אני וגם אני

אם מישהו רק אמר שהחיים הם נשף מסכות, הרי שבאה לאה טרַן ועושה להוכיח זאת. והיא אומרת בדרכה שהמסכות הן דבר של יום-יום, הן עובדת חיים ולא רק תחפושת של אותם נשפים, ששם אנחנו מצהירים על כך. אולי רק זה המבדיל. אבל גם אם איננו מתכוונים לכך, הלא במרביתו של הזמן אנחנו עושים לעצמנו מופעי ראווה. הנה כך אנו רוצים להיראות. הנה כך אנו רוצים להרגיש. או הנה כך אנו רוצים שיחשבו עלינו. הנה כך אנחנו רוצים להרגיש את עצמנו. מה זה עושה לנו, מעבר לדמות שנלבשת על גופנו ומייצגת אותנו? האם אנחנו אכן אנחנו?

אִמִּי תָּפְרָה לִי

שְׁאֵרִיּוֹת חֲלוֹמָהּ

מִבַּדִּים וּסְרִיגִים,

תַּחֲרוּת וְחוּטִים

שנשזרו

בָּאָרֶץ אַחֶרֶת.

וַאֲנִי בְּתֵה,

עוֹלֶה חֲדָשָׁה

בְּאַרְצָהּ,

מְחַפֶּשֶׂת

בִּגְדִי זֶהוּתִי

הָאוֹבֶדֶת.

("אמי תפרה לי", עמ' 24)

גם אם היו סמרטוטים, הרי שחשוב שאלה יהיו סמרטוטים דוגמת אלה שעטופים בם אחרים. כי איננו רוצים להיראות זרים, גם לא מוזרים. אנחנו רוצים להשתלב בחברה בה אנו מצויים, כדבר ראשון. אנחנו רוצים להיות מקובלים, חלק מן הכלל שסביבנו. ב"אמי תפרה לי", עוד לפני שלב האישיות זה מה שמדאיג את הילדה הזאת, "החדשה": מה חושבים עליה ילדים אחרים בני גילה. שמא היא גלותית בעיניהם, בלבוש שתפרה לה אמה מאותן שאריות של בד שהיה בהישג ידה. שמא תהיה מוזרה בעיניהם, שמא תהיה שונה. שמא תהיה דחויה. הבגד יכול לקרב אותה, הבגד יכול להרחיק אותה. זאת לפני שתפצה את פיה. אם תיראה זנוחה יתרחקו ממנה. אם תיראה יפה ומושכת, גם אם תיאלם יקיפו אותה. זה בדוק. זה אמפירי.

צָעִיף שָׁחֹר עַל קוֹלָב בְּגָדִים

יֵשׁ בּוֹ אוֹר.

שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה רוֹקֶמֶת

שִׁירַת סְפָרַד

(מתוך "צעיף שחור" עמ' 13)

מאז עלֶה התאנה שחגרו על חלציהם אדם וחווה עברה האנושות דרך ארוכה של לבוש, של התכסות, של הסתתרות או של נראות מסוימת, נבחרת. כל אזור ולבושו, כל עם ולבושו, כל דת ולבושה, כל מעמד ולבושו, כל אירוע ולבושו, וכל תוסף שנתלה על הבגד בא ומשפיע את השפעתו, מסגיר במשהו נוסף את לובשו. כך כשאותה נערה מגיעה לבגרות, למודעות בשלה, היא מבינה זאת היטב והופכת את הבגד לכלי ביטוי הנתון בידיה ככל שתבונתה מגעת. וכי "אֵיךְ תַּעֲמֹד בְּמָקוֹם שֶׁתַּעֲמֹד / בְּלִי בְּגָדִים. בְּלִי גּוּף - / נְשָׁמָה בַּיְשָׁנִית. / לְפֶתַע הִיא / עֻבְדָּה גַּשְׁמִית."(מתוך "איך תעמוד" עמ' 28)

בְּגָדֶיהָ שׁוֹנִים

מְעוֹרְרִים עִנְיָן,

חוֹגְגִים בָּשָׂר וָדָם.

מְאַפְשְׁרִים לָהּ לָחוּשׁ אֶת עַצְמָהּ

מְאַפְשְׁרִים לָהּ חֹפֶשׁ,

אֹרַח-חַיִּים בְּעִנְיָנִים עֶקְרוֹנִיִּים.

(מתוך "היא ובגדיה", עמ'17)

היא שואפת אפוא לכך שהמלבוש שעוטף אותה יכריז עליה, יהיה לה שפת גופה. הסמל שלה. הנה אני באה, זה מה שאני אומרת. אנו רוצים, במודע או שלא, שבגדינו יבטאו אותנו. שאכן ידברו בשמנו. וגם אם איננו חושבים על כך הם עושים זאת, מבטאים אותנו. לאחר הכול, מיום שאנו מודעים לעצמנו ולעולם אנו מודעים גם למראה שלנו. הנה עכשיו בגרנו. ואם יש בתוכנו מי שלבושם, דהיינו חיצוניותם אינה נחשבת בעיניהם, וכמעט אמרתי שתדמיתם העצמית מזולזלת על ידם - הרי שגם אישיותם אינה נחשבת בעיניהם, אינם מפוכחים אליה, ואל יהיו תמהים אם הם נחשבים למה שהם נראים בעיני העולם שמתבונן בם, ואל יטענו כנגדו כאשר יסב מהם את פניו.

אָדֹם דּוֹמֶה לְדָם

חוּם - לַאֲדָמָה.

הָאָמָּנוּת אֵינָהּ דּוֹמֶה

לְשׁוּם דָּבָר

רַק לְעַצְמָהּ.

נַשְׁכָנִית צְעִירָה

חַתְרָנִית,

מַאֲמִינָה אוֹבֶדֶת -

(מתוך "האמנות אינה דומה", עמ' 36)

לכולנו ידוע כי לבושם של האנשים עושה אותם. הבגד הוא התנהגות, הוא אמירה. הבגד הוא השתלבות או התנערות, השלמה או התגרות, הוא בעיטה, הוא מגן, הבגד הוא התום והפריצות. הוא השקט והוא הלבה, הוא הזחיחות והוא המיניות, הוא הצניעות והוא הבוטות, הוא הרגיעה והדרמה. הלא קורה שאדם אינו מניח את דעתנו ללא שום סיבה נראית לעין? זה אכן קורה. אבל זאת, גם בלי שנפרש לעצמנו, יכולה בהחלט להיות הסיבה לקביעת דעה מוקדמת: המראה, הלבוש. התדמית שלו. הלבוש הוא בהכרח חלק ממה שאנו מכנים בהכללה שפת הגוף. ואני יכול לומר ואולי כולנו יכולים לומר כי גם זה בדוק. גם זה אמפירי.

קְרִימִינָלִית שֶׁל רְגָשׁוֹת,

מְקַלֶּלֶת. מְלַקֶּקֶת, מִתְנַשֶּׁקֶת,

מִתְנַתֶּקֶת, מַחֲלִיפָה חֻלְצָה

מַתְאִימָה לַחֲצָאִית עַל פִּי הָעוֹנָה.

אַהֲבָה הוֹפֶכֶת לִדְחִיָּה

מֵחֲלִיפָה קִרְבָה.

מִתְגַּנְדֶּרֶת, מְגָרָה זוֹנָה. שִׁפְחָה.

(מתןך "קרימינלית של רגשות", עמ' 47)

הנה היא לפנינו: בועטת, שוצפת ורושפת, ולא יקשה בוודאי על מביני דבר לנחש איזה לבוש היא עוטה על עצמה בשיר הזה. וכשהיא לובשת את שהיא לובשת לא יקשה עלינו לחוש את הלהבה הלוחכת את נפשה. וכאן אציין, שלאה טרן אומרת ועושה: לפי כך היא כוללת בספר 17 צילומים של עצמה - וכמעט הייתי אומר שהתעוררה בי המחשבה שספר השירים הזה הוא מיזם בסוגו - בלבושים שונים ובזוויות שונות, מוגש על נייר כרומו משובח, פרי עבודתו המקצועית של הצלם גד אולמן.

ואחרי כל הדברים שנאמרו, אני מבקש להביא כהדרן את השיר שסוגר את הספר, ובו היא יורה לכל עבר במין ספירת מלאי של פריטים משעבדים שמחכים שילבשו אותם, אולי בנשף מסכות כלשהו, או סתם במה שאנו קוראים חוצות החיים:

רַק מִי שֶׁלָּבַשׁ לָבָן / יָדַע טַעַם בְּגִידָה / גּוּף בַּנְּשָׁמָה / פָּשַׁט צוּרָה / בִּשְׁעַת הִתְלַכְּדוּת / רִגְבֵי אֲדָמָה / לַשְּׁאֵרִיּוֹת מֵי שֶׁהָיָה / אָדָם / מִתְגַּעְגֵּעַ לְמֶשִׁי / חוֹלֵם אֲרִיגֵי-כֻּתְנָה / עֲטוּר-מַלְמְלָה / מְמַלְמֵל טֶקְסְט / יָדוּעַ מֵרֹאשׁ / אוֹצֵר הַבְטָחוֹת לְחֹם / בִּשְׂמָלוֹת פַאם פַטָאל / מְעוֹרְרוֹת אִירוֹנְיָה / חֻלְצוֹת-בֶּטֶן שֶׁנִּתְפְּרוּ / בְּפָרִיז וּבְרוֹמָא / מְחַכּוֹת לְגִ'ינְס / מְקֻפָּל בָּאָרוֹן / בְּמִדָּה מַתְאִימָה / חֲלִיפוֹת מִטְוִיד אַנְגְּלִי / סָלְחוּ לַבְּרִיטִים / וּשְׂמָלוֹת רְקוּמוֹת / מְחוֹלְלוֹת בְּרִקּוּדֵי-עַם / שִׁירֵי-אַהֲבָה רוּסִיִים / עֲטוּפֵי צְעִיפִים / כָּפִיָּה בְּטִיּוּלֵי-תְּנוּעָה / מִיָּם לְיָם / מְנוֹפְפִים לְשִׁמְצָה / שִׂמְלַת-הַמֶּרְלִין מוֹנְרוֹ / בְּכֹבֶד כָּרִיזְמָה / לַעֲצֹר / בְּגִידַת כְּתֵפָיִם חֲשׂוּפוֹת.

("בגידת הבגד", עמוד 58)

(לאה טרן: "להתלבש להתפשט", הוצאת "ליינס" 2016, 58 עמודים)

_____________________