עשר שנים כבר הספיקו לחלוף מאז שדינו סרטיראני, בן לשושלת-מסעדנים איטלקית, ניהל ביד רמה את מטבחה של מסעדת "רוסטיקו", הממוקמת בשדרות רוטשילד 15 בתל אביב. בינתיים זרמו מים רבים בירקון וממטעמיו של דינו נותרו - מלבד מתכון אחד במסעדה, הקרוי עדיין על שמו - רק הכיסופים והזיכרונות המתוקים.
אלא ש"רוסטיקו", של ימי-ראשיתה, הייתה רק אחת מני מספר מסעדות איטלקיות בישראל, שדינו הטביע עליהן את חותמו האישי. כאלה היו, למשל, "ג'ויה" ו"פורטופינו" שבהרצליה פיתוח, שכוכביהן דרכו כל אימת שדינו כיכב במטבחיהן.
אכזבה
נאמנים בכל זאת לזיכרונות הטובים, החלטנו לפקוד את "רוסטיקו" בצהריו של יום-קיץ לוהט, לתפריט של עסקית מפתה למדי. המסעדה, הממוקמת במקום אסטרטגי, המתה אותה שעה המוני סועדים, עד כדי כך שבקושי נמצא שולחן פנוי עבורנו.
מן המנות הראשונות החלטנו להתנסות במנת-אנטיפסטי של קרעי-מוצארלה, עם עגבניות-שרי, בצל סגול, זיתים ובזיליקום. הייתה זו מנה בהחלט מרעננת ופיקנטית בטעמה. לבת הזוג, לעומת זאת, לא שיחק המזל בבחירה. היא הימרה על פסטת פירות-ים, שהבטיחה גדולות, אך נחשפה בקטנות. פסטת הספגטני הכילה, אומנם, את מה שהובטח בה - שילוב מרובע של שרימפס, קלמארי, מולים וטונה - אבל הסך-הכל היה מאכזב, ברמה של "תפסת מרובה - לא תפסת".
לא מלהיב
בהגיע תור העיקריות, נפלה בחירתי על ניוקי מתוצרת ביתית, ובצידם תרד, שעועית ירוקה ואפונה. המנה לא גרמה לי לצאת מגדרי, באשר כבר אכלתי טובות פי כמה ממנה. שותפה לגורל המאכזב הזה הייתה גם בת הזוג שלידי. פילה הדניס, שנח בצלחתה, כשהוא אפוי במעטפת, עם ניוקי, ירקות עונתיים וחמאת-עשבים, לא הלהיב אותה כלל וכלל.
אקורד הסיום היה טירמיסו, שטעם הגבינה שבו היה דומיננטי מדי, בעוד שהעדר טעם-ליקר בקירבו הפך את הקינוח לבלתי מוצלח. והיו, כמובן, גם קפה מהביל, וסודה שציננה את הנפש של שנינו.
החשבון הסתכם ב-290 שקל והוספנו תשר של 12% לשרות שהיה בהחלט די צולע. את "רוסטיקו" זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
