מי שיקם ובנה את באר-שבע לאחר מלחמת העצמאות?

ב-20 באוקטובר 1948, שוחררה באר שבע בידי צה"ל וב-21 בחודש, למחרת, הגיעה נציגי "סולל בונה" לעיר, פתחו את הסניף הראשון של החברה ובכך הייתה לרשות האזרחית הראשונה בעיר. גם המחנה הראשי של "סולל בונה" ששכן בקיבוץ ניר עם ושירת את הצבא, הועבר לבאר שבע ושימש כבסיס ציוד ותכנון של החברה. בפברואר 1950, כארבעה חודשים לאחר ששוחררה, הוקמה מועצה מקומית בבאר שבע ובראשה הועמד מנהל סניף "סולל בונה" דוד טוביהו. הוא הציג את בניית העיר ושיקומה כמשימה הסתדרותית-לאומית וזירז את אנשיו משום שביקש לראות בבאר שבע עיר קולטת עלייה, עיר תעשיה ומלאכה ובעיקר סבר שעובדת היותה עיר מתפתחת, תזרז את קביעת גורלה המדיני בעיני המצרים והאו"ם שעדיין סברו כי אין להשאירה בתחומי מדינת ישראל (וזאת על-אף הסכמי שביתת הנשק). תחילה העסיקה ההסתדרות פועלים מרמלה ואחר כך החלה לגייס לשורותיה את העולים החדשים שהתקבצו במקום. הללו עבדו שעות ארוכות ביום ובלילות, לנו בקיבוצי הסביבה. באמצעות הטנדרים וכלי התחבורה האחרים שבידיה, הפכה ההסתדרות לארגון הובלה מהעיר ואליה. עם שיפוץ הבית הראשון של העיר ההרוסה (שהפך לאחר מכן לבית ההסתדרות), נקבעו בו, אכסניית פועלים והמטבח הראשון בעיר. על-אף שהממשלה לא תכננה מפעלי פיתוח גדולים באזור – ראו עצמם פועלי ההסתדרות כשליחי כל העם ועבדו בהתלהבות להקמת העיר. בשנה הראשונה (1950 - 1951) שופצו על-ידי סולל בונה כ–500 בתים בסיוע הדיירים ופועלי סו"ב.

הסוכנות היהודית מיאנה להקציב משאבים לשיקום ולקליטת העולים שהגיעו אך "סולל בונה " לא ממתין ומקים 102 בתים דו-משפחתיים ובהמשך, מקים מפעלי מלאכה קטנים בסמוך לשתי השכונות החדשות. כך הוקמה "חירות" שעסקה באינסטלציה וביוב ברחבי העיר. לאחריה הוקמה "אבן וסיד" שאף היא נועדה לשרת ישירות את בניית השכונות. לאחר כמה שנים, הוקמו המפעלים הגדולים "חרסה" ו"מכתשים" בהנחה שחלק גדול מחומרי הגלם יגיע מהנגב והביקוש למוצרי המפעלים יהיה באזור הדרום.

הקבלנים הפרטיים ממרכז הארץ סירבו לרדת דרומה ולעבוד בבאר שבע מחשש להפסדים כספיים ומחסור בעובדים מקצועיים. נוצר מצב שעד שנת 1958, הייתה "סולל בונה" החברה היחידה שבנתה בנגב. יוזמה זו השתלבה בטיעונו של יו"ר סולל בונה דאז, הלל דן, שטען כנגד ביקורתו של פינחס לבון על ריכוזיות יתר. דן קבע כי החברה בנתה בעשור הראשון משק תעשייתי מתפתח בערי הפיתוח כמו לוד, אשקלון ובאר שבע. חברת "אבן וסיד" שפעלה כזרוע מבצעת של "סולל בונה" הייתה הראשונה שהקימה מפעל באילת ובכך הצביעה על מטרות סו"ב: פיתוח באר שבע כעיר מחוז מרכזית ודאגה לערים שסביבה ובדרום הרחוק . יתר על כן, הלל דן טען ש"סולל בונה" מגשימה את מדיניות פיזור האוכלוסייה שההסתדרות ובראשה מפא"י דגלו בה. לדידו, בהקמת מפעלים ומתן תעסוקה לעולים החדשים היא מגשימה רעיון נוסף, אף הוא מבית מדרשה של מפא"י וההסתדרות – כיבוש השממה.

בהמשך לשיפוץ בתיה הערבים של העיר והקמת השכונה הדרומית, החלו מהנדסי "סולל בונה בתכנון שכונות חדשות. מהנדסי החברה הזדהו עם הקו האדריכליי החדש – "עיר גנים" (שנלמד מערי אירופה ששוקמו לאחר מלחמת העולם) ותכננו את השכונות בשיטת "יחידת שכנות", כלומר כשכונה המספקת לתושביה את צרכיה והכול בטווח הליכה. הנדסי החברה שדגלו ברעיון פיזור האוכלוסייה החלו לתכנן עיר נמל עברית חדשה בין אשקלון לעזה אך לאור קשיים תקציביים ומצב מדיני בלתי ברור באזור, הרעיון לא מומש. המדינה הסכימה עם תוכניתה של סולל בונה ומהנדסים צעירים נשלחו להשגיח על עבודת פועלי הבניין שהובאו לעיר מרמלה ולוד. המהנדסים הסיקו כי יש להכשירם באופן מקצועי, והטילו על ראובן דב בוטון להיות המורה הראשון לפועלי בניין מקצועיים בבאר-שבע כולל יצירת מסלול לימודי עבור מנהלי עבודה. מנהלי העבודה שזה עתה הוכשרו, קיבלו בתים ערביים שנעזבו ללא חשמל ורצפות ויחד עם פועלי "סולל בונה" שיפצו את הבתים והפכום לבתי דיור סבירים.

מנהלי העבודה שבאו ממרכז הארץ, נהגו להיפגש בערבים ולהתאים שיטות בנייה חדשות לעיר – בין היתר הוצע להביא מארצות הברית "תותח בנייה"(מערבל בטון ענק) אשר "יורה" בפעם אחת את המבנה כולו. בעקבות זאת, יצא אביגדור אביטל בשנת 1949 לראות את "התותח" בעבודתו ואת שיטות הבנייה בארצות הברית אך מצא אותו לא מתאים לתנאי הארץ. בן-גוריון לא קיבל דעתו ולחץ לרכוש אותו ולבנות במהירות. הפלא הטכנולוגי הותיר רושם רב והשכונות החלו להבנות במהירות. נקנו שני "תותחי בנייה" האחד עבד בעיירות הפיתוח סביב "וירה" (בנה) כ–100 דירות בנות 2 חדרים והשני "ירה" כ–200 דירות בבאר שבע. זמן קצר לאחר מכן הוברר כי הבתים שנבנו אינם מתאימים לאקלים הנגב ולסטנדארט הבנייה המקובל בארץ והם נמכרו לגרוטאות.

בית החייל היה למבנה הערבי הראשון ששופץ על-מנת להשכירו. שני בתי הספר הראשונים "בארי" ו"מצדה" שוכנו בבתים עות'מאניים שעברו שיפוץ יסודי. מלאכת השיפוץ הצריכה מיומנות מיוחדת והוקמה חברת בת בשם "תור-בונה". בסיועה הוחל בבניית 127 בתים בשיכון דרום ולאחרי זאת הוחל בבניית שיכון א'. במקביל בוצעו עבודות סלילה. המבצע הראשון בתחום זה היה סלילת כביש פלוג'ה-באר שבע בתוואי של 48 ק"מ. זאב זריזי וברנרד כהן החלו ביציקת המבנים הראשונים במושב תפרח בשלהי 1949. העבודות במושבים נתקלו בבעיות ולכן הסכימה החברה להעסיק את האחים טייבר שפיתחו שיטת בנייה (אמריקנית) שעיקרה - הובלת בית מוכן מבאר שבע למושב. היו שכינו שיטה זו "קאפיטאליסטית" והתנגדו לה אך צרכי העולים חייבו שימוש גם בשיטות חדשניות ובלתי "סוציאליסטיות".

דוד טוביהו היה מעורב בעשייה בנגב כבר בשנת 1948, עת סייע "לוועדת הנגב", בהובלת ציוד וחומרי ביצורים שאפשרו ליישובים הבודדים בנגב לעמוד מול המצרים. זאת עשה בסיוע הציוד הכבד והמכוניות של הקק"ל. בשנת 1949 קיים התייעצות עם שר האוצר דאז אליעזר קפלן כדי לבדוק את הפוטנציאל הגלום בעיר ולשדרג את מעמדה העתידי בנגב. טוביהו הציע להקים את העיר כמרכז אדמיניסטרטיבי מסחרי ובריאותי למחוז וחזה כי העיר תהפך לבסיס מדעי-מחקרי לתכנון ויישוב הנגב.(אין פלא ששנים אחר כך הוביל טוביהו את המהלכים להקמת אוניברסיטת הנגב). ביום כיבוש העיר סייר עם מנהל העבודה יצחק אוליצקי והם קבעו כי ניתן להקים עיר עברית על חורבותיה של העיר הכבושה. הם בחנו את הכבישים, הגשרים, מערכות ההובלה והבתים והחליטו להביא 5 מנהלי עבודה מהמרכז ולהקים תוך כמה ימים סניף חדש "לסולל בונה".

כנזכר למעלה, הוא מילא עתה שני תפקידים: מנהל מחוז הנגב "בסולל בונה" וראש המועצה המוניציפלית בבאר שבע. סדר יומו של טוביהו החל בבוקר מוקדם עת סקר את רחובות העיר ואת הבנייה באופן אישי. הוא אישית איתר את מקום המבנים הציבוריים העתידים לקום כמו למשל קולנוע "קרן" ועוד. דבק בו הכינוי "צ'אפייב" שידע לדבר אל חיילי הצבא האדום בשפתם, כך ידע טוביהו לשלהב את הפועלים ומנהלי העבודה ליתר תפוקה. גישה זו בולטת כבר עם קריאת המסמך הראשון ששלח לאזרחי העיר ובו דרישת העירייה לתשלום מיסים. בתוקף קשריו עם ראשי השלטון ובמיוחד עם פנחס ספיר, אז מנהל כללי של האוצר, הצליח טוביהו לגייס כספים להמשך פיתוח ובנייה כולל נסיעה לארצות הברית בשנת 1954 לגיוס כספים במסגרת "הבונדס" . כך נבנו בית העם ומועדון וייסמן בשכונה א' ועוד.

עבודת השיקום והבנייה נעשית בעת שהעיר קולטת במהירות חיילים משוחררים, עוזבי קיבוצים, עולים חדשים ועוד. בשנת 1949 מונה העיר 1,800 תושבים ובשנת 1950 – כבר גרו בה כ-8,300 תושבים. בשנת 1952, לאחר שמעמדה הריבוני של באר שבע הובהר סופית – עמדה העיר על – 14,500 תושבים. מאיליו יובן איזה מאמץ נדרש "מסולל בונה" ומההסתדרות לבנות בתים לאזרחים החדשים, להקים עבורם מערכת חינוך, מסחר, בריאות ותרבות כולם תחת גגה של ההסתדרות. התחרות הבין עדתית והמתיחות הפוליטית בין מפלגות השמאל בהסתדרות, גרמו לפרוץ מחאות ומהומות בעיר כנגד שליטתו הריכוזית של טוביהו במשאבי העיר אך יחד עם מועצת הפועלים, ובסיוע ראשי השלטון במרכז, הובטחה עבודה (כולל עבודת דחק) למפגינים ומעוררי המהומות. העיר שקטה והחלה להתרכז בבניית מפעלי התעשיה ומוסדות החינוך.

בשנת 1953 הופכת באר-שבע לעיר ואת תפקיד מנהל "סולל בונה" העביר טוביהו, ראש העיר החדש לחברו אביגדור אביטל שניהל כמה שנים קודם לכן את סלילת דרך בורמה ואת סלילת כביש הגבורה. הכביש הראשי לבאר שבע תוכנן על-ידי משרד העבודה (שגולדה מאיר עמדה בראשו) ובוצע על-ידי סולל בונה. בעת סלילתו היה צורך לא פעם בסילוק מוקשים והיו אף נפגעים מבין הפועלים. הכביש סיפק עבודה לפועלי לוד ורמלה ואפשר את צמיחתה של באר שבע שהתחברה עתה למרכז הארץ. אביטל כקודמו טוביהו, ראה את תפקיד "סולל בונה" לא רק כחברה בונה אלא כמי שדואגת למשפחת הפועל ורווחתו. כך הוקמה על-פי הוראתו מסגרת לימודית לילדים שסבלו מקשיי למידה והם היו לפועלי בניין מקצועיים. סולל בונה רכשה עבור תזמורת הנער את כלי הנגינה והוקמה מסגרת לימודית שהכשירה מנהלי עבודה לבניין שידעו לקרוא תוכניות ושרטוטים. סניף סולל בונה היה מעורב בחיי התרבות, הכלכלה, החינוך של העיר . תוך שנים מועטות בנתה "סולל בונה" את בריכת המים הגדולה בדרום, מוסדות חינוך, בית יציב, בית האשלג, השוק הקמעוני, מרפאות בשכונות, מרכזי מסחר, המשביר, חרסה, מכתשים, מוסכים, את בית העם ועוד.

אין חולק על כך שאת התנופה העיקרית לפיתוח העיר הביאו מפעלי התעשיה ההסתדרותיים שעליהם נבנתה העיר. התקציבים, כוח האדם, הניהול, היזמות ומוסדות השיווק של התוצרת – כל אלה היו פרי מאמציה של ההסתדרות בעיר בהובלת מועצת הפועלים המקומית, בסיוע סניף "סולל בונה" ותחת הגג של חברת העובדים והוועד הפועל של ההסתדרות הכללית. גם כאן סירב ההון הפרטי לשתף פעולה ורק יצא בהכרזות כנגד יושרה של ההסתדרות וכנגד משטר "הפרוטקציה המפלגתית" המפא"יניקית ששלט בעת בניית באר שבע.

אם נמנה כמה מהמפעלים ההסתדרותיים החשובים דאז נקבל את התמונה הבאה:

1950 – 1951, הוקמה "חירות", שהעסיקה 450 איש; באותה שנה קמה "אבן וסיד" שהעסיקה 30 איש; ובשלהי 1951 הוקמו מוסכי סו"ב שהעסיקו 250 מכונאים ונהגים. בין השנים 1952 – 1954 הוקם בית החרושת "חרסה" שהעסיק 350 פועלים ולאחריו הוקם "מכתשים" שהעסיק 200 פועלים. בחצרות מפעלים אלו למדו העולים החדשים מקצועות טכניים מסובכים, למדו את השפה ומנהגי הארץ וקלטו את ערכי "האידיאולוגיה ההסתדרותית". חלקם צמח והיה למנהיגות התעשייתית בעיר וחלקם השתלב בחיי החברה והפוליטיקה המקומית והיה לשדרת המנהיגות העירונית בשלהי שנות השישים.

אין לראות בהקמת באר שבע ניסיון חברתי יזום של ארגון עובדים להקים עיר במדבר. לא עמדו בפני מקימיו שרטוטים, רעיונות, מסורת של בנייה וכל הדרוש לבניית עיר. אך צירוף המקרים של כורח בקליטת המוני עולים עם האמונה שהריבונות על הנגב תתממש רק אם ייושב הובילו בסופו של דבר לשיקום והקמת עיר חדשה וזאת בידי ארגון עובדים. ראשיו העזו למרות הסיוע הממשלתי הזעום ותוך התעלמות ההון הפרטי מהמתרחש בדרום – לבנות עיר שאמורה הייתה לשמר ברחובותיה את ערכיה של תנועת העבודה. בשנות השישים הוברר כי חלום מעין זה לא יתגשם והעיר עברה לפסי התנהלות עירוניים מקובלים תוך תשלום מחירים גבוהים בעבור נועזותם של ראשי סולל בונה וההסתדרות. אבל על כך – בפעם אחרת.

• גרדוס י' וא' שטרן (עורכים), ספר באר שבע, ירושלים 1979.

• דן ה', בדרך לא סלולה, ירושלים תשכ"ג.

• ספר באר שבע, (עורכים גרדוס י' וא' שטרן), ירושלים 1979.

• פורת ח', ארגון עובדים בונה עיר במדבר, ירושלים 2013.

• צחור ז, בדרך להנהגת היישוב, ירושלים תשמ"ב.

• שבא ש', דרך במדבר, סיפורו של "סלל בונה", תל אביב, 1976.

• ארכיון סולל בונה, תל אביב; ארכיון ע"ש טוביהו, באר שבע.