- הבדווים - הבדווים המשיכו לחדור לארץ במאה ה-19 וראשית המאה ה-20. על-פי מחקרים של פרופ' משה שרון, שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ, ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח'ים הבדווים.
- ב-1814 היגר חלק מהשבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, והגירה זו תרמה להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העות'מאני.
מוסא אל-חסי מהשבט המצרי הנאדי התיישב בעזה, לאחר שנאלץ לברוח לאחר שהואשם ברצח. תוך זמן קצר הוא הפך למפקד יחידת פרשים שכירים בשירות השלטון העות'מאני. לאחר הרצחו תפס בנו עקיל את מקומו ועבר לשירותם של המצרים (בנו של
מוחמד עלי)שכבשו את הארץ ב-1831. הוא הסתכסך עם המצרים ועבר לשירותם של העותמ'אנים ואף לקח חלק, בתקופה הביניים, במרד הפלאחים נגד השלטון המצרי ב-1834.
היחסים בין עקיל והשלטון העות'מאני עברו עליות ומורדות, אבל בכל פעם הם נאלצו להשלים מחדש עם כוחו. העות'מאנים נאלצו להשלים עם העובדה שהשבט המצרי הנאדי, בהנהגתו של עקיל, מסוגל להביא ביטחון לצפון הארץ. אבל, בשלב מסוים פוטר עקיל ועבר עם שבטו לעבר הירדן. משם ערך פשיטות שוד לצפון הארץ, יחד עם שבט הבנו-צח'ר, ועירער את הביטחון. ב-1847 התגברו הפשיטות של עקיל ושבטו לעמק הירדן, בשיתוף עם 3 שבטים: הבנו- צח'ר, הצקר והצביח. השלטון העות'מאני לא הצליח להתגבר על הפשיטות ונאלץ להחזיר את עקיל לתפקידו כשומר הביטחון. כוחו של עקיל גבר ב-1848 כאשר הוא קיבל על עצמו להגן על משלחת אמריקנית שבאה לחקור את הירדן וים המלח.
בסוף שנות ה-1840 ובראשית שנות ה-1850 החלה ריאורגניזציה בצבא העות'מאני והרמטכ"ל החדש, מוחמד קברצלי פאשה, עשה ניסיון להשתלט על כל הגורמים שעשו בסוריה וא"י כבתוך שלהם - בדווים, דרוזים - אבל ללא הצלחה יתרה. בלית ברירה נעשה שימוש בשירותיו של עקיל, שהצליח בהשלטת סדר יותר מהצבא, אבל בסופו של דבר הצליחו העות'מאנים לעצור אותו ולהגלותו לגבול סרביה.
אבל, עקיל הצליח לברוח ממקום גלותו ותוך זמן לא רב שוב חזר לעבוד בשירות השלטון העות'מאני. לאחר שהוא קיבל תגבורת משבט הנאדי ממצרים, ואחיו צאלח הצטרף אף הוא עם יחידת פרשים, החל עקיל שוב, יחד עם בעלי בריתו, לפשוט על כפרי הגליל ועמק יזרעאל. שוב נאלצו העות'מאנים להיכנע ולקבל את עקיל לשירותם.
ב-1860 פרצה מלחמה בין הדרוזים והנוצרים בלבנון והיהודים והנוצרים בגליל חששו שהמלחמה תתפשט לגליל ורבים החלו לברוח. אבל, היה זה עקיל שנתן חסותו ללא מוסלמים ואף חיזק את מעמדו ע"י הידוק הקשרים עם צרפת, למורת רוחם של העות'מאנים.
ב-1863 חדרו השבטים הבדווים בנו-צח'ר, בנו-חסן, הסביח והסרדייה, מעבר הירדן לאזור טבריה. עקיל, בעזרת מושל עכו הצליח להדוף את הפולשים. אבל, בעקבות משבר נוסף ביחסים עם העות'מאנים עקיל התפטר ועבר לאזור עזה. בהעדרו התחדשו פשיטות השוד מעבר הירדן וגם שבטים בדווים בצפון הארץ עסקו בשוד תושבי הכפרים.
מערכת היחסים בין העות'מאנים ועקיל המשיכו על-פי אותם דפוסים. עקילה שלט בהפסקות בחלק מהארץ כ-30 שנה. הוא מת ב-1870.
- שבט החווארה - באמצע המאה ה-19 השתלט הבדווי עקילה אגא ראש שבט החווארה על הגליל ומרכז שלטונו היה באעבלין. השלטון העות'מאני לא היה מסוגל להביסו וחתם עמו ב-1852 הסכם שעל פיו הוא התמנה למפקד משטרת הכפרים והתחייב לבלום את פשיטות הבדווים לגליל. מערכת היחסים בין עקילה אגא והשלטון העות'מאני עברו עליות ומורדות. הכורדים שימשו כחיילים ביחידות של בלתי- סדירים בשירות השלטון העות'מאני. הם חדרו לארץ על-פי הוראת השלטון העות'מאני כדי להילחם בעקילה משבט החווארה. הקרב בין עקילה ובני בריתו משבטים בדווים אחרים ובין החיילים הכורדים התקיים ב-1857 והסתיים בניצחון הבדווים.
ב-1863 חדרו שבטים בדווים מעבר הירדן לאזור טבריה, והתחדשו פשיטות השוד מעבר הירדן וגם שבטים בדווים בצפון הארץ עסקו בשוד תושבי הכפרים.
ד"ר יובל ארנון-אוחנה, תיאר במחקרו את מפת ההתיישבות של בדווים במאה ה-19:
שבט ערב אל-סעאידה הגיע ממצרים והתיישב באזור חיפה.
השבט הבדווי אל-שקיראת שהתיישב באזור חיפה.
שבט ערב אל-זבידאת התיישב באזור שפרעם.
השבטים ערב אל - עראמשה, ערב אל שמאליה וערב אל הייב חדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו.
שבט התעאמרה התיישב במורדות הרי יהודה באזור בית לחם וחברון. אבל, רוב השבטים הבדווים העדיפו את חוף הים, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן.
חדירת השבטים הבדווים לגליל הייתה פועל יוצא של הידלדלות האוכלוסייה בגליל, עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באוכלוסייה הכפרית. הבדווים התיישבו בשטחים דלי אוכלוסין: בעמקים שהיו אזורי ביצות - עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק זבולון, אך חלקם העדיפו להתיישב באזורים דלי אוכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים - שפרעם.
השלטון העות'מאני ניסה בשלהי המאה ה-19 להעביר את הבדווים להתיישבות קבע. העות'מאנים הושיבו את שבט אל סביח ב-5 כפרים וגם את הצ'רקסים. אבל, בני השבט המשיכו להתנכל לתושבי הכפרים ולשיירות הסוחרים. בשלהי המאה ה-19 החליט המושל העות'מאני לשים קץ להשתוללות אל סביח. הוא הזמין את ראשי השבט למפקדה שלו וחיסלם. רק אחד הצליח להימלט.
אבל רוב השבטים הבדווים שנותרו בגליל לא עברו להתיישבות קבע בתקופה העו'תמאנית. הם המשיכו לפגוע בכפריים ובשיירות הסוחרים.
רבי עובדיה מברטנורה שביקר בארץ בשלהי השלטון הממלוכי תיאר את החורבן שהביאו הבדווים על הארץ:"...הערבים השוכנים במדבריות באים ושוטפים בכל, ועד שערי ירושלים באים וגונבים וגוזלים בדרכם ופורק אין מידם, כי מלאו את הארץ. על כן הייתה כל הארץ במקומות אלו מדבר שממה מבלי יושב, לא יעבד ולא יזרע".
סיכום השבטים הבדווים השונים השתלטו על הגליל וגם על אזורים נוספים בארץ, תוך התגרות בשלטון העות'מני ועסקו בשוד וביזה בתקופות של נתק בינם לבין השלטון העות'מני והבטיחו את הביטחון של התושבים בתקופות בהן פעלו בשירותם של העות'מנים. בתקופות אלה הם התפרנסו מגביית מיסים או ליתר דיוק "דמי חסות".
- הכיבוש המצרי - בין 1832 - 1840 השתלטו מוחמד עלי ובנו איברהים פחה על הארץ, בנצלם את חולשת השלטון העות'מאני. בתקופת שלטונם הובאו עשרות אלפי מהגרים מצריים לארץ. איברהים פחה שלט בארץ ביד רמה. הוא הכביד את עול המיסים וחייב את התושבים לשרת בצבאו. ב-1834 פרץ מרד שנקרא "מרד הפלאחים" והקיף גורמים לא מעטים מתוך האוכלוסייה. המרד דוכא באכזריות. בייחוד חשו בכובד ידו שבטי הבדווים בנגב.
