המשימה: השמדת כפרים ערביים

דוד שאלתיאל נולד בהמבורג שבגרמניה, בשנת 1903. מצד אביו היה נצר למשפחה ספרדית מיוחסת, שנדדה מפורטוגל לאנגליה, ומשם להולנד, והשתקעה בגרמניה. שאלתיאל היה גאה בתואר ס"ט (ספרדי טהור), אף שאמו הייתה בת למשפחה אשכנזית, אף היא מיוחסת ואמידה. בגיל צעיר מאוד מרד באביו, שהיה דתי-קיצוני, ובגיל חמש-עשרה העמיד את אלוהים במבחן: אכל בשר-חזיר ביום-הכיפורים, לא נענש וחדל להאמין. הוא עזב את בית הוריו, נדד ברחבי גרמניה, התיידד עם פוחחים, נשכר לעבודות מכל הבא ליד, ופרש מהן. ב-1923 התגלגל לארץ-ישראל, ועבד בה כחקלאי, כשליח ודייל בבית-מלון בעיר העתיקה, וכמשרת בבית הקונסול ההולנדי בירושלים. אחרי זמן-מה הפליג לאיטליה, עבד במפעל טקסטיל במילאנו, צבר כסף, נסע למונטה-קרלו והפסיד בהימורים את כל כספו. משם נסע לעיר-מולדתו. עבד בימים בבית-המסחר לתוצרת-עור של אביו, ובלילות, בשותפות עם שומרת של בית-שימוש ציבורי, מכר תיקים ליצאניות. ב-1926 התגייס ללגיון הזרים הצרפתי, שירת בו חמש שנים, השתתף בקרבות במדבר סהרה ובהרי-האטלס, וקיבל דרגת רב-סמל ואת עיטור השירות המצוין. אחרי זאת קיבל משרת סוכן בחברת-הנפט "של" בפאריס, ונשבה בקסמי תרבותה, מטבחיה ויינותיה של עיר-האורות. ב-1934 חזר לארץ-ישראל ועבד כשומר על חתולים וארנבים ששימשו בניסויים במעבדות האוניברסיטה העברית. מצוקת בעלי-החיים נגעה לליבו, הוא שילח אותם לחופשי ופוטר מעבודתו. אחר-כך עבד בבניין ובשמירה בכרמים, והתגייס לארגון ה"הגנה".

מפקדי-ה"הגנה" כיבדו את האיש בעל-התרבות המערבית, ששירת בלגיון הזרים האגדי, ושאלתיאל, שהיה, בעקבות שיטוטיו הרבים, צמא לאוטוריטה, ראה בהם אנשים היודעים את אשר לפניהם. ברל כצנלסון התרשם שיש בשאלתיאל "ניצוץ של תושייה" ושהוא מכיר היטב את אירופה המערבית, והמליץ עליו לפני אליהו גולומב, משה שרת ושאול אביגור. לשאלתו של שרת, "אתה יודע מה ברצונך לעשות?" ענה שאלתיאל: "להיות נושא-כלים של העם היהודי." סגנון זה הרשים את מנהיגי הישוב ופתח דלתות לפני שאלתיאל.

בשנת 1935 שלחו גולומב ואביגור את שאלתיאל לאירופה לרכוש נשק, תחת הכיסוי של שליח מארץ-ישראל בתנועת "החלוץ" בפאריס. שאלתיאל רכש נשק בבלגיה, ובגרמניה, אף שכבר הייתה תחת שלטון הנאצים. הוא כתב: "רוב הזמן הייתי בפאריס, ובסוף השבוע הייתי נוסע ליום-יומיים לאנטוורפן. היה לנו קשר עם ברונו ספירו, סוחר נשק מהמבורג (ידיד של משפחת שאלתיאל), שהיה בא לבלגיה. קנינו ממנו חמש מאות רובי 'מאוזר', במחיר שלוש לירות שטרלינג הרובה, וכן 'מאוזרים' בעלי מחסניות של עשרים וחמישה כדורים." את כלי-הנשק שרכש אָרָז שאלתיאל בחביות מלט לבן' והביא אותן לנמל אנטוורפן. ישראל גלילי יצא לאנטוורפן, למד לזהות את החביות, ולקח אתו לארץ-ישראל תעודות-משלוח על-שם יוסף קטן (השם נבחר מספר הטלפונים). באוקטובר 1935 הגיע לנמל יפו המשלוח השלישי של חביות-המלט, באונייה הבלגית "לאופולד השני". חמש מאות שלושים ושבע חביות, שעברו בנמל בדיקה שגרתית ונמצאו כשרות. למחרת אירעה תקלה: אחת החביות נשמטה ונפלה במהלך ההעברה. המכסה שלה נפתח והכדורים הדרדרו ממנה על הרציף. כל המטען הוחרם, והשלטונות הבריטיים פתחו בחקירה: מי שלח את המטען מאירופה ומי עמד לקבל אותו בארץ-ישראל.

גלילי נסע לפאריס, טשטש עקבות, חיפש שיטות-משלוח חדשות ונסע עם שאלתיאל להמבורג. שם הראה לו שאלתיאל משלוח של זכוכית לחלונות-ראווה, שבו נטמנו אקדחים רבים. בתוך גרמניה הנאצית לא הראה שאלתיאל סימני פחד, ואף לא סימני-זהירות. גלילי הביא אתו מברלין מזוודה עם מאה אלף מארקים, שנתנו לו השליחים, אנצו סירני ואהרון ציזלינג, ושאלתיאל לקח אותו אל סוחר-הנשק ספירו. אשתו של ספירו, לא-יהודיה, ומאהבה, הפקיד הראשי שלו, הלשינו לשלטונות על עסקי הבעל היהודי. ספירו ושלתיאל נאסרו בידי הגסטפו, הידיעה על מאסרם של שאלתיאל וספירו הגיעה אל גלילי כששהה בפאריס. השניים נחקרו בעינויים קשים, וספירו התאבד במעצר. שאלתיאל נחקר בעינויים חמישה-עשר חודשים ולא נשבר, ואחר-כך נשלח למחנה-הריכוז בדכאו. שמונה חודשים הוא שהה שם והיה למנהיג האסירים. שליחת "הקיבוץ המאוחד" לגרמניה, יוכבד בת-רחל, וסוחר יהודי שהיה קשור למפלגה הרוויזיוניסטית, הצליחו לקבל ממנו ידיעות, ומנהיגי הישוב בארץ-ישראל ביקשו מהשלטונות הבריטיים לסייע לשחרורו. בד-בבד הטילו על פנחס (פינו) גינזבורג, שהיה שליח-עליה בגרמניה, לפעול לשחרור שאלתיאל. גינזבורג קשר קשרים עם אישים נאצים וביקש מהם להשתדל ששאלתיאל ישוחרר עד 31 במארס 1939, בטענה שבתאריך זה יפוג תוקף רישיון-הכניסה שלו לארץ-ישראל. שאלתיאל שוחרר ב-30 במארס, וחזר לארץ-ישראל כחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם. בארץ-ישראל השתתף בפעולת-גמול ונעצר כחשוד ברצח שלושה ערבים. אשמתו לא הוכחה, והוא שוחרר בתחילת שנת 1940. כשהוקמה "מחלקת הריגול הנגדי" (ר"ן) היה המנהל-בפועל שלה, יחד עם יהודה ארזי; אחר-כך מונה ארזי לאיש-קשר של ה"הגנה" עם הבריטים, וזאב שרף הצטרף אל שאלתיאל במקומו. שניהם הקימו את שירות הידיעות של ארגון ה"הגנה".

בשנת 1942 העביר שאלתיאל את הפיקוד על הש"י לישראל עמיר, מונה למפקד מחוז-חיפה, והכין את אזור הכרמל לקראת אפשרות פלישה של צבא גרמני, במסגרת "תוכנית הצפון".¹ בסוף שנת 1943 מסר את הפיקוד על חיפה ליוסף בן-פורת, וב-1944 נשלח לאירופה המשתחררת, כדי לקשור קשרים עם ניצולי השואה. ב-1945 נפגש עם ראשי המחתרת היהודית בצרפת, ושכנע אותם לא לפרק את ארגונם אחרי הניצחון על גרמניה, אלא לסייע לעקורים בני עמם לעלות לארץ-ישראל, לאמן אותם ולרכוש נשק למען ה"הגנה". בימי "תנועת המרי" מונה ל"קצין לתיאום מבצעים נגד הבריטים". ב-1946 סיים ישראל עמיר את תפקידו כראש הש"י (וקיבל את הפיקוד על ירושלים) ושאלתיאל קיבל שוב את הפיקוד על הש"י. בתחילת פברואר 1948 מונה למפקד ירושלים.

בספר שהוקדש לזכרו כתוב (באהדה): "מיום שעמד על דעתו נקרע דוד בין תחושת הכבוד והמסירות למסורת, לאביו ולכל הערכים (ש)אותם ייצג, לבין דחפיו ויצריו הטבעיים שהורוהו למרוד במוסכמות ולחיות לפי צו ליבו וכרצונו."² ספק, לכן, אם זה היה האיש המתאים לפקד על ירושלים בשעתה הקשה. אף שהייתה לו הילה של לוחם נועז, והיה לו ניסיון בפיקוד על עיר, אף שלמד, בתפקידו בש"י, פרק במדיניות ובפוליטיקה הפנימית, ואף שבן-גוריון סמך על נאמנותו.

כך תידרך בן-גוריון את שאלתיאל לקראת התפקיד הירושלמי (ב-31 בינואר): "שני שלבים: 1. עד יציאת האנגלים. 2. לאחר צאתם. זה יהיה שונה אם או"ם יירש מקומם באופן אקטיבי, או לא.

"בשלב ראשון: א. לא לתת לעזוב שום שכונה יהודית, לדרוש מהתושבים היהודים להישאר. אם מישהו יעזוב, להכניס אחרים במקומם; ב. לקיים התחבורה לשכונות הניתקות, אוניברסיטה. תלפיות. מקור-חיים וכו'...; ג. להרחיב השטח היהודי (להביאו לרציפות טריטוריאלית)... להגיע חזרה עד המרכז המסחרי; ד. בעיר העתיקה למנוע בכל מחיר יציאת יהודים, להימנע עד כמה שאפשר משפיכות-דמים שם, אם ייתכן סידור; ה. להשכין יהודים בכל בית של שכונה חצי-ערבית עזובה, כגון רוממה...; ו. לחסל (שכונת) שייח' ג'ראח בלי להתנגש עם הצבא האנגלי; ז. להתכונן לתפוס בהזדמנות הראשונה (יציאת האנגלים) מגדל-דוד ולהחזיק בו. אם הערבים ילכו ברצון וועדת או"ם תשתלט, לקבל מרות או"ם.

"אשר לסביבה: 1. לקיים כל נקודה ונקודה ולחזק ביטחונה, אבל לעשות תוכנית של פינוי לילדים ונשים לשעת-הצורך; 2. לתכנן השבתת התחבורה הערבית מהסביבה, אם יפריעו (הערבים) לתחבורה היהודית; 3. לשמור על דרך ירושלים – תל אביב.

"לאחר יציאת האנגלים ייתכן שהמערכה בירושלים תסתיים, אם ועדת או"ם תבוא הנה. כי קודם כול תצטרך להשתלט בירושלים. אם גם סידור ירושלים לא יעלה בידה, זה יהיה כישלון חרוץ של או"ם"³

הרמ"א, ישראל גלילי, עלה עם שאלתיאל לירושלים להסדיר את חילופי המפקדים. פעמים אחדות נפגש גלילי עם אנשי הפיקוד בירושלים, הורה להם להכין את המחוז לתנאים של ניתוק, הבטיח שהפיקוד-העליון ישתדל לשמור על הקשר בין ירושלים ובין מרכז הארץ, ודרש מהם להנהיג משטר חיסכון קפדני, להפעיל את כל כוח-האדם המקומי, להגיע להסדר עם אנשי אצ"ל ולח"י בעיר, ולהגיב בחריפות על הפרות ההסדר הזה.⁴

בן-גוריון שלח למטה המחוז הירושלמי את יועצו הצבאי, שלום עשת, לשם חיזוק. גם שאלתיאל וגם עשת התייחסו ברצינות להנחיותיו של בן-גוריון והכינו "קווי-תכנון למערכות מרחביות" לחודש פברואר 1948:

"למערכה במחוז-ירושלים ארבע מטרות עיקריות: 1. הבטחת ביטחון הישובים בגבולות המחוז; 2. הבטחת התחבורה החופשית, הצבאית והאזרחית, עם יתר חלקי הארץ דרך הכביש לתל אביב, ובערים ירושלים, חברון, בית-לחם, רמאללה ויריחו; 3. ריתוק הפוטנציאל הצבאי הגדול הערבי בהרי-חברון: 4. שמירת חלק מגבול הארץ עם עבר-הירדן מפני פלישת צבא סדיר, גלויה או מוסווית. המטרות האלה יכולות להיות מושגות על-ידי ניהול מערכות צבאיות מתואמות במרחבי המחוז.

"שלבי המערכות הם: 1. חיזוק ההגנה האזורית; 2. הבטחת התחבורה שלנו; 3. הפרעת התחבורה הערבית הפנימית והטרדת האויב; 4. השמדת אוביקטים בעלי ערך כלכלי; 5. השמדת כפרים או אוביקטים החולשים על יישובינו, או המסכנים את דרכי תחבורתנו: 6. השתלטות על שטח לשם שחרורו מפעולות טרור."⁵

בתקופת החפיפה בין שאלתיאל ובין עמיר פוצצו עריקים בריטים את בית "פלשתין-פוסט". ומיד אחרי שקיבל שאלתיאל את הפיקוד אירעו הפיצוצים ברחוב בן-יהודה ובבנייני הסוכנות. יוקרתו של מפקד המחוז נפגעה, אף שלא היה זה צודק לתלות בו את כל האשמה.

עמיר ושאלתיאל מינו את אמנון זעיר – שארגן אז את חטיבת "עציוני" – למפקד-המחוז בפועל, למשך ארבעים ושמונה השעות שבין סיום תפקידו של הראשון, לכניסתו של האחרון לתפקיד, ואלה היו ארבעים ושמונה השעות שנועדו להתקפה גדולה על הכפר הערבי בית-סוריק. מפקד הפעולה, צבי סיני, סגנו, יוסף נבו, והטייס, מודי אלון, כבר סיירו במטוס מעל אזור היעד וצילמו אותו: בבית-הסמינר למורים שבבית-הכרם כבר רוכז הכוח שנועד להתקפה. סיני ונבו בדקו את תצלומי-האוויר ואת המפות, ואז הודיע להם זעיר: "הפעולה מבוטלת. יש ידיעות שכוח של מתנדבים עירקים נמצא בכפר." מחאותיהם לא הועילו. סיני טען אחר-כך שלא מידע חדש הוא שהיה סיבת ביטול-הפעולה, אלא המשבר שעבר זעיר אחרי נפילת ה-ל"ה. לדברי סיני, הרגיש זעיר (שלא בצדק) אחריות אישית לאסון זה, ולא היה לו כוח נפשי לקבל עוד אחריות לסיכון חיי אדם .⁶

ב-10 בפברואר תקפו מאה וחמישים לוחמים ערבים את השכונה ימין-משה, הסמוכה לחומות העיר העתיקה ולשער-יפו. כשש שעות נמשך הקרב עם אנשי ה"הגנה", והם לא הצליחו לפרוץ לשכונה. כשניסו הערבים להחדיר לשכונה מכונית-תופת, פגע כדור במכונית ופוצץ אותה. חמישה ערבים נהרגו מהפיצוץ ותשעה נפצעו. ערבים מן העיר העתיקה, שיצאו לסייע לתוקפים. ירו בהם בטעות. אנשי-צבא בריטים שהצטרפו לאנשי-ה"הגנה", סייעו להם לשבור את ההתקפה. שישה-עשר מהתוקפים נהרגו, וחמישים ותשעה נפצעו. אחד הפצועים היה מפקד ערביי העיר העתיקה, שייח' יאסין אלבכרז, יליד חברון ובוגר אוניברסיטת "אל אזהר" במצרים. מהצד היהודי נהרג לוחם אחד וחמישה נפצעו. בדוח הסיכום של הערבים כתוב: ההתקפה נכשלה בגלל מחסור בתחמושת ומפני שהלוחמים לא הכירו זה את זה ופגעו זה בזה. הם נלחמו באומץ, אך ללא סדר.⁷

יום לפני שקיבל שאלתיאל את הפיקוד על המחוז, ב-13 בפברואר, נכנסו רב-סמל בריטי מרג'ימנט הרגלים הקל, ופקודיו, ללא אישור מפקדיהם, לעמדה של ה"הגנה" באחד מבתי זיבנבירגן שבצפון העיר, בתואנת חיפוש. הרב-סמל הורה לארבעה מאנשי העמדה להיכנס למכונית הצבאית, לקח מהם את נשקם והוריד אותם מהמכונית, בכוח, ליד שער-שכם. הארבעה – נפתלי שול, אליהו קסלר, שלום ליאון ושמעון ניסני – נרצחו בידי ערבים, שהתעללו בגוויותיהם. קצין בריטי, בדרגת סגן, שהרוצחים היו פקודיו, אמר אחר-כך לקצין הקשר של ה"הגנה", משה הילמן, שהייתה זאת נקמה. חבריהם של פקודיו נרצחו בידי אנשי אצ"ל בקפה "ריץ" בנובמבר 1947. הסוכנות היהודית התלוננה, ושלטונות הצבא עצרו את הרוצחים לחקירה .⁸

זאת הפקודה הראשונה של שאלתיאל לחברי ה"הגנה" במחוז: "אמש נרצחו ארבעה יהודים בדם קר, על-ידי הקלגסים הבריטים. הארבעה, אנשי-מגן, נאסרו באמתלת חיפושים. הם לא התנגדו, בחשבם שהם נמצאים בחסות הצבא הבריטי. ארבעה מגנים אלה נמצאו כעבור שעה הרוגים בסביבה ערבית טהורה. אי-לזאת אני מצווה: מכאן ואילך על כל אנשי ה"הגנה" בירושלים להתנגד בנשק לכל ניסיון של חיפוש אחרי נשק או מאסר על-ידי כוחות בריטיים, אם אינם מלווים באנשי משטרה יהודים."⁹ למחרת (ב-15 בפברואר) שלח גלילי מברק לשאלתיאל: "מי נתן לך סמכות להודיע בפומבי להתנגד בכוח לחיפושי נשק וכו'? הוראה כזו אינה בסמכותך ואין לה תוקף. עליך לדבר על כך עם אמיתי¹⁰ ולפעול על-פי הוראותיו."¹¹ באותו יום עלה בן-גוריון לירושלים, נפגש עם שאלתיאל ונזף בו. בן-גוריון הסביר ביומנו את הנזיפה: "גם אם ההוראה נכונה, לא הייתה לו סמכות לכך." על שאלתיאל היה להביא את הצעתו למפקדה העליונה ולקבל ממנה אישור או סירוב. "מקרה זה לא יישנה." הבטיח שאלתיאל הנזוף ליו"ר הנהלת הסוכנות. אחרי ימים אחדים הורה גלילי לשאלתיאל, בפקודה בכתב, "לבטל ההוראה בדבר התנגדות בנשק לחיילים ושוטרים בריטים. הצורה המתאימה לביטול ההוראה הנ"ל תקבע בעצמך. עליך להקפיד על גבולות סמכותך. ולא לתן הוראות מדיניות שהן בסמכות הפיקוד העליון בלבד."

בפגישתו עם בן-גוריון התלונן שאלתיאל: רק אלף וחמש מאות מגויסים במחוז, וברשותם שלוש מאות וחמישים רובים, ארבע מאות סטנים וכמה מאות אקדחים, נוסף על הנשק הלגאלי שבתחנות הנוטרים ועל הנשק של הישובים. הוא ביקש עוד מאה וחמישים סטנים, חומר לביצורים. תיל, מוקשים. אבזרי-תאורה, בגדים, נעליים, מימיות ומזרונים.¹² כשנודע לגלילי על בקשתו של שאלתיאל, הודיע לו, במברק, כי דרישותיו מוגזמות; אבל עוד לפני כן, ב-11 בפברואר, דרש גלילי מגזבר ה"הגנה", ברוך רבינוב, לשלם חלק מהחוב של הארגון למחוז ירושלים (התקציב שהארגון לא העביר למחוז במועדו היה עשרים וחמישה אלף לא"י). והסביר: "האשראי אזל, המחסור גדול, המפקדים מתחלפים ואי-אפשר להטיל את מעמסת החוב על המפקד החדש בראשית צעדיו. הכרחי להחיש מיד עזרה כספית. מחכה לתשובתך היום."¹³ שאלתיאל גם דרש עוד עשרה חדרים למפקדה, ששכנה עד אז בשני חדרים במרתף בית-הסוכנות. "בימים קשים אלה," ענה לו האחראי למנהל בסוכנות, "אי-אפשר להרוס את האדמיניסטרציה שלנו... ואין לעשות שום דבר בלי החלטת הוועדה המתאימה." שאלתיאל, כדרכו, החרים את החדרים שרצה בהם, והפקידים זעמו¹⁴.

ביום שקיבל שאלתיאל רשמית את הפיקוד על המחוז ועל חטיבת "עציוני" (14 בפברואר), נפגשו כל המפקדים הבכירים הירושלמים בגימנסיה העברית ברחביה, ושאלתיאל הציג לפניהם את תוכניתו להגנת העיר והמחוז. "דבריו נשמעו דמיוניים," סיפר אריה שור. "כאשר דיבר על כיבוש שטחים, כדי שתהיה רציפות בין העיר ובין השכונות המבודדות – מקור-חיים, תלפיות ועוד, הרגשתי שהנה תהיה פעילות מתוכננת להגנת ירושלים." על התקופה הראשונה בפיקודו של שאלתיאל ספר שור: "אחרי הפיצוץ ברחוב בן-יהודה" שכבתי חולה בבית. לעת ערב הגיע פייטלסון (פלטי) עם הוראה להתייצב לפני מפקד המחוז. אמרתי לו שאני חולה ויש לי חום אבל, אני הולך. הגענו אל מפקדת המחוז, בבניין הסוכנות. שוב הייתה הרגשה של כמעט-צבא. שָליש לבוש מדים הכניס אותי אל המפקד, שגם הוא היה לבוש מדים. שאלתיאל הודיע לי שאני מקבל את הפיקוד על חבל 5.¹⁵ כשאמרתי לו שאני חולה, נתן לי עשרים וארבע שעות להבריא."¹⁶

מפקד פלוגת הסטודנטים בגדוד "מוריה", יהושפט הרכבי,¹⁷ העריך: "שאלתיאל היה מנותק מהמציאות. הייתה זאת מציאות קשה, והוא ניהל עניינים של גינונים ומשמעת."¹⁸

לדברי קצין-המבצעים ב' של המחוז, אליהו ארבל, ארגן שאלתיאל את המחוז מחדש. הגדיר את תפקידי הפיקוד ואת המשימות המוטלות על היחידות והקפיד מאוד בענייני משמעת: "רוב הירושלמים היו קרתנים. ולא היו מסוגלים לעבוד עם אדם כמותו," טען ארבל. "הם ביקרו אותו על נטייתו לגינונים חיצוניים ולא הבינו שבלי גינונים כאלה אי-אפשר לכפות משמעת, בתקופה קצרה, על ציבור לא-הומוגני, שרובו בלתי-ממושמע."¹⁹

מאיר זורע,²⁰ שהגיע לירושלים במארס ופיקד על גדוד "בית-חורון" בחטיבת "עציוני", סיפר ששאלתיאל אומנם השתלט על רוב המאחזים שנטשו הבריטים בירושלים, אבל "הוא לא היה מפקד קרבי, ולא התעלה לדרגת 'גנראל'. לי היה טוב אתו. הוא לא הטיל עלי משימות, ונתן לי אחריות מלאה להחליט בעצמי. הוא נכשל גם בכך שלא מיצה מהעיר יותר כוח אדם."²¹ יוסף נבו,²² מפקד-פלוגה בגדוד "מוריה", סיפר: "שאלתיאל זעזע את המחלקה המדינית של הסוכנות, שהייתה בנויה על חצי-שתדלנות ועל יחסים טובים עם הבריטים. היה דרוש שינוי מהיר, ושאלתיאל עשה זאת. הוא הלם בהם... וזה מה שהיה דרוש. שאלתיאל הסתדר לא רע עם האוכלוסייה האזרחית, הוא היה טיפוס של מושל...(אבל הוא) לא הבין איך מפעילים כוחות לוחמים, ולא היה מסוגל לתת מנהיגות צבאית ליחידות."²³

הדעה שהביע מאיר דוידזון היא ביקורתית יותר: "לאחר שהחליפו את עמיר בשאלתיאל, ירדתי לתל אביב ואמרתי לידין ולגלילי: 'רבותי, אני לא חוזר לירושלים, שם הציבור אימפוטנטי, ואינני מאמין בשאלתיאל, הוא בלופר וגס-רוח. ירושלים צפויה לאסון אם לא תהיה הבראה רצינית של הפיקוד.'"²⁴

במבט לאחור אפשר להגיע למסקנה ששאלתיאל לא היה מסוגל לפקד על ירושלים בחודשים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות, אבל אין לדעת אם מישהו אחר היה יכול לעמוד במשימה כמעט בלתי-אפשרית זאת. מושג על התנאים של החודשים ההם אפשר לקבל משתי פקודות-יום שהוציא שאלתיאל לכל הכוחות במחוז. בפקודת-היום ב-21 בפברואר כתוב: "במשך שנות השלום הארוכות, פיתחה כל חטיבה²⁵ רגשות עמוקים של רוח היחידה, דבר שהיה בו מן החיוב בתנאי שלום. אולם צריך שיהיה ברור שמעל לכל רוח-אחווה יחידתית צריכה לעמוד רוח האחווה של ה"הגנה". לא האיש, אלא הפיקוד העליון של ה"הגנה" הוא הקובע את מקומו של האדם ואת חטיבתו, ולפי ההוראות של הפיקוד העליון עלול כל חבר "הגנה" להיות מועבר מיחידה. ברצוני להדגיש כי רגשות העדיפות של יחידה זו על אחרת הן בלתי מוצדקות, ועלולות רק להביא נזק לעניין, ורק חברות מובהקת היא אשר תוליך את חילות ה"הגנה" לניצחון הסופי."

פקודה זאת גרמה התמרמרות בשורות, על כן הוציא שאלתיאל למחרת פקודה נוספת עם הבהרות: "פקודת-היום הנ"ל הוצאה כתוצאה מכמה הופעות של 'התבדלות כיתתית' של חטיבות חיל אחד ממשנהו. תופעה מצערת זו התבטאה בגילויים של עדיפות ועליונות שמגלים חברי חטיבות אחדות על חבריהם בחטיבות אחרות, וכתוצאה מכך היו מקרים של אי-שיתוף-פעולה ואי-תיאום בשעת מילוי תפקידי קרב. מחובת כל מפקד להסביר כי קיימת "הגנה" אחת ולא חילות שונים הממלאים תפקידים לפי מה שהטיל עליהם הפיקוד המוסמך. בקשר עם זה ברצוני להפנות מחדש את תשומת ליבם של החברים לאושיה י' מאושיות הארגון. 'הארגון מהווה חטיבה ארצית אחידה המתנהלת על-ידי פיקוד צבאי אחיד, מרכז ומטכ"ל, ולו המרות היחידה על חבריו במסגרת תפקידו.' התבדלות כיתתית זו גורמת נזק חברותי-חינוכי גדול, בעיקר בזמן מלחמה, כשזרם המתגייסים גדול ולא כולם חונכו ברוח ה"הגנה". מן הראוי שהחבר המצטרף ימצא את ה"הגנה" כגוף חברי אחיד, אשר תחום החטיבות השונות נקבע בו רק כדי לתת אפשרויות ביצוע יעיל. חברים מחטיבות שונות, המבלים את חופשתם יחד מתוך יחסי רעות, הם אחד הגילויים החיוביים של אחדות ה"הגנה"."²⁶
_____

בשבוע הבא: ליקויים יסודיים בתפקוד כוח מגדוד "מוריה"; ההתקפה הכושלת על שכונת ואדי ג'וז; התקפות על אוטובוסים ערביים בפרוץ המלחמה; שליחת נועם גרוסמן ופקודיו לביצוע מארב לאוטובוס ערבי בצומת אל-ג'יב, למרות הידיעות שכוחות ערבים גדולים ממוקמים בסביבה, ולנועם גרוסמן ולפקודיו לא יהיה סיכוי לחזור בשלום; המארב נכשל, נועם גרוסמן ורוב פקודיו נהרגו. חלק מן התקלות בפרשת המארב של נעם גרוסמן דומות לתקלות שאירעו בפרשת הל"ה, אך מי שלא הפיק את לקחי הל"ה שילם בפרשת גרוסמן וכן הלאה עד היום.

1. תוכנית המבצר האחרון לארץ ישראל (באנגלית: Palestine Final Fortress) הייתה תוכנית שיזמו הבריטים בשנת 1942, בימי מלחמת העולם השנייה, להגנת ארץ ישראל מפני פלישה של הנאצים מכיוון צפון. היא כונתה גם "תוכנית הכרמל" או "תוכנית מוסא דאג". הכוונה הייתה לרכז את כל הכוח היהודי הלוחם ואת מאה אלף היהודים שגרו באזור הכרמל בתוך מתחם מבוצר, הכולל את העיר חיפה, את הר הכרמל עד נחל בית-אורן, ואת מפרץ חיפה וחלק מעמק זבולון.

2. ראיון עם דוד שאלתיאל ב-1968; יוסף שפירא (עורך, מבקר המדינה בעת כתיבת שורות אלה), דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, משרד הביטחון.

3. יומן דב"ג. 31 בינואר 1948; יוסף שפירא, דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, שם, עמ' 86-85. לפי ספר זה נתן בן-גוריון לדוד שאלתיאל את ההנחיות האלה ב-5 בפברואר, ואיסר בארי, שהיה סגנו של שאלתיאל בש"י, רשם אותן.

4. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.

5. ארכיון גוש-עציון.

6. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני.

7. דב יוסף, קריה נאמנה, שם, עמ' 41; א"צ, ידיעות טנא מ-18 בפברואר 1948; הארץ, 11 בפברואר 1948; ארכיון צה"ל, הפיקוד הערבי במחוז ירושלים, ירוחם, מאי 1948, עמ' 19.

8. אצ"מ 2893/9131 מכתב של עורך-הדין אברהם גורלי לשלטונות הצבא בירושלים, 19 בפברואר 1948: ה"הגנה" בירושלים ב', שם. עמ' 88-87; לאפייר וקולינס, ירושלים, ירושלים שם, עמ' 146.

9. יוסף שפירא, דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח. שם, עמ' 87-86; דב יוסף, קריה נאמנה, שם, עמ' 42.

10. כינויו המחתרתי של דוד בן-גוריון.

11. את"ה. ארכיון גלילי, תיק 23, לעציוני מהילל, 15 בפברואר 1948 ומ-17 בפברואר 1948: יוסף שפירא, דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, שם, עמ' 87.

12.יומן דב"ג, 15 בפברואר 1948.

13. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 23, לנריה מהילל, 11 בפברואר 1948, לנריה מהילל. 15 בפברואר 1948.

14. לאפייר וקולינס, ירושלים, ירושלים, שם, עמ' 146.

15 . מרכז העיר .

16. ארכיון יד בן צבי, ארגזי רחל ינאית-בן-צבי, עדות של אריה שור.

17. לימים אלוף בצה"ל ראש אמ"ן, ערביסט, ופרופסור באוניברסיטה העברית.

18. ארכיון יד בן צבי, ארגזי רחל ינאית-בן-צבי, עדות של יהושפט הרכבי.

19. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו ארבל.

20. לימים אלוף בצה"ל .

21. ראיון עם מאיר זורע ב-26 באפריל 1981.

22. לימים קצין בכיר בצה"ל וראש עיריית הרצליה.

23. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף נבו.

24. הראיון הנ"ל עם מאיר דוידזון.

25. הוא התכוון לפלמ"ח.

26. ארכיון יד בן צבי, ארגזי רחל ינאית-בן-צבי.