנו שק, שבתוכו היה פיאט, והביאני למשרדי. ליבי חזר לדפיקותיו הנורמליות."

בלאס ועוזרו עמנואל טריטש הוציאו את הכלי מהשק וראו פיאט בפעם הראשונה בחייהם. הם מיששו את הכלי המסתורי ובלאס ביקש מווילנצ'וק שישלח אליו אדם היודע להפעילו. דובז'ה בא, דרך את הפיאט. נצר אותו. שיחרר את הנצרה וירה פעמים אחדות, וכל מהנדסי משרדו של בלאס ומהנדסי "מקורות", שידעו לשרטט חלקי מכונות, קיבלו הוראה לבוא למשרד ולהתחיל בעבודה. כל התרשימים הקודמים נזרקו לפח.¹⁰

אחד העובדים המוכשרים של סלבין היה שמעון רון, חרט במפעל "אס" שבנחלת-יצחק. רון, שכיבד את סלבין, לא נכנע לשיגעונותיו. יום אחד התנהלו חילופי-אש באזור המפעל. העובדים ירדו למקלט וסלבין צעק שאין הם מתאמצים די ושעליהם לעבוד כאילו נכבשו בתיהם וילדיהם נדקרים בסכינים. כשחזרו הפועלים לעבודה אמר לו רון: "אנשים אינם עובדים כאשר ילדיהם נדקרים בסכינים. לא איומים מסוג זה יגבירו את ההספק, אלא שכלול הארגון."

- "לולא היית נחוץ לי הייתי מגרש אותך כמו כלב! " צרח סלבין בתשובה, ורון החליט לעבור לתעש-חוץ. יום אחד פגש בו בלאס, נתן לו שרטוט של מיתקן לבדיקת-עומק של פיקות לכדורים, ושאל: "אתה יכול לעשות דבר כזה?"

- "כן," ענה רון, אף שסבר כי השרטוט מגושם ומיושן. בלאס נתן לו עשר לא"י, לקנות חומרים, ורון החליט לבנות מהחומרים הללו מכשיר אחר, יעיל יותר, שישמש לאותה מטרה. "אם יקבל בלאס את המכשיר הזה, סימן שאני יכול לעבוד אתו, ואם יתעקש, מוטב שאחזור אל סלבין." אמר בליבו.

ביום שישי קצר בנה רון את המיתקן בכמה בתי-מלאכה של ידידיו, ובערב דפק על דלת דירתו של בלאס ברחוב בן-זכאי. בדירה דלקו נרות-שבת והמשפחה הסבה אל השולחן.

- "כן, בחורצ'יק, יש בעיות?" שאל בלאס.

- "אין בעיות," השיב רון, והוציא מתיקו את המכשיר. בלאס התבונן בו, העביר את מבטו אל רון, הניח את ידו על כתפו ואמר: "אתה חבר'מן."

עם האיש הזה אעבוד, החליט רון.¹¹

יום אחרי שקיבל בלאס את הפיאט התאספו במשרדו המהנדסים שלו, מהנדסי "מקורות" ומוזמנים אחרים. במטול-הפיאט יש מאה וארבעים פריטים: המהנדסים שירטטו תוכניות לכולם, ושמעון רון מונה לאחראי לייצור המטול. משימתו הראשונה הייתה פירוק הכלי לחלקיו. חלקים אחדים לא התפרקו, ומישהו הציע לעשות לכלי צילום רנטגן במרפאת-שיניים. לבסוף פתחו – על-אף הסכנה – "חלון" במטול היחיד שהיה לישוב העברי, וראו את קרביו, ואז הזמין רון חלקי-מטול בבתי-חרושת ובבתי-מלאכה שונים. לוי אשכול קרא לו לשיחה.

- "תגיד. בחור צעיר, כמה זמן נחוץ לך?" שאל.

- "חודש, אם לא יהיו תקלות מיוחדות," אמר רון. הוא לא ידע דבר על הוויכוח הקולני בלשכת בן-גוריון, וויכוח שאשכול עדיין זכר בחלחלה.

אשכול נדהם. "אתה בטוח?" שאל.

- "כן." ענה רון.

להרכבת קפיץ-הדריכה של המטול נדרש חוט בקוטר של רבע אינטש (קצת יותר משישה מילימטר), ובכל ארץ-ישראל לא נמצאה פלדה בקוטר כזה. אלכסנדר גולדברג ניצל את הדרכון הבריטי שלו והביא מבריטניה אלפיים קילוגרם קפיצים, אבל הקוטר שלהם היה 6 מ"מ בלבד, ורון שינה את מספר הסלילים ואת מבנה הפיאט. השינויים נעשו במפעל "טכנו-קפיץ".

רק בית-מלאכה תל אביבי אחד היה מסוגל לייצר את הצינור הראשי, בקוטר 80 מ"מ, שנועד למנגנון-הדריכה (עם הקפיץ) של הפיאט: בית-מלאכה להרכבת מיטות-ברזל מצינורות. בניו וחתניו של בעל המפעל, ששוחררו מהגיוס, כדי שיסייעו לו בייצור קנה-המטול, סיפקו את הצינורות טיפין-טיפין, כדי להאריך את משך הפטור, ובעל המפעל לא הרשה לרון לפקח על הייצור, בטענה: "זה סוד מקצועי." הוא לא היה היהודי היחיד שניצל את ה"הגנה". כמה בעלי מפעלים ביקשו מחירים מופקעים, ולמומחים, בלית ברירה, שילם וילנצ'וק את המחירים שביקשו.¹²

לקראת ההרכבה רוכזו הפריטים מכל המפעלים במרתף תיאטרון "הבימה". וחודש אחרי שהוחל בייצורם, כבר היו מטולי-הפיאט הראשונים, מתוצרת-הארץ, מוכנים לפעולה.¹³

ייצור פגזי הפיאט היה בעייתי עוד יותר. פגז אחד ויחיד הובא מדרום-אפריקה וז'נקה רטנר ניתח אותו, כדי ללמוד את הרכבו, בבית-המלאכה של אריה ברנר (ברנר, מוותיקי התעש, פרש ממנו ב-1944, אחרי התפטרות סלבין, אבל סלבין לא קרא לו להצטרף לתעש לקראת מלחמת העצמאות, והוא עבד למען תעש-חוץ ולמען התעשיות הכימיות). תוצאות הניתוח שורטטו, במשרד של בלאס, ונשלחו אל המהנדס הראשי, זלמן שנקמן. פגזי פיאט ניתן למלא בטי.אן.טי בלבד. מאיטליה הובאו כמויות עצומות של גושי טי.אן.טי, שפורקו מפגזי תותחים ומרגמות. בתחילה פוררו עובדי תעש-חוץ את הגושים לאבקה, בפטישי-עץ, בתוך מיתקן-כתישה. הייתה זאת עבודה מסוכנת וגם לא יעילה, מפני שלפיאט נדרש חומר-נפץ יצוק. ניסיונות-היציקה הראשונים לא עלו יפה, ויותר מכול נכשלו שנקמן ואנשיו בהרכבת המטען החלול. את הפתרון מצא הכימאי סגרי, שעבד ביציקת חומרי-נפץ באיטליה, ארץ-מוצאו, לפני מלחמת העולם השנייה. סגרי שיחזר את התהליך מן הזיכרון, וסייע בבניית המיתקן ליציקת מטען חלול במפעל "אוסם" שבפרדס-אברל'ה. השם "סגר", שניתן אז לתהליך ייצור רקטת-הפיאט, עבר מתעש-חוץ בירושה לתעשיה של צה"ל, והוא רווח בה עד היום, אף שרבים אינם יודעים מה מקורו וטועים בפירושו.

אחרי ייצור פגזי-הפיאט הראשונים יצא צוות, בראשות שמעון רון, לניסויים אל אזור לא מאוכלס בצפון תל אביב. רון ירה פגזים על בריכת-מים ערבית נטושה, והם אומנם חדרו דרך קירותיה.¹⁴ ב-22 במארס דיווח יצחק וילנצ'וק לבן-גוריון שייצור מטול-הפיאט מתקדם "במלוא הקיטור". בניסויים פילחו הפגזים שלוש לוחיות של 60 מילימטר. וה"הגנה" הזמינה ארבעים ושמונה אלף פגזי פיאט.¹⁵

____

[בשבוע הבא: יצור להביורים ומרגמת "דווידקה" תוך כדי מלחמת העצמאות.]

1. חומר נפץ אשר יוצר על-ידי אנשי המחלקה המדעית של ארגון ה"הגנה" מחומרים מקומיים, כתחליף לטי. אן. טי.
2. יומן דב"ג, 29 בדצמבר 1947: סת"ה. ג/2 עמ' 1521; "נר לנעדרים". אגודת האינג'נרים והארכיטקטים בישראל, איגוד האינג'נרים למים והנדסה חקלאית, דצמבר 1978. עמ' 24-22: ראיון עם נתן ארד ב-13בספטמבר 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם רענן וייץ.
3. כיום אזור בורסת-היהלומים.
4. המקורות לסיפור תכנונו והקמתו של בית-החרושת לשדית בפרדס אברל'ה הם: מב"ג, מכתב דוד בן-גוריון לאליעזר קפלן מ-9 בפברואר 1948: יומן דב"ג, 14 בינואר 1948: העדות הנ"ל של שלמה גור בארכיון תולדות ההגנה וסדרת הראיונות עם שלמה גור ועם שלמה בוגרד; הארץ. 26 בינואר 1948; ראיון עם אריה ברנר ב-24 באוגוסט 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם רענן וייץ.
5. הראיונות הנ"ל עם יוסף חריט וזלמן שנקמן.
6. את"ה, עדות של פרופ' יואל רקח; סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור ועם אהרן דונגי.
7. הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין ועם שלמה גור.
8. לימים, אלוף, סגן הרמטכ"ל במלחמת יום כיפור ויוזם פיתוח הטנק "מרכבה".
9. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה גור, אהרן דונגי, רענן וייץ וישראל טל; ראיון עם יוחנן גולדברג ב29- במאי 1980; הראיון הנ"ל עם משה זרחי.
10. שמחה בלאס. מי מריבה ומעשה. מסדה, 1973. עמ' 149.
11. ראיון עם שמעון רון ב-31 באוגוסט 1979.
12. יהודה בלינקוב. שהיה מנהל מפעל ההרכבה של תעש-חוץ בשכונת-מונטיפיורי. סיפר כי מוקשים שנפסלו לשימוש בגלל ייצור לקוי נשלחו לנגב וגרמו לתאונות. בחקירה התברר שבעל המפעל שייצר אח המוקשים שיחד את האחראי למשלוח. האיש שקיבל שוחר פוטר. אבל מונה אחר-כך לתפקיד בכיר יותר ב"הגנה". הראיון הנ"ל עם יהודה בלינקוב.
13. שמחה בלאס, מי מריבה ומעשה, שם, עמ' 150-149; הראיון הנ"ל עם שמחה בלאס: הראיון הנ"ל עם שמעון רון.
14. הראיון הנ"ל עם זלמן שנקמן: שמחה בלאס, מי מריבה ומעשה, שם. עמ' 151-150; הראיונות הנ"ל עם שמחה בלאס, שמעון רון, אריה ברנר, דוד בלינקוב.
15. יומן דב"ג, 22 במארס 1948.