♦ הלאומיות ניצחה. לא "לאומנות" ולא "פשיזם" ושאר ירקות שפסיאודו-ליברלים אוהבים לכנות בהם כל מה שאינו "הם" - אלא לאומיות טבעית פשוטה, רגשית, לא מתוחכמת, מהסוג שחלקים בעילית השמאלית-ליברלית במערב בכלל, ובבריטניה בפרט, אינם סובלים, ולבטח אינם מזדהים עימה. הלאומיות הבריטית הקדימה את אירופה; חוקר הלאומיות הנודע, אדריאן הייסטינגס, הרחיק את ניצני גיבושה עד למאה ה-8, ואת גיבושה הממשי למדינת לאום אנגלית ראה כבר בתקופה הסקסונית בין המאות ה-9 וה-11. המחשבה שמדובר רק ב"פופוליזם" וב"הצהרות ריקות מתוכן" מעידה בעיקר על בורות המבקרים.
♦ הפחד מהזרים אינו המניע, אלא המעורר. רבים מהזרים המציפים את בריטניה מסרבים להשתלב בחברה ולאמץ את תרבות המארחים, ואינם רואים עצמם מחויבים לאתוס הבריטי ארוך הימים. דווקא משום כך - מפני שהזרים יצרו אוטונומיה תרבותית (וכנראה גם לאומית) זרה - הם שימשו זרז (קטליזטור) להתעוררות הרגש הלאומי הטבעי של הבריטים שניסו לחסלו בשם אידיאות אוניברסליות - רגש ההזדהות עם הקולקטיב, ארצו, מורשתו, דתו ותרבותו, ערכים נוספים הכרוכים בחבל הטבור של האתוס הבריטי.
♦ באופן לא מפתיע (ודי משעשע, יש להודות), התקשורת הישראלית בחלקיה הידועים אהדה את מחנה ההישארות. למה מה, זה עסק שלנו? כן, כמו בבחירות האחרונות: התכחשות להמיית ההמון, לרגש הלאומי, למסורת הדתית, ביחד עם כניעה בפני החשיבה הטוטליטרית בשמאל, שאינה מתירה לחשוב אחרת, גם במחיר ניתוק מהמציאות (ומהעם). התוצאה: פארסה, שחזור מוקטן של הטרוניה והאבל שאחזו בעיתונאינו האמיצים אחרי 17 במרס 2015.
♦ לפני כחודשיים דחק
ברק אובמה בבריטים לבחור בעד ההישארות באיחוד האירופי. תוצאות הבחירות בבריטניה מלמדות על מידת (אי) השפעתו. אובמה כסמל להקצנתה של העילית המערבית, העמלה מאז מלחמת העולם השנייה לפרק את רעיון הלאומיות, וכסמל להשלטת האידיאולוגיה (שהוא מכנה: "ערכים") על פני בחינה מפוכחת של המציאות ולמידה מההיסטוריה. גם על נושא זה יש לדרמה האנגלית השלכות.
♦ ישראל. לא ברור עדיין אם זה טוב או רע לנו. הגורמים האירופיים והבריטים האנטי-ישראלים, הלוחמים לסכל את שיבת ציון בדרכים מתוחכמות יותר ופחות, קשורים לזרמי עומק פסיכו-היסטוריים, דתיים ומיתיים, שאינם צפויים להיעלם ואולי אף יתחזקו. עם זאת, לא רע לראות את
האיחוד האירופי העוין נחלש היום. נמתין.
