הירושלמים משתמטים בתש"ח

למזלה של ירושלים מונה דב יוסף¹ (ברנארד ג'וזף. עורך-דין ואיש-"הגנה" ותיק), בתחילת המלחמה לאחראי להכנות למצור, ובאפריל מונה למושל-העיר. במהלך הקרבות מילא דב יוסף את תפקידיו אלה בהצלחה.

דב יוסף נולד בקנדה, ב-1899, לפי עדותו השתתף בגיל צעיר מאוד כציר בוועידת ציוני קנדה, וייסד את התנועה "יהודה הצעיר". בימי מלחמת העולם הראשונה מינתה אותו הקהילה לאחראי להתנדבות לגדור העברי במונטריאול, ובשנת 1918 התגייס לגדוד והגיע לארץ-ישראל כחייל.

אחרי המלחמה חזר לקנדה, לשלוש שנים, ללימודי משפטים, ובשנת 1921 עלה לארץ-ישראל והתיישב בירושלים. ב-1936 צירף אותו בן-גוריון למחלקה המדינית של הסוכנות, כיועץ משפטי, ומאז מילא תפקיד מרכזי במגעי היהודים עם השלטונות הבריטיים. בסוף ספטמבר 1947 יצא עם משלחת הסוכנות לעצרת או"ם. אחרי החלטת החלוקה חזר לירושלים.

עד פרוץ המלחמה פעל בירושלים ועד-קהילה, שטיפל ביחסים בין העדות היהודיות, ושהשפעתו על הציבור לא הייתה רבה. אחרי 29 בנובמבר הקים ועד-הקהילה "ועדת-מצב" והטיל עליה לטפל באספקת המזון והנפט לעיר. כסף וסמכות לא עמדו לרשות הוועדה, אף שהורכבה מנציגי ציבור, כך היא לא עשתה דבר. הסוכנות היהודית הקימה את "ועדת המוסדות לענייני ירושלים" (בקיצור "ועדת-ירושלים") בראשות גולדה מאיר ודב יוסף. גולדה מאיר הייתה טרודה בעניינים מדיניים: דב יוסף הכין את ירושלים למצור.

הבעיה הגדולה ביותר הייתה בעיית המים. ירושלים העברית קיבלה את רוב מימיה מראש-העין, ממרחק שישים וחמישה קילומטרים, בצינור שקוטרו שישה-עשר אינטש. שלוש תחנות-שאיבה העלו את מי ראש-העין להרי-יהודה, ושלושתן היו בשטחים ערביים: בלטרון, בשער-הגיא, וליד הכפר הערבי סריס. בימי ה"מאורעות" חיבלו הערבים בתחנות-השאיבה כמה וכמה פעמים, והבריטים סייעו ליהודים בתיקון הנזקים; ב-1948 לא היה סיוע זה מובטח. הערבים והבריטים שישבו בירושלים השתמשו לא רק במי ראש-העין, אלא גם במי מקורות אחרים, בעיקר במי עין-פארה שבמידבר יהודה, והיו להם רזרבות-מים בחצר מסגד עומר ובבריכות-שלמה, שבין בית-לחם לחברון. ליהודים הייתה רק בריכת-מים אחת, ברוממה, ואליה הגיעו מי ראש-העין. קיבולה היה אלפיים מטרים מעוקבים, שליש מקיבול המאגר שבמסגד עומר. עשרים אלף מטרים מעוקבים של מים צרכו יהודי ירושלים בזמנים כתיקנם. ב-19 בדצמבר 1947 קיבלו כל היהודים בירושלים הוראה סודית ודחופה: לנקות ולתקן את הבורות שבחצרות-בתיהם ולהכשירם לקליטת מי-גשמים. ארבעים מהנדסים, בראשות מהנדס-המים העירוני, צבי לייבוביץ, בדקו את הקיבולת של כל הבורות, והודיעו לדב יוסף שכמות המים המרבית שאפשר לאגור היא מאה ועשרים אלף ליטרים. אם תצומצם הצריכה לנפש ליום, לעשרה ליטרים, יספיקו המים האלה למאה ועשרים יום, ואם היא תצומצם לחמישה ליטרים הם יספיקו למאתיים וארבעים יום. כדי למלא את כל הבורות במי ראש-העין ולחתום אותם, תחת אפם של הבריטים והערבים, נדרש מימון. דב יוסף ביקש מבן-גוריון עשרים אלף לא"י, ומזה חמשת אלפים מיד. בו במקום כתב לו בן-גוריון – לתימהונו – צ'ק על כל הסכום שביקש,² וב-20 בינואר 1948 נתנה הנהלת הסוכנות ל"וועדת-ירושלים" שבעת אלפים וחמש מאות לא"י, להכנת בורות-מים וכלים לנפט, וחייבה את "מגבית ההתגייסות" – שאספה תרומות מיהודי ארץ-ישראל למען מאמץ-המלחמה – "להעמיד מיד לרשות הוועדה לענייני ירושלים סכום של חמישה עשר אלף ל"י, לפעולות שעת-החרום בירושלים."³ למחרת הורה בן-גוריון לגזבר מערכת הביטחון, אברהם זברסקי, להעביר מיד את הסכום האמור לסוכנות היהודית, והסביר לו: "מפני דחיפות שני דברים אלה קיבלתי אתמול גמילות-חסד בירושלים, והבטחתי לשלם עוד היום."⁴

באמצע פברואר טען בן-גוריון באוזני יוסף לייבוביץ שקצב האגירה אינו מהיר דיו, ושתכולת הבורות אינה מספיקת, והוא דרש מהם להתקין בורות ומכלים נוספים, ולהבטיח מים לשנה, "עד ימות הגשמים, חורף תש"ט (1949)." לשאלתו אם אפשר לבנות במהירות מאה בריכות של אלף מטרים מעוקבים, השיב לייבוביץ שמבצע כזה יעלה שלוש מאות אלף לא"י. סכום בלתי-אפשרי בימים ההם.⁵

בסוף פברואר היו ל"וועדת-ירושלים" ארבעים וחמישה אלף מטרים מעוקבים של מים. במאגרים היה מקום לעוד שבעים וחמישה אלף מטרים מעוקבים, ותוכננה כריית בריכות נוספות שיכילו חמישים אלף מטרים מעוקבים. מנתונים אלה הסיק בן-גוריון כי מי ירושלים יספיקו "ברווחה, למאה חמישים ושישה יום, ובצמצום, לשלוש מאות ושלושים יום."⁶

באחד במארס השתלטו כשש מאות חיילים עירקים מ"צבא ההצלה" על מחנה-הצבא ליד ראש-העין, שהבריטים פינו. בדוח שקיבל הנציב העליון כתוב: העובדים היהודים עזבו את תחנת-השאיבה, ו"עכשיו עובדים בה רק ערבים, שאין להם ידע טכני, ושלא יוכלו להפעיל את התחנה יותר משבועיים."⁷

"ועדת-ירושלים" אגרה קמח לשבועיים, וסוכר לחודש, לכל יהודי ירושלים. משימתה הראשונה הייתה חלוקת מצרכי-המזון מהמחסנים הממשלתיים, שעמדו כאזורי-הספר, שבין השכונות היהודיות לשכונות הערביות. ל"משביר המרכזי" נתנה הוועדה אשראי של חמישים אלף לא"י, למשימות אגירה. כמה סיטונאים פרטיים העמידו תנאי: הם יצטרפו לתוכנית-האגירה רק אם יובטחו להם פיצויים על הפסדיהם. פיצויים לא הובטחו להם, על כן לא השתתפו בהכנת ירושלים למצור, אף שהמשיכו להביא אליה מצרכי-מזון ולקבל את מחירם המלא, ואף למעלה משווים. "הסיטונאים מעלימים כמויות שברשותם", כתוב באחד הדוחות שקיבל בן-גוריון. להשלמת תוכנית-האגירה נדרשו שיירות של שישים משאיות ביום,⁸ ול"הגנה" לא הייתה יכולת לשלוח לירושלים שיירות כאלה, גם כשהיה הכביש פתוח. המחסור במזון, שהחל עם פרוץ המלחמה, גבר בפברואר ועוד יותר במארס. דב יוסף הנהיג קיצוב קפדני בירושלים, ועודד את התושבים לאסוף את פרי צמח החלמית (חובזה), הגדל בחצרות ובצדי דרכים, ולגדל ירקות כחצרותיהם.

באגירת הדלק הצליחה "ועדת-ירושלים" פחות מאשר באגירת המזון, אבל מאחר שחברת-החשמל הירושלמית היהודית סיפקה חשמל גם לערבים וגם לבריטים, לפיכך שמרו הבריטים על מתקניה עד 15 במאי.

מצב השכונות הערביות בירושלים היה גרוע מזה של היהודים. במארס ביקש המפקח הממשלתי על המזונות מהיהודים חמישים טונות קמח בשביל הערבים הרעבים, והבטיח להם שהמפקד, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, יאפשר ליהודים, בתמורה, להביא כמה מכליות-דלק לעיר, דרך רמאללה. משה ברעם, שניהל את המשא-ומתן מטעם ה"הגנה". השיב: "הקמח הזה הובא בדם מלווי השיירות. ולא תקבלו אותו אלא בדם."

– "אנחנו השולטים בירושלים." הזכיר לו המפקח.

– "לא עזרתם לנו להביא את הקמח, ולא תקבלו אותו," התעקש ברעם.

המפקח איים להחרים את הקמח בכוח ויצא מהחדר בזעם. המשא-ומתן לא חודש.⁹ במחצית השנייה של מארס גבר המחסור במזון. ב-17 בחודש כתב דב יוסף לחברי הנהלת הסוכנות: "לפני כשבועיים מסרתי להנהלה על המצב החמור של חוסר מלאי מזון לצורכי תושבי ירושלים. מאז הלך המצב ורע, ולא רק שאין ביכולתה של ועדת המוסדות לענייני ירושלים, אשר ההנהלה מינתה, להביא מזון להגדלת מלאי זה, אלא שאין לרשות הוועדה מכוניות מספיקות לספק את הצרכים היום-יומיים של העיר. המצב הורע בגלל ההחלטה לא להרשות למכוניות בלתי-משוריינות לעלות לירושלים, וחוסר רצון מצד הנהגים לנסוע בקו זה." יוסף דרש להקצות יותר מכוניות משוריינות להובלת מזון וציוד לירושלים. מפני ש"מי יודע כמה ימים נשארו לנו להביא את צורכי המזון האלה."¹⁰

בן-גוריון "עשה מהומות" וגלילי הורה למישאל שחם, האחראי לשיירות, "לארגן שיירה גדולה בת מאה וחמישים מכוניות... להובלת אספקה לירושלים. בהחלט רצוי מאמץ רציני לרכז מכוניות עם שריון ולהימנע מהסתכנות הכרוכה בשיירה שתאי הנהגים בה אינם משוריינים, אולם אין אני בטוח שהדבר בגדר האפשר. לפיכך ניתנה בזה סמכות לגייס בפקודה את המספר הדרוש של כלי-רכב ונהגים... להחיש לירושלים מנה הגונה של אספקה."¹¹

כשהתהדק המצור (בסוף מארס) הכבידו לחצי-הרעב של יהודי ירושלים על הפיקוד-העליון פחות מהצפוי, הודות לדב יוסף ולחברי "ועדת-ירושלים". האגירה אומנם לא הייתה מספקת והעניקה לפיקוד-העליון חופש-פעולה חלקי בלבד, אך נראה שהיא מנעה התמוטטות של רבים מיהודי ירושלים בימי-המבחן.

בסריקת "המצב ויחסי הכוחות במחוז ירושלים", שהציג ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי (לוויצה), לראש הש"י הארצי, איסר הראל, ב-21 במארס 1948, נכתב שבחודשים פברואר ומארס "הובאו (למחוז ירושלים) קבוצות (ערבים) מעבר-הירדן, סוריה, עירק ויוגוסלביה. הקבוצה הסורית היא קבוצת קומנדו, מאומנת במיוחד למיקוש ולפיצוצים, ומונה חמישים איש. מעבר-הירדן הגיעו מאתיים ועשרים איש, ומיוגוסלביה שישים איש, מקצתם קצינים לשעבר. לכוח הערבי המקומי מתגייסים לוחמים נוספים, ואיכותו משתפרת. במחצית השנייה של מארס עמדו לרשות עבד אל-קאדר אל-חוסייני אלף שש מאות לוחמים זרים ושלושת אלפים ושבע מאות לוחמים מקומיים, סך הכול חמשת אלפים ושלוש מאות לוחמים. הרמה הצבאית של רובם נמוכה. אבל רמת יחידות החבלה והמיקוש גבוהה למדי. עבד אל-קאדר קיבל תוספת של נשק ותחמושת בכמויות גדולות, לרבות מקלעים, מרגמות, תותחים קלים ומשוריינים.

הרי הלקח שהפיקו הערבים במחוז, משלושה וחצי חודשי הלחימה, על-פי הדוח של יצחק לוי: "התקפה חזיתית היום תביא להם כישלונות בלבד, ואין הם מנסים לחזור עליה, כל עוד לא יצרו לעצמם יתרון-כוח וטכניקה מכריעים, על-ידי נשק כבד יותר וניתוק הישובים ממקורות האספקה. לעומת זאת פיתחו הערבים ביעילות רבה את שיטת ההטרדה הישירה של ישובים, על-ידי אש צלפים. שיטה זו חסכונית מאוד לצד היוזם, והרושם הפסיכולוגי שלה אינו קטן מזה של פעולה חד-פעמית חזקה. התקפות על התחבורה במוקשים, מחסומים ויריות מקרוב, נמשכו כל הזמן, ואם כי לא הביאו ניתוק מוחלט בשום דרך, הרי הסבו לנו אבדות כבדות בציוד ובאנשים. בהתקפות כאלה מוקשו, הושמדו או נשבו, כעשר מכוניות יהודיות, מתוכן ארבעה משוריינים. הפעולה הפרטיזנית ביוזמה פרטית הופסקה על-ידי המפקדה. נעשות הכנות ותכנון, לרוב על-ידי הזרים, לפעולות, כגון ניתוק צפון ים המלח, התקפה ומצור, ניתוק התחבורה לתל אביב על-ידי תפיסת משלטים ועמדות, שליטה בחלק ההררי של הכביש, הריסת גשרים בקטע שבין באב-אל-ואד לירושלים, הפעלת אש תותחים נגד כפר-עציון, הסתערות על עטרות ונווה-יעקב, הקפת מקור-חיים מכל העברים וכיבושה וכו'.

"שופרה הגנת השכונות הערביות על-ידי הבאת תגבורות גדולות, ביצור, תיול, העמדת מקלעים וארגון שמירה ניידת. הכוחות שרוכזו בשכונות העלולות להיות מותקפות מספיקים גם להתקפת-נגד, או גם להתקפה יזומה נגד השכונה היהודית שבגזרה הנתונה. כוחם המספרי של הערבים מאפשר להם מבצעים המוניים של התקפה וניתוק דרכי תגבורת. וללא ספק יהיו המבצעים הקרובים בנויים על עיקרון זה."

מצבם של תושבי הערים והכפרים הערביים במחוז השתפר, ו"מנגנון-הפלישה של עבד אל-קאדר אל-חוסייני" התחזק. דיווח לוויצה. "הבריחה מהשכונות הגובלות עם יהודים הגיעה לקיצה. ראשית-כול, עזבו רבים את העיר בכלל. שנית, הובאו תגבורות ניכרות של לוחמים לשכונות. שלישית, ההתקפות היהודיות מועטות. ייצוב זה במצב הביא הסתגלות ושיפור. הוסדרה אספקת ירקות וקמח, אם כי יש חוסר בו. מסוריה ומעבר-הירדן באה אספקת מזון ומצרכים אחרים בממדים ניכרים. אם יצליחו הערבים להבטיח את הדרכים המקשרות את ירושלים אל חברון, רבת-עמון ושכם, לא צפויה להם סכנה מצד זה.

"יוקר החיים עלה אך במעט, בגלל ניתוק היחסים עם השוק היהודי. 'ועדת החרום' ו'הוועדה הלאומית' השתלטו בכוח הזרוע על כל ענף חשוב של חיי הציבור. כגון תנועה, העברת דירות, העברת מזון ומצרכים. אין להפעיל את כל אלה בלי רישיונות. הבדיקות והעונשים הכספיים חמורים. תופעות של שוד וגניבה קיימות בהיקף לא קטן אבל יש גם מלחמה בהן, המנוהלת על-ידי טובי הכוחות של המפקדות המקומיות. המשמעת עלתה, ומורגש שיש יד מארגנת ושאין להמרות את פיה. תשומת-לב מיוחדת ניתנת ליחסים עם זרים. עיתונאים, אנשי-צבא ומשטרה, בני עדות שונות וקונסולים. מונו אנשי-קשר מיוחדים לכך. למאמצים אלה יש תוצאות בתמיכה פוליטית, ברכישת ציוד ובמתן ידיעות."

היריבויות בין החוסיינים למתנגדיהם לא פסקו, אך עוקצן קהה "הודות להשתלטות הליגה הערבית על 'הצלת ארץ-ישראל'." ההמונים עייפים. ויש תופעות של פחד ושל רצון לשלום, "אולם לרגשות אלה אין לייחס ערך מכריע בהתפתחותה של המערכה בעתיד. בריתות-השלום אשר כפרים ערביים שכנים כרתו עם יהודים, באו אומנם אך ורק משום שמירת הכפר מחורבן, אולם הביאו גם לידי כך ששכונות המערב של ירושלים לא ידעו עדיין התקפות ערבים."

את מצב היהודים במחוז בחודש מארס תיאר יצחק לוי כך: "סכנה לניתוק דרכים של העיר, ובין העיר לסביבה: מציאוּת שטחים ערביים ושכונות ערביות מטרידות בין שטחי החזית; מציאוּת כוחות שלטון, עם כל הכרוך בזה: מיעוט, מוחלט ויחסי – כלפי הכוח הערבי – של כוחנו: מצבה הפוליטי המיוחד של ירושלים בדיון על גורל הארץ. תנאים מיוחדים אלה מונעים מבצעי כיבוש בירושלים. כל פעולותינו. עד היום, היו מכוונות לשמירת הכושר ההגנתי של הישובים על-ידי שמירת ביטחון הדרך, הגשת אספקה והבאת תגבורות לישובים בסביבה... הננו יריב פאסיבי המשאיר את היוזמה לתוקף. במלחמה כזו אין לנו תקווה רבה להכרעה, אף אם נזכה להצלחה צבאית ניכרת. עצם העובדה שהיוזמה בידי האויב היא יתרונו הברור, ודבר זה שירת אותו שירות פוליטי חשוב."

"פתרון רדיקאלי לבעיית לחימתנו" ראה יצחק לוי באסטרטגיה התקפית וב"מכות חריפות על בסיסי-אויב קרובים ורחוקים, ברדיוס של שלושים וחמישה עד ארבעים קילומטרים." לדבריו, "שינוי זה יתן לנו את יתרון היוזמה והבחירה", אבל הוא ידע שאין בירושלים כוחות לבצע שינוי כזה. "הכוחות הקיימים מצליחים בקושי להחזיק מעמד, ואם ירושלים לא תחוזק על-ידי כוחות מהשפלה, עלולים ישובים אחדים ליפול בידי הערבים: הר-טוב, נווה-יעקב, עטרות, מחצבת-צובא ומוצא תחתית." להר-טוב אין ערך צבאי, אך על הישובים האחרים יש להגן עד הסוף, ו"לשאוף להפכם לבסיסי התקפה והטרדה, אם יבוא השלב האופנסיבי." נראה שהערבים מתכוננים לשלוח מאות לוחמים נגד השיירות שיעלו לירושלים בעתיד. התוקפים יהיו מצוידים במקלעים וישתמשו במוקשים ובמחסומים, ו"מסופקני אם תוכלנה השיירות לעבור ולהגיע למחוז חפצן."

חולשתה העיקרית של ירושלים היא המחסור במזון. הספסרים הירושלמים עושים רווחים גדולים והשוק השחור משגשג. העשירים אגרו הרבה מצרכים: העניים לא. המלאי שבידי "ועדת-ירושלים" יספיק לשבועיים בלבד. האספקה מבחוץ מכסה רק שישים עד שבעים אחוזים מהצריכה, והיא פוחתת והולכת. בבריכת העירייה ובבורות שבשכונות יש רק שישים אלף מטרים מעוקבים מים. "בשיטה אכזרית וקפדנית לחלוקת מים, רק לשתייה ולרחצה מועטה, תספיק לחודשיים וחצי, אלא שכלל וכלל לא הופעלה חלוקה כזאת, ומבחינה טכנית קשה להשליט אותה. סכנת גניבת מים וצבירתם על-ידי אנשים פרטיים כמעט אינה ניתנת לריסון, אלא באמצעים של בית-דין צבאי."

הערבים זוממים להוציא מכלל שימוש את כביש תל אביב – ירושלים, ומקווים שהצמא יביא את היהודים הירושלמים אל הכניעה. זאת תקווה שאינה חסרת-יסוד. לכן אין ברירה אלא להנהיג משטר-חרום בעיר, לאגור מצרכים לשלושה חדשים, ולעודד יהודים ירושלמים לא-לוחמים לרדת לשפלה. אין לסמוך על ההנחה שפעולות ערבים בהיקף גדול תתחלנה רק אחרי 15 במאי. מאוד ייתכן שכבר בימים הקרובים ינסו הערבים להגשים את תוכניתם ביחס לירושלים. על כן הכרח להנהיג מיד משטר-חרום בתחום הבאת אספקה, ריכוזה וחלוקתה. וכן יש להתחיל בבניין שדה-תעופה שיאפשר לקבל מזון באווירונים, אם העיר תנותק... הכרחי להגדיל את מלאי המים שעל גגות הבתים על-ידי הוספת שני טנקים (מכלים) לכל בית. פעולה זו עשויה להוסיף עשרת אלפים מטר מעוקב. יש לעשות מאמץ עליון להביא שיירות אספקה לעיר."

עוד הציע יצחק לוי לבנות ביצורים ולהקים מחסומים סביב השכונות היהודיות. להפסיק את התנועה החופשית של זרים – כמרים, עיתונאים ועוד – בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית, לאסוף מיד בנזין, נפט וסולר בכמויות גדולות, כדי להבטיח את התחבורה של ה"הגנה" ואת עבודת בתי-החולים והמאפיות. ולהביא לירושלים מיד מנוע דיזל רב-עוצמה לייצור חשמל.

מספר היהודים הירושלמים שהתגייסו אינו גדול, דיווח יצחק לוי. בגדודי החי"ש יש רק אלף וארבע מאות לוחמים, בחיל-המשמר – אלף ומאתיים, וביחידות משמר-העם אלפיים וחמש מאות. "מידת היענותם של אנשי חיל-המשמר לתפקידי משמר קטנה ביותר... ההשתמטות בעיר מרובה בכל הגילים, ביחוד בגילים הצעירים. פעולתם הנפרדת של אצ"ל ולח"י מסייעת להשתמטות; צעירים רבים טוענים שהם שייכים לארגונים אלה, ואי-אפשר לבדוק את טענתם. גם כיום תלויה השתתפותו של אדם במערכה ברצונו החופשי. רמת-האימונים של המגויסים החדשים נמוכה, ורמת הפיקוד אינה משביעה רצון. שגיאות גסות שאין להן הצדקה נעשו בתכנון פעולות ובביצוען. חלק מן הכישלונות יש לזקוף לחוסר אימון האנשים¹³ ולמיעוט הציוד. המשמעת לקויה. ניתן לעקוף את צו המפקד ולא לבצע אותו למעשה. האמון במפקדים אינו מספיק." הוא הציע להביא לירושלים "מפקדים ממקומות אחרים, ומהר."¹⁴

ראש הש"י איסר בארי הביא את הסקירה הזאת לידיעת ראש אגף המבצעים יגאל ידין,¹⁵ אך שינויים מהפכנים בארגון ה"הגנה" הירושלמית לא התחוללו. לעומת זאת אפשר לשער שהסקירה של יצחק לוי הייתה אחד הגורמים שהשפיעו על החלטת צמרת הביטחון ליזום מתקפה בחזית ירושלים בתחילת אפריל.

בחודשי המלחמה הראשונים הייתה ירושלים החוליה החלשה במערך היהודי, עקב מספר גורמים שהשפיעו אלה על אלה. הגורם הראשון היה: הערכה מוטעית של ההתפתחויות המדיניות ושל כוונות הערבים. מנהיגי הישוב סברו שהתנגדות הערבים להחלטת או"ם תפסח על ירושלים, מפני שהיא נועדה להיות עיר בינלאומית מחוץ למדינה היהודית, אבל הערבים לא הבחינו בין ירושלים לתל אביב; הם תקפו במקומות שהיו נוחים להתקפה, וירושלים הערבית והכפרים שמסביב לה היוו מקום כזה, מפני שהיו ביניהם אוהדים רבים לחג' אמין אל-חוסייני, ומשום שארגון ה"הגנה" בירושלים היה חלש ביותר. המתקפה הערבית בירושלים התחילה כהתפרעות ספונטאנית: הצלחתה הבלתי-צפויה של ההתפרעות הזמינה התקפות נוספות.

פיקוד ה"הגנה" הירושלמי החלש לא היה יכול לתקן במהירות את מחדלי העבר ולהתגבר על הקשיים הצבאיים, והפיקוד-העליון, שלא העז להחליף את כל הפיקוד המקומי, ניסה לחזקו בתגבורות ובמושיעים לשעה (כמו מישאל שחם), שהוסיפו בלבול על המבוכה. ישראל עמיר הוחלף מאוחר מדי, ולמחליפו, שאלתיאל, היה קשה לתפקד.

בן-גוריון חשש מהתמוטטות יהודי ירושלים, מפני שידע שכניעתם עלולה למנוע את הקמת המדינה היהודית, אך היה מוכן להשלים עם ירושלים בינלאומית, בעלת רוב יהודי. אף שהקדיש תשומת-לב רבה לבעיות ירושלים, לא היה לאל ידו לפתור אותן, מפני שאת רבות מהן לא היה אפשר לפתור מיידית, אחרי ההזנחה הממושכת שלו עצמו.

___________

בשבוע הבא: תת-פרק ראשון בסדרת פרקים על הרובע יהודי בעיר העתיקה בירושלים. בתת הפרק: הציונים, בייחוד הסוציאליסטים לא התעניינו ברובע יהודי של ירושלים, ומכיוון שהם היו הכוח הדומיננטי בישוב היהודי הם הזניחו אותו; הרב מרדכי ויינגרטן – האישיות המרכזי ברובע יהודי; התקפות ערבים על יהודים בעיר העתיקה מהצהרת בלפור ב-1917 ועד מחמת העצמאות; הפעילות הלא מספיקה של ארגון ההגנה ברובע.

1. ראה: דב יוסף, קריה נאמנה. שם.

2. דב יוסף, קריה נאמנה שם, עמ' 95-92.

3. אצ"מ 45/2, מס' 24. החלטות ההנהלה, 20 בינואר 1948; אצ"מ. 814/8244 .S

4. מורשת בן-גוריון, מאת ד. בן-גוריון אל א. זברסקי, כסף לבורות מים ומכלי נפט, 21 בינואר 1948.

5. יומן דב"ג. 16-15 בפברואר 1948.

6. יומן דב"ג. 15 במארס 1948.

7. מסמכי קנינגהם, סנט-אנטוני קולג', אוקספורד, דיוני ועדת-הביטחון של ממשלת המנדט, 5 במארס 1948; אצ"מ 912/9131 S, שיחת ריצ'רד גרייבס עם ליאו כהן ב-4 במארס 1948.

8. אי"צ. ארגזי רחל ינאית-בן-צבי, דוח מ15- בפברואר 1948; יומן דב"ג, 10 במארס 1948.

9. הראיון הנ"ל עם משה ברעם.

10. אצ"מ 814/9131 S.

11. את"ה. ארכיון גלילי, תיק 23, 18 במארס 1948.

12. הצבת גדרות-תיל.

13. יזכור הקוראת הפרקים שעסקו בהכנות הלקויות למלחמת העצמאות

14. א"צ, מיבנה (יצחק לוי) לטנא (ראש הש"י איסר בארי), סקירה על המצב ויחסי הכוחות במחוז ירושלים. 21 במארס 1948.

15. שם, שם.