כבר שנים שהמקום שהכי מפחיד אותי הוא התור לבידוק הביטחוני. מחבל שירצה לפגוע בקלות בקבוצה גדולה של אנשים, מקבל שם מטרה קורצת. זה בדיוק מה שקרה בחודש שעבר בנמל התעופה באיסטנבול: המחבלים המתאבדים התפוצצו בתוך הקבוצה הגדולה שהמתינה לבדיקה בכניסה לנמל, והתוצאות ידועות.

אלא שדווקא אחרי הפיגוע הזה, החזירו אצלנו את הבידוק הפרטני והמסוכן בכמה תחנות מרכזיות. זה לא רק קורץ למחבלים, אלא גם טיפשי ומשתי סיבות. האחת: בלי לפרט, אני מכיר לפחות שתי תחנות מרכזיות גדולות בהן ניתן לעקוף די בקלות את הבידוק על-ידי שימוש בכניסה אחרת. קיימת תחנה מרכזית בה יש גלאי מתכות ובדיקה קפדנית בכניסה אחת, ועשרה מטרים משם יש כניסה בלי גלאי מתכות ועם בדיקה חפיפניקית. השנייה: קיימות מעין תחנות מרכזיות פתוחות ובלתי מגודרות, אליהן ניתן להכניס כל דבר שתעלו על דעתכם, לשים אותו בתא המטען ולראות את האוטובוס מתפוצץ. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

ועוד הערה. השאלה הדבילית ביותר שאני מכיר היא של מאבטחים בקניונים: "יש לך נשק?". הרי מובן שאם אני מחבל, אמסור הצהרה מלאה ומפורטת על כל אמצעי ההרג שברשותי. זה לא כמו המאבטחים המקצועיים, למשל בנמלי התעופה, היודעים לזהות מבטאים ושפת גוף. זה סתם כסת"ח מטומטם.

על קיר תחנת המשטרה שליד מגדל דוד, הידועה בכינוי "הקישלה", מוצב שלט המספר, שכאן כלאו הבריטים את חברי המחתרות ותנועות הנוער שהעזו לתקוע בשופר ברחבת הכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים. אפשר היה להוסיף שורה: כאן כולאת משטרת ישראל את היהודים שמעיזים להתפלל – או להיראות כמתפללים – בהר-הבית.

כל כך התרגלנו למציאות הזאת, עד שאיננו שמים לב עד כמה היא מופרעת – ומשני הכיוונים. מצד אחד, המדינה היחידה בעולם האוסרת על יהודים באשר הם יהודים להתפלל באתר כלשהו, היא ישראל. מצד שני, היחידים שאסור להם להתפלל בהר-הבית שתחת שלטון ישראל, הם יהודים. תקראו שוב את שני המשפטים הללו, ותגידו לי אם זה לא מצב מופרע לחלוטין, שהיה מעורר צעקות זעם על אנטישמיות, אם היה מתרחש בכל פינה אחרת בגלובוס.

אני מבין את הרגישות. אני יודע שהר-הבית מצוי בידי בריונים אלימים, שלא לומר טרוריסטים, שמאיימים להתפרע ולהשתולל אם יהודי כלשהו יניע את שפתיו ויברך "שהכל נהיה בדברו" על בקבוק מים. זה לא אומר שצריך להשלים עם המצב הזה, זה לא אומר שצריך להתייחס אליו כאל גזירת גורל.

א. תראו את התמונה משמאל. זהו לוח הזמנים של קו 4 של דן בתחנה המרכזית בתל אביב בשבוע שעבר. לוח ידני, כמו בשנות ה-50, בו הנהגים יכולים למחוק ולשנות כראות עיניהם. לא רק שהנוסעים הם כלי משחק חסר-אונים, אלא גם שלהנהלת דן אין בקרה על עבודתם של הנהגים ועל עמידתם במטלותיהם.

ב. נסיעה באוטובוס בין תל אביב לירושלים, ולא משנה הכיוון, נמשכת לפחות שעה. שעה. למרחק של 60 ק"מ בין שתי הערים הגדולות במדינת היי-טק. בכביש שהמהירות המירבית בו היא 110 קמ"ש. אז אפילו אם נקח מהירות של 90 קמ"ש בלבד, הנסיעה אמורה להימשך 40 דקות. אבל, כאמור, אם סיימתם אותה בשעה – אתם בני מזל.

ג. הכריזה ברכבת היא קריזה. אין דקה של שקט. צריך להודיע על כל רכבת שנכנסת לתחנה ושנכנסה לתחנה ולאן היא נוסעת והיכן היא עוצרת. ברכבת עצמה צריך להזכיר לפני כל תחנה את כללי הירידה ("היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד", "הינכם מתבקשים להיזהר בזמן העצירה ובעת הירידה מהרכבת" ועוד). לפני חלק מהתחנות נותנים רשימה ארוכה של התחנות שאליהן הרכבת לא מגיעה ומסבירים שצריך להחליף רכבת. לטובת התיירים, הקריינית מודיעה על Telavivmercaz. וזה רק אצלנו. נסעתי ברכבות ברחבי אירופה, כולל בתחנות ענק. שם יש לוחות אלקטרוניים מאירי עיניים, והכריזה משמשת רק להודעות מיוחדות. כמה פשוט – ככה יעיל.

זה שאין לנו פרטיות – לא חדש. מדהים אותי להיווכח, למשל, כיצד חיפוש מלון באמסטרדם דרך tripadvisor, מציף אותי במודעות של מלונות בגלישה באתרים אחרים; וכיצד הזמנת טיסה לברלין באתר אל-על, מביאה לפרסומות על בילויים בבירת גרמניה. נגד זה, כך נדמה, אין מה לעשות.

עם זאת, זה שהתרגלנו לפגיעות בלתי מוצדקות בפרטיות, לא אומר שצריך תמיד להרים ידיים. השבוע התבקשתי להעביר לחברת כלל ביטוח פרטים על פגיעה קטנה ושולית בכף רגלי, במסגרת בקשה לרכישת ביטוח. לטעמי, זוהי פגיעה בלתי מידתית בפרטיות שלי. מדובר באירוע שגרתי וקל ערך שהסתיים בהחלמה. לא כל פקידון בחברת הביטוח צריך לראות מי הרופא שלי, מה היה האבחון ומה היה הטיפול. בסופו של דבר נאלצתי להסכים, כדי שלא לעכב את הפוליסה. אבל הגשתי תלונה למפקחת על הביטוח, וזה מה שאני מציע לכולכם לעשות כאשר פולשים בצורה חודרנית לחייכם הפרטיים.

השיח הציבורי סביב השתלבות החרדים בחברה הישראלית מתנהל מזה שנים סביב הנושא הלא-חשוב. כל כך התרגלנו להתווכח על שאלת הגיוס לצה"ל, עד שהזנחנו את סוגיית היציאה לעבודה – שהיא בעלת השלכות קריטיות על המשק כולו. אם מאות אלפי משפחות מתפרנסות מן הצדקה, ממשכורות חלקיות או מתשלומים בשחור – זה אומר שהמשק כולו נושא אותן על גבו. הרי גם החרדים זכאים לשירותים ולקצבאות שהמדינה נותנת לכל אזרחיה, אך הם אינם תורמים את חלקם בתשלומי המיסים ובהגדלת התוצר.

כמה אלפי חרדים יותר או פחות, לא משנים לצה"ל. רובם אינם מתאימים לשירות קרבי או לחיל המודיעין, וממש לא צריך עוד ג'ובניקים. אבל כולם יכולים וצריכים לעבוד – וזה מה שהעסקנים שלהם רוצים למנוע. משום שכל עוד הגבר החרדי תלוי בקיצבה מה"כולל" ובמה שהח"כים מגרדים עבורו מן המדינה, ולעיתים בעבודתה של אשתו בתוך הקהילה, הוא לא יעז לחשוב בצורה עצמאית, לא יצביע חלילה למפלגה אחרת ויעשה כל מה שהרבנים ומשרתיהם יאמרו לו.

מסיבה זו, ההחלטה השבוע לפטור את מוסדות החינוך החרדיים מלימודי הליבה, היא הרסנית. זה הרבה יותר גרוע מאשר החלטה שתפטור את כולם לעולם ועד משירות צבאי. ההחלטה הזאת מבטיחה שחרדים רבים יתקשו להשתלב בעבודה, ימשיכו להיות נטל כלכלי וחברתי, ויישענו בצורה פרזיטית על אלו שכן עובדים וכן משלמים מיסים.

כל כך התרגלנו לאורך שנים לפעילות הגזענית והאלימה של ארגון "לה-פמיליה", עד שנדמה היה שלא ניתן לעשות דבר נגד החבורה המכנה את עצמה "אוהדי בית"ר ירושלים". הכנופיה הזאת הטילה את אימתה על בעלי הקבוצה, מנהליה ושחקניה, כמו גם על האוהדים והשחקנים בקבוצות יריבות בכלל ובבני סכנין בפרט. שנים הם התנהגו באצטדיון טדי כבתוך שלהם, עד כדי כך שהמערכון של הגששים על אוהדי בית"ר ששורפים את המועדון הפך לגירסה תמימה של המציאות.

השבוע המשטרה הפתיעה את כולנו, ואני משער שבראש ובראשונה את עשרות מנהיגי ארגון הפשיעה הזה. באתר הזה בכלל וכותב שורות אלו בפרט, לא מרבים להחמיא למשטרה. אבל כאשר מגיע – מגיע. אז אנחנו אומרים "כל הכבוד", ומקווים שהפרקליטות ובית המשפט ישלימו במהירות את המלאכה, יבערו את הנגע הזה וישלחו איתות ברור לכל מי שחושב שאפשר להפוך את מגרש הכדורגל לשדה קרב ואת העידוד להסתה.