איתן אבריאל, עורך המהדורה המודפסת של דה-מרקר, הסביר לקוראיו (27.6.16) מדוע מדובר ב"פסיקה הכלכלית החשובה ביותר של העשור". לפי הכותרת, הייתם חושבים שיהיה כאן ניתוח אוביקטיבי של הסוגיות שעומדות להכרעה. לא בדה-מרקר. מטרתו של המאמר היא לומר לכבוב: ניצב לפניך עבריין סדרתי שהשחית את שוק ההון, וברור מה חייב להיות פסק דינך.

לא מאמינים? הנה כמה ציטוטים. "דנקנר הרעיל את התרבות הניהולית בישראל". "הוא גרם לחברה [אי.די.בי] לרכוש במחירים מנותקים מהמציאות עסקים של חבריו". "כל אלה הן רק דוגמאות מתוך רשימה ארוכה של כספי ציבור שחוברו לשותפים ולמקורבים". אבריאל טוען לקשר מושחת בין נוחי לבן-דודו, דני דנקנר, ומוסיף: "ככל הידוע מעולם לא נפתחה חקירה כזאת... לשופט כבוב יש הזדמנות בפסק הדין לסמן את הדרך לנורמות הראויות" - בנושא שכלל אינו מונח לפתחו.

אבריאל מחליט שכבוב צריך גם לטפל בשאלת שומרי הסף של אי.די.בי, למרות שגם זה לא חלק מהתיק: "כולם כשלו בתפקידם ואיפשרו לדנקנר לנהל את הפירמידה ואת יחסיו עם שוק ההון והמגזר העסקי ככל העולה על רוחו. כל זה הרי לא יכול להיות עניין מקרי, והשופט כבוב יכול - אם יבחר בכך - להסביר לציבור את התופעה".

לפי אבריאל, דנקנר ניהל למעשה ארגון פשיעה: "התשובה הנראית לעין היא שדנקנר קנה את השקט וההסכמות שלהם בכסף - משכורות, בונוסים וחבילות שכר של מיליוני שקלים כל אחד. הוא קנה אותם בעזרת הגזרים הללו, אבל גם באמצעות מקלות. כולם ידעו, או חשדו, כי מי שיתנגד לדעתו או למעשיו של דנקנר צפוי לקבל טיפול אלים וקשה, בהעלבות ציבוריות ובפיטורים וחיסול אפשרויות תעסוקה אחרות". ושוב יש לו הנחיות לכבוב: "כדי שמערכות נוספות לא ייכנסו לכשל מערכתי זהה, כבוב צריך לשרטט בפסק הדין שלו את השיטה של דנקנר ולהבהיר לשומרי הסף את האחריות שלהם כלפי הציבור - ואת העונשים שבהם יישאו אם יתרשלו בתפקידם".

אבריאל גם מחליט, שאין ממש בטענה ההגנה העיקרית של דנקנר - לפיה לא היה צריך להריץ את מניית אי.די.בי, כי הייתה זו הנפקת חברים שכולה נמכרה מראש. אבריאל גם יודע, שוב, שלמעשה מדובר בשחיתות: "ה'חברים' בהנפקת 
אי.די.בי היו כולם אנשי עסקים מנוסים, ולכן התשובה ההגיונית היחידה היא שהם ציפו לקבל פיצוי על ההפסד, ותשואה גבוהה על ה'השקעה' בדרכים אחרות. איך בדיוק? אולי באמצעות עסקים עם החברות הרבות של קבוצת אי.די.בי".

הבנת, כבוד השופט? זה מה שצריך להיכתב בפסק הדין. ואם לא הבנת, הנה עוד הוראה מרחוב שוקן: "לכן חשוב שהשופט כבוב יחשוף את השיטה, יבהיר שבניתוח כלכלי מדובר בתכנון שצפוי להסתיים בעסקות 'בעל עניין' שהתוצאה שלהן היא גזילת כספים מהציבור - ושבית המשפט לא יראה בעין סלחנית שיטות כאלה".

אבריאל לא סיים. הוא מסביר לכבוב, שלמעשה יש לו עסק עם משחד סדרתי: "גם את מוסדות השלטון דנקנר שיתק, ובשיטה די דומה: גיוס בכירים מתוך המערכת השלטונית בשכר גבוה. כמו טייקונים אחרים, דנקנר נהג לגייס לשורותיו בכירים מתוך רשות ניירות ערך, משרד האוצר ומשרדי ממשלה אחרים, שתפקידם היה להכשיר את פעולותיו. בדרך זו הוא גם גייס אנשים שמכירים את כל הטריקים טוב יותר מהרגולטורים עצמם, וגם העביר מסר: מי שיהיה אתי בסדר - יתוגמל".

אבריאל מסיים באזהרה לכבוב: "בפרשה של הנפקת החברים, דנקנר השאיר מספיק סימנים כדי לספק לבית המשפט הזדמנות לחקור ולחשוף את השיטה - והזדמנויות כאלה הן נדירות. הנפילות העסקיות שלו ושל קומץ טייקונים אחרים אומנם השאירו חלל ריק, אבל אם בית המשפט ומוסדות האכיפה האחרים יסתפקו בהכרעה משפטית יבשה ולא יבהירו לציבור את כללי המשחק, זהו רק עניין של זמן עד שיגיעו טייקונים חדשים שימשיכו את מורשתו של דנקנר".

למחרת הצטרף יורם גביזון למאמץ המלחמתי, בתפקיד השוטר הרע. "המסר הבעייתי 
של חאלד כבוב", הכתיר את מאמרו על פסק הדין, בו דחה כבוב בקשה לתביעה נגזרת נגד החברה לישראל ובכיריה בשל הסדר הנושים בחברת צים. כבוב קבע, שההסדר נעשה בצורה פגומה בנוגע למניית הזהב של המדינה, אך דחה את הבקשה בנימוק שקבלתה רק תזיק לחברה, במיוחד אחרי שההסדר כבר בוצע.

גביזון כמובן יודע טוב יותר: "טענת כבוב לא זו בלבד שהיא צריכה הוכחה, אלא גם כוללת סתירה פנימית ותיאור חסר ולא מדויק של אפשרויות הפעולה שעמדו בפני חברי הוועדה המיוחדת... כבוב לא מסביר למי 'ברור שהסדר החוב עדיף על פירוק'". ובכן, מר גביזון, אם היית קורא את פסק הדין, היית רואה שאפילו מבקש התביעה מסכים עם הקביעה הזאת. אבל לדה-מרקר זה לא מספיק, כי צריך להלך אימים על השופט - שעומד להכריע בתיק הרבה יותר חשוב.

אבל גביזון הוא לא רק שופט-על, הוא גם מנהל-על. יש לו רעיון גאוני, שלא עלה על דעתו של איש ממנהלי המו"מ בזמן אמת, וגם לא נטען בידי מבקש התביעה בדיעבד: "בהינתן שעלו בתוהו כל מאמציה של החברה לישראל לבטל את מניית הזהב, ונגזר עליה לקבל נכס לא סחיר - חברי הוועדה יכלו לדרוש להוריד את הסכום שתשקיע החברה בצים, או לדרוש את הגדלת מספר המניות שיוקצה לה. אולם דבר זה לא נעשה". אולי כדאי שעמוס שוקן יגייס את גביזון כיועץ להציל את הספינה השוקעת שלו-עצמו.

ואז מגיעה פסקת הסיום: "העובדה שכבוב מצא פגמים כה חמורים בממשל התאגידי של החברה לישראל בהליך כה קריטי, כמו אישור הסדר החוב הגדול בתולדות המשק, ומצד שני יו"ר הוועדה לנגהולץ וחברי הוועדה, עודד דגני, זהבית כהן ומיכאל בריקר, יוצאים פטורים בלא כלום - כל אלה מעידים עד כמה ריקה מתוכן היא היומרה של כבוב לקבוע נורמות בתחום הממשל התאגידי. היא גם מעוררת את החשש שכאשר מגיע רגע האמת, יעשה כבוב מאמץ רב, ובלבד שלא יצטרך לבעוט בישבנם של חתולים שמנים גם כשהם הרוויחו זאת ביושר".

המשפט האחרון הוא החשוב ביותר, הוא זה שמכוון במישרין לפסק הדין בנושא נוחי דנקנר. גביזון כבר מכין את הקרקע לטיעון אם יזכה כבוב את דנקנר: זה לא יהיה משום שדנקנר חף מפשע, אלא משום שכבוב הוא פחדן. לא משנה שכבוב שלח לכלא רבים ולא טובים, לא משנה שהוא הראשון שגזר מאסר בפועל על שימוש במידע פנים. אם דנקנר יזוכה - סימן שהשופט "עשה מאמץ רב" כדי לא להרשיע אותו. או במילים אחרות: השופט לוקה במשוא פנים, שלא לומר גרוע מזה.

הסאב-טקסט של שני המאמרים הללו הוא ברור: אם כבוב יעז לזכות את דנקנר - קבוצת הארץ תצא למלחמה נגדו. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. כבוב הוא אחד משני המועמדים המובילים (לצידו של ג'ורג' קרא) להתמנות באוגוסט הבא לבית המשפט העליון, במקומו של השופט סלים ג'ובראן. אם הוא לא יתן לשוקנים את מבוקשם - תהיו בטוחים שהם ייצאו למסע אישי נגדו, יגייסו כל מומחה (או "מומחה") אפשרי ויקרעו לגזרים את פסקי הדין שלו בכלל ואת זה שבפרשת דנקנר בפרט.

מצד שני, כבודו, לא הייתי מתרגש יותר מדי. הארץ אוהב לחשוב שיש לו עדיין השפעה על מקבלי ההחלטות, ובמיוחד במגזר המשפטי, אבל זה לא נכון. קודם כל, משום שהוא בוודאי אינו משפיע על הפוליטיקאים היושבים בוועדה לבחירת שופטים, שכולם אנשי ימין. שנית, משום שאם הייתה להארץ השפעה כזאת - נעם סולברג ("עבריין בינלאומי", זוכרים?) לא היה בבית המשפט העליון.

ועוד הערה אחת: אם כבוב רוצה להתייחס לעניינים שבשולי הפרשה, כמו ש"מציע" לו אבריאל, אולי הוא ימצא לנכון להתייחס דווקא לניסיון התקשורתי הבוטה להשפיע על ההכרעה, תהא אשר תהא השורה התחתונה של פסק הדין.