עד כמה התפקיד יכול לשנות זהות

נושא "תפקיד וזהות בדרמה המודרנית" שלימד ד"ר אורי ראפ ז"ל באוניברסיטה - היה הקורס החשוב ביותר שלמדתי על תיאטרון. עיקרו: כיצד הלבוש של אדם בעל תפקיד, המתחלף בלבושו עם אדם בתפקיד אחר - כיצד עקב כך משתנה גם זהותו. להמחשה למדנו את "אסקוריאל" של גלדרודה, בו המלך והליצן מחליפים בגדים ותפקיד, והתוצאות ההרסניות מכך.

כמו אקירה קורוסאווה בסרטו קאגמושה, כך המחזאי גלעד עברון במחזהו "הר לא זז", מדגים במלוא החריפות כיצד גנב עלוב שמראהו דומה להפליא לשליט שנהרג במלחמה, יכול להיכנס לתפקיד השליט, להחליפו חיצונית, אך גם כיצד הלבוש והמעמד עשויים לשנות את התוכן הפנימי שלו, את זהותו הפנימית.

לצלילי מוזיקה בסגנון יפני ענוג וכובש שכתב רועי ירקוני (מלהקת "נקמת הטרקטור") מתגלה במה המעוצבת בצורה מדהימה ע"י פולינה אדמוב. מאידך - מינימליזם יפני אופייני, ומאידך-גיסא - במקום דלתות זזות כמיטב המסורת היפנית - קירות מעוגלים הנעים בקלילות ומשמשים כעין מסכים שקופים בעת הצורך. אין גבול לדמיון שמשחק האורות והצללים ש זיו וולושין עושה מתוך ואל קירות אלה, כשהתמונה הופכת עשירה או מצומצמת וממוקדת לפי כוונת הבימאי המחונן עירד רובינשטיין. עיצוב התלבושות הכה מדהים ביופיו וסגנונו היפני שעיצב מאור צבר, מהווה חלק מהתדמית והמסר של כל דמות ודמות. כך גם עיצוב התנועה הכה יצירתי של עמית זמיר, שעשויה לעיתים באיטיות מכוונת סטייל תיאטרון ה"נו" היפני, ובכך מדגישה כל ניע וזיע, ומעניקה דרמטיות נוספת לכל סצינה - כל אלה, כולל קרבות הבמה הכה מקצועיים שעיצב אורי בוסתן, הם שמאירים את המשחק הכה נפלא באיכותו של להקת השחקנים.

ציפי פינס בחרה יחד עם הבימאי את הצוות, שחלקו לא הופיע בעבר כחלק משחקני בית לסין, אך לעומת זאת - השחקנים נבחרו בפינצטה. כך אנו זוכים לצפות בשני עמודי התווך של ההצגה (מלבד גיבורי הדרמה, הגנב-מחליף השליט, אשתו, אחיו ושני בניו), אלה הם שר הצבא טושירו נומורה - עומר עציון (מ"שעונים") הכה נחוש ועוצמתי, והקובע בעצמו את המתרחש, וכן הסמוראי שירו מוראטה - דני ברוסובני, שכבר התבלט בכל הצגה שעשה בתיאטרון האינקובטור ובסרטים הרבים בהם הופיע. הכוחניות והשליטה העצמית היפנית הזורמת משניהם במלוא עוצמתה אל הגנב המסכן והעלוב שמצאו כמחליף זמני לשליט, כדי שהאויבים לא יסתערו עליהם ויכלום - העוצמה שבהם ממש מסמררת. שני שחקנים אלה מתגלים כאן לראשונה על הבמה הרפרטוארית במלוא כל גווני יכולותיהם הכה מרשימות, והקהל הוא שיוצא נשכר מכך.

יורם טולדנו - תחילה כשליט שנפצע אנושות ומת, ובהמשך, כגנב המסכן שנכפה עליו השלטון, ממחיש את תהליך שינוי הזהות שחל בו בצורה פנומנלית פנטסטית. הן בגלל החלפת הבגדים והן הודות ללימוד איך להיכנס לדמות, הודות להדרכתו הסמוראי והקצין.

שמו של השליט היה "הר", כאימרתו הקבועה "הר לא זז". שמשמעותה, כך גם החלטות השליט אינן נתונות למחלוקת. לטולדנו זהו תפקיד שיא בקריירה העשירה שלו, שמעניק לצופים לחזות בתהפוכות נפשיות ובתהליך השינוי מרגע לרגע. הקהל - מהופנט מהדרמה והאירועים הבלתי צפויים: איך יסביר המחליף לאשתו מדוע אין סימן על גופו לפציעה? ואיך יצליח לרכוש את לב בנם הצעיר, יורש העצר, ולשכנעו שהוא אביו? כל הנפתולים הללו, ושפע הבעיות הביטחוניות המתעוררות עם התקפת האויבים - כל אלה מספקים לדרמה שפע של ריגושים מסעירים, שרק הצפיה בהצגה תעניק לצופים.

שאדי מרעי (בוגר "סטודיו יורם לוינשטיין" שכבש כל לב בסרט "בית לחם" ובסידרה "פאודה") כבן השליט מאשתו הקודמת, שהרגה במו ידיו, הוא הנסיך האולטימטיבי: גאה, עקשן, חם מזג ונחוש להשיג את הבכורה המגיעה לו לדעתו. המאבק בתוך משפחת האדון, והצורך להחליט החלטות בהתאם לטובת השבט - הם המניע לשינוי בזהות המחליף, והפיכתו מבובה וויזואלית בתפקיד התחליף, לשליט אמיתי עם החלטות משלו, בניגוד להחלטות יועציו. כך גם עמית מורשת החמוד כבן הקטן, מחצין את התפנית שחלה באופיו לאחר שכמה דמויות חשובות נעלמות מהדרמה, והוא הופך לאדון.

נמרוד ברגמן, שחקן קלאסי-שייכספירי למהדרין, הוא אחיו של השליט המת, המנחה את המחליף בעצותיו, כדי לשמור שלא ימעד. אך דבר לא עוזר, לא הוא ולא הקצין והסמוראי הנאמנים, ששומרים על זהות המחליף בקנאות, לא יכולים לעמוד בפני השינויים שחלים בזהות הגנב שהפך באחת לשליט, והטרגדיה היא בלתי נמנעת. כמו הגולם שקם על יוצרו.

יעל וקשטיין כ"אשה הראשונה" האהובה על האדון, מרהיבה ביופיה, באדנות הליכותיה, ובחוכמתה כיצד לנווט גם מבלי שתהיה לה האוטוריטה לכך. גם היא בחירה אידיאלית לתפקיד, הודות להיותה שיא הנשיות, הרגש המאופק אך החודר, והקסם שהיא משרה על האדון, עד כי גם היא הופכת לחלק מהקנוניה גם אם לא הייתה אמורה לדעת את האמת - והכל, תוך שיתוף פעולה.

יש לציין לזכות היוצרים, שבחרו לא לאפר את פני השחקנים באבקה לבנה, ולא השתדלו, מלבד בתסרוקות, ליצור מראה יפני אמיתי לדמויות. כי התלבושות, התנועה, וההתנהלות - כל אלה משולבים במשחק הכה מדהים, עשו את העבודה גם מבלי להשתעבד לפרטים של האיפור היפני המסורתי בתיאטרון. עיצוב התסרוקות עשה את המלאכה דיו, כמו כל עושר התלבושות המסורתיות.

אם יש הצגה שראוי לכנותה "הצגת השנה", גם אם יש עוד כמה ראויות לציון בתיאטרונים אחרים, הרי זוהי "הר לא זז". מרשימה עוד יותר מההפקה הראשונה שעלתה בהבימה ב-1996. הסיבה: מידת הצלחתם של ברוסובני ועציון למצק את תפקידם ולחופכו להיותם עמודי התווך של הרה-קונסטורציה של העומד בראש, מעבר לאדון, אשתו אחיו והבנים. ובכלל - הפעם, כל תפקיד הוא עוצמתי ומרגש במידות לא רגילות.

שאפו וברכות לבית לסין ולכל היוצרים והשחקנים המחוננים.