שרידי עמים שמיים עתיקים

הסקר הארכיאולוגי שנערך בראשות רפאל פרנקל ב-2001 מאשר את הנוכחות הפיניקית בגליל המערבי. בתקופה הפרסית שלטו צור וצידון על מרבית אזור החוף, כולל אכזיב ועכו. בגליל המערבי העליון עבר קו הגבול בין הריכוז היהודי לפיניקי בהר מירון. ממערב הר מירון היה האזור הפיניקי. פרנקל מצא ממצאים המעידים על נוכחות פגאנית בגליל העליון בתקופה ההלניסטית. בתקופה הרומית עדיין עבר הגבול בין האזור הפיניקי ליהודי בגליל העליון בגוש הר מירון. התפוצה של החרסים הראתה, על-פי הסקר, קורלציה ברורה בין האזור היהודי בו היו נפוצים חרסים מבית חנניה, מפעל יהודי לכלי חרס, ובין האזור הפיניקי ממערב להר מירון, בו היו נפוצים חרסים פיניקיים. בתקופה נוצרית- ביזאנטית הייתה קיימת הבחנה ברורה בין האזור המערבי של הגליל העליון בו הייתה תפוצה רחבה של כנסיות לבין האזור היהודי שהתאפיין בבתי כנסת במזרח הגליל העליון.

כיום מרוכזים הנוצרים, בעיקר, במספר יישובים בגליל המערבי: כפר יאסיף, אעבלין, שפרעם ונצרת. גם בחיפה חיים נוצרים. גם בגליל המזרחי מרוכזים הנוצרים, בעיקר, בכפר כנא, עילבון וגוש חלב.

המידע על הגירת סורים- ארמים לארץ הוא דל ביותר. אבל, סביר להניח שסורים-ארמים ניצלו את הוואקום שנוצר כתוצאה מהכיבוש האשורי וההגלייה של ישראלים מהגליל כדי להתיישב בארץ.

זאב ספראי פירסם מאמר על הסורים-ארמים בו חילק את האוכלוסייה הנכרית הארמית בארץ ל-3 קבוצות מבחינת מידת התערותם בתרבות ההלניסטית: חלק אימצו את התרבות ההלניסטית ושינו שמותיהם ליוונים, חלק אימצו את התרבות ההלניסטית באופן חלקי וחלק נשארו נאמנים לשפה הארמית, תרבותה ופולחן האלילים השמיים ושמרו על שמותיהם הארמים.

ספראי הגיע למסקנה שהסורים- הארמים היו קבוצה אתנית-דתית גדולה ורובה הייתה דוברת ארמית. רוב הסורים-הארמים התיישבו באזורים כפריים, אבל חסר מידע על ריכוזיהם. בערי הפוליס הם נימנו על השכבות הנמוכות. הם עבדו לאלילים שמיים. יוספוס פלביוס הזכיר סורים בקיסריה ובסקיתופוליס (בית שאן). כמו-כן, היו סורים ששרתו בצבא הרומי. בגבע נמצאה כתובת הוקרה ביוונית לכהן שקיימת השערה שהיה סורי- ארמי. ספראי קבע שבארץ היו נוכרים דוברי ארמית שהייתה דומה לארמית שבפי היהודים במאות השנייה והשלישית לספירה.

ישראל לוין העריך שבכפרים ובעיירות הייתה שפת הדיבור של הסורים- הארמים ארמית ורק במרכזים העירוניים הם אימצו את היוונית. משה דוד הר קבע שחלק גדול מהארמים התיוון והתבולל במתיישבים היוונים, אבל חלק לא מבוטל שמר על ייחודו.

בכפר יאסיף התגלתה כתובת יוונית מתקופת הכיבוש הרומי, של דיאודותוס בן ניאופטומוס בה הוא מודה לאלים הדד ועתרגתה (שמות של אלים סוריים) בשמו ובשם אשתו וילדיו ומקים לכבודם מזבח. השם דיאודותוס הוא כשמו של מושל עכו שלכד את יונתן החשמונאי. אולי הכתובת היא מאותו זמן (המחצית השנייה של המאה ה- 2 לפנה"ס ). כנראה שבכפר גרו יהודים ונוכרים, כנראה, סורים- ארמים.

לאחר דיכוי מרד בר- כוכבא (135 לספירה) והתרוקנות אזור יהודה מרוב יושביו היהודים, כתוצאה מהריסת היישובים, מעשי טבח ובריחה מהארץ, החלה קולוניזציה יזומה ע"י השלטון הרומי ובין השאר הובאו מתיישבים סורים- ארמים.

איתן קליין ערך סקר ארכיאולוגי של אתרים ביהודה הכפרית, מנחל שילה בצפון ועד לדרום הר- חברון בתקופה הרומית המאוחרת, מלאחר דיכוי מרד בר - כוכבא (135 ) עד המחצית הראשונה של המאה ה- 4 לס', שהתפרסם ב-2012. בכל האתרים הללו התיישבו נוכרים, והסקר אינו כולל את כל האתרים.

קליין הגיע למסקנה שנטישת מרבית האזורים ביהודה מתושביהם היהודים "יצרה חלל יישובי שאיפשר למינהל הרומי לנצל את השטח שניטש כרצונו, וליצור בו דגמי יישוב חדשים שיאפשרו את ניהולו התקין תוך שליטה טובה בשטח".

קליין קבע שהדבר נעשה באמצעות מספר אלמנטים מרכזיים, וביניהם יישוב וטרנים של הצבא הרומי ממוצא מזרחי והבאת מתיישבים מזרחיים מהפרובינציות הרומיות הסמוכות ליהודה.

קליין השתכנע מהממצאים ש"מדיניות זו נעשתה מתוך ראייה כוללת של האינטרסים האימפריאליים באזור זה ורצונו של הקיסר לייצב את שלטונו בפרובינקיה הסוררת ולשנות מהייסוד את הרכבה הדמוגרפי תוך מחיקת סמליהם של התושבים היהודים והעברה שיטתית של אדמתם לידיים נוכריות".

הההתיישבות הנוכרית התאפשרה כתוצאה מהפקעת הקרקעות מידי היהודים על-רקע המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית של מציאות שלטון זר שניהל מדיניות קולוניזטורית והיה מעוניין לנשל את היהודים מאדמתם.

בעוד שבאזור ירושלים וסביבתה רוב המתיישבים היו ממערב האימפריה הרומית ו/ או ממשוחררי הלגיון הרומי, במרחב הכפרי של אזור יהודה מצפון לקו בית גוברין - חברון היה הרכב מגוון יותר שכלל מתיישבים ממערב האימפריה, משוחררי הלגיונות הרומיים, מתיישבים מפיניקיה, סוריה וערביה שהיו ממוצא מזרחי. האוכלוסייה הייתה פגאנית.

האוכלוסייה הנוכרית שהשתייכה לתרבות ההלניסטית הייתה מורכבת מווטרנים מאירופה המערבית ומהווטרנים של חילות העזר שגויסו מקרב תושבי ערי החוף. קליין הגיע למסקנה שלאוכלוסייה זו, שהשתייכה לתרבות ההלניסטית, הייתה השפעה על מהלכים חברתיים, תרבותיים ודתיים בשל קירבתה לשלטון הרומיץ

לעומת זאת, האוכלוסייה המזרחית שהייתה מורכבת מיוצאי הצבא הרומי וממתיישבים שהובאו מהפרובינקיות הסמוכות, לא הייתה בעלת מעמד דומה.

הנוכרים ממערב אירופה השתייכו למעמד סוציו- כלכלי יותר גבוה מזה של האוכלוסייה ממוצא מזרחי, שהשתייכה לשכבה יותר נמוכה. בשל קרבתה לשלטון, סבור קליין, הקבוצה המערבית הייתה בעלת אמצעים טובים יותר, והשאירה יותר שרידים אפיגרפיים ואמנותיים ועל כן קשה לקבוע על-פי ממצאים אלה מה היה היחס המספרי בין האוכלוסייה המערבית למזרחית. המתיישבים מהמזרח, כאמור, בעיקר וטרנים של הצבא הרומי ותושבי הפרובינציות השכנות, קיבלו אדמות והקימו בעיקר חוות חקלאיות.

קליין קבע, את תפרוסת האוכלוסייה הסורית - ארמית באמצעות הסקר הארכיאולוגי, על-פי מנהגי קבורה, אספקטים אמנותיים, כתובות ואתרי פולחן.

מהממצאים הארכיאולוגיים מתברר שהמתיישבים ביהודה, בניגוד למתיישבים באזור ירושלים, היו ברובם מזרחיים. באתרים באזור נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים שהיו אופייניים לתושבי המזרח, כגון צלמיות של אלים. שרידים כאלה נתגלו, למשל, בגזר, בבית נטיף, בית ג'מאל, בן שמן. צלמיות כאלה נתגלו בסוריה ובחורן. כמו-כן, נתגלו צלמיות דומות לאלו שבערי החוף הפיניקיות המעידות על מתיישבים פיניקיים.

החל מהמאה ה- 3 הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על התחזקות ההשפעה הסורית והפרתית מבחינה תרבותית. לדעת יורם צפריר ייתכן שההחלטה על שינוי שמה של יודיאה לסוריה- פלשתינה נבעה לא רק מהרצון למחוק את שמה של יודיאה אלא גם מהרצון לרצות את המתיישבים מפרובינקיה סוריה.

קליין הביא מקורות יהודיים בהם נמצאו הדים לחדירתם של נוכרים ממוצא מזרחי ליהודה לאחר מרד בר - כוכבא. התושבים הפגאנים מהמזרח ביהודה נוצרו ע"י הכיבוש הנוצרי- ביזאנטי במשך המאה ה- 4 וה- 5 לספירה.

ערב הכיבוש הערבי- מוסלמי (מאה 7 לס' ) הייתה בריחה של נוצרים ממוצא מערבי מהארץ מפחד המוסלמים ואלה שנותרו נטבחו ברובם. השלטון הערבי - מוסלמי (640 - 1099 ) לא ניהל מדיניות של איסלום אם כי ניהל מדיניות של שירעוב, כלומר, החלפת השפה היוונית והארמית בערבית והתרבות ההלניסטית בערבית. הנוצרים הורשו, מלבד תקופות קצרות של רדיפות, לנהל את חייהם ללא הפרעה. למרבה הצער, השירעוב הביא להעלמותה של השפה והתרבות הארמית.

הצלבנים ששלטו בארץ בין 1099 - 1260 ובאזור עכו עד 1290, הביאו מתיישבים נוצרים מהמערב ומהאימפריה הביזאנטית ליהודה ודרום השומרון. אבל, ערב הכיבוש הממלוכי- מוסלמי הייתה בריחה המונית של המתיישבים הצלבנים והנותרים נטבחו. רוב הנוצרים שנותרו בארץ היו צאצאי הפיניקים והסורים- הארמים.

ניתן ללמוד על גודל האוכלוסייה הנוצרים באזור הכפרי של יהודה וירושלים מהמחקרים של אהוד טודנו וברנרד לואיס.

האוכלוסייה הנוצרית, היוותה על-פי אהוד טולידאנו, רק 24.8% מכלל אוכלוסיית הסנג'ק . הכפרים הנוצריים היו מרוכזים מדרום לירושלים סביב המקומות הקדושים לנצרות, ומצפון לירושלים על הדרך הראשית לשכם. הנוצרים בכפרים הקטנים נהגו להתפלל בימי א' ובחגים בכנסייה של הכפר הגדול ביותר בשכנותם.

אזור יהודה וירושלים היה נוצרי ברובו בתקופה הצלבנית. אין מידע על גורלם בתקופה הממלוכית. אבל, על-פי הנתונים שהביא טולידאנו במפקד העות'מאני הראשון ב-1525/6, 8 שנים לאחר הכיבוש, נותרו במחוז ירושלים רק 7 כפרים בהם חיו נוצרים, ורק 3 מהם היו בעלי אוכלוסייה נוצרית בלבד, ואילו על-פי הנתונים שהביא לואיס היו באזור 6 כפרים בהם חיו נוצרים וב-5 מהם היה רוב נוצרי. בחברון לא נמצאו ב-1525/6 נוצרים.

מספר הנוצרים באזור הכפרי של סנג'ק ירושלים על-פי לואיס היה ערב הכיבוש העות'מאני 3,834 נוצרים. על-פי טולדאנו הגיע המספר ל-4,000. המספר הכולל של הנוצרים בסנג'ק כולו, כולל ירושלים, היה כ-5,000.

העיר עזה הייתה בעלת אוכלוסייה נוצרית גדולה. זה היה מרכז נוצרי חשוב ביותר מבחינה דמוגרפית בתקופה הצלבנית. במפקד הראשון לאחר הכיבוש העותמאני מידי הממלוכים, ב-1525/6 נימנו, על-פי לואיס, 1,410 נוצרים. במשך המאה ה- 16 הגיעו לעזה נוצרים שברחו מיהודה ומאחר שעזה נהרסה בעת הכיבוש הממלוכי סביר להניח שהנוצרים לא היו מהאוכלוסייה הנוצרית הוותיקה שברחה או חוסלה.

באזור הכפרי של עזה מוזכרים במיפקד הראשון 346 נוצרים ובאזור רמלה ולוד 773 נוצרים, שהם 1,119. סה"כ חיו בסנג'ק עזה 2,529 נוצרים.

בתקופה הצלבנית חיו נוצרים בנצרת, טבריה, כפר כנה, עכו ובאזור מערב הגליל הם היו האוכלוסייה העיקרית. בעיר צפת לא היו נוצרים העיר טבריה נהרסה ע"י הממלוכים ונותרה החורבנה לאורך שלטונם.

במיפקד העות'מאני הראשון מוזכרים על-פי לואיס: בנפת טבריה - כלומר הגליל התחתון 48 נוצרים, בנפת עכו - גליל המערבי אין כלל איזכור של נוצרים. בעיר נצרת מוזכרים 36 נוצרים
בנפת צפת - 84. בסה"כ 168 נוצרים בכל אזור הגליל ב-1525/6 .

לדעת רוד הארולד זהו נתון תמוה לאור העובדה שהגליל המערבי היה בעבר נוצרי ברובו ובגליל המזרחי היו מובלעות נוצריות. על-פי נתונים אלה היוו הנוצרים פחות מ- 1% מאוכלוסיית הגליל .ב-1525/6. הארולד הטיל ספק בנתון זה והעדיף את הערכתו של ג. שומכר שבשלהי המאה ה- 16 היוו הנוצרים 16.88% מכלל האוכלוסייה בארץ. על-פי הערכה זו היה מספר הנוצרים בגליל 4,102 ב-1525/6 . הנימוק של שומכר היה שהאוכלוסייה הנוצרית בוודאי לא גדלה מהתקופה הממלוכית לעות'מאנית והמפקדים האחרונים במאה ה- 16 היו יותר יסודיים מהראשונים. סה"כ היו בסנג'ק צפת כ-4,102 נוצרים.

האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השומרון היה נוצרי ברובו, מהתקופה הביזאנטית. על-פי סקר ארכיאולוגי היו בו 267 יישובים . בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים-ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הביזאנטית. הצלבנים התיישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים, כך שיתכן שמספר הנוצרים בדרום בשומרון אף עלה. אין כל מידע על הנוצרים באזור השומרון בתקופה הממלוכית ובמפקד העות'מאני הראשון ב-1525/6 אין נתונים על אזור שכם.
על-פי המפרד של 1533/9 באזור הכפרי התגוררו 173 נוצרים ובעיר שכם גרו 90 נוצרים. בסנג'ק שכם התגוררו 263 נוצרים.

לסיכום, על-פי הנתונים שהובאו האוכלוסייה הנוצרית ערב הכיבוש העות'מאני הגיעה ל:
סנג'ק ירושלים - 5,000
סנג'ק עזה- 2,529
סנג'ק צפת - 4,102
סנג'ק שכם - 263
סה"כ: 12,000 - 13,000
אבל, אם נקבל את הערכתו של שומכר שהנוצרים במאה ה- 16 היוו 16.88% הרי שהאוכלוסייה הנוצרית הגיעה ב-1525/6 ל-20,815 מתוך 123,313. כלומר, בשלהי השלטון הממלוכי היו כ-21,000 נוצרים.

• מעשי הטבח בעת הכיבוש הממלוכי

• עזיבה בשל העויינות מצד השלטון הממלוכי וההידרדרות במצב בכלכלי והביטחוני

• המגיפה השחורה שפרצה ב-1347 פגעה גם בנוצרים.

• התאסלמות, אם כי חסרים נתונים על ממדיה.

יחסו של השלטון הממלוכי לנוצרים היה נוקשה יותר מאשר כלפי היהודים. על היחס ניתן ללמוד מהמקרים הבאים: ברעידת האדמה ב-458, כיפת כנסייה בירושלים, מדרום לכנסיית הקבר נהרסה. המושל אישר את תיקון המבנה ואף הקאדי, אבל, אחד השופטים התנגד להחלטה וביוזמתו נהרס הבניין לאחר שכמעט הושלמו התיקונים.
חיכוכים בין הקהילה המוסלמית הקנאית לבין הקהילה הנוצרית בהר ציון. ב-1489/90 בנו הנזירים כיפה חדשה לכנסייה. המוסלמים התנגדו והרסו את הכיפה. הנזירים הפרנציסקנים מהר ציון נאסרו וגורשו לדמשק ב-1365. נראה, שחלקם חזרו ונאסרו שוב וגורשו לקהיר ב-1476.

יש כ-500 מהעדה הקתולית וכ-1,500 מהעדה האורתודוכסית שהם דוברי ארמית. עובדה זו מחזקת את התזה שהנוצרים הם צאצאי סורים- ארמים.

במאה ה-18 התיישבו מרונים מלבנון בגוש חלב, בירעם ואיקרית אשר בגליל העליון המזרחי. במלחמת העצמאות הועברו תושבי בירעם ואיקרית, משיקולים צבאיים ליישובים אחרים. אנשי בירעם הועברו לגוש חלב ואנשי איקרית הועברו לראמה. אבל, חלק מהם התיישב בחיפה, עכו, נצרת וירושלים. שאדי חלול-רישא מגוש חלב טוען שהמרונים אינם ערבים אלא צאצאצאי סורים- ארמים. ואכן, כתבי הקודש של המרונים כתובים בארמית. שאדי עומד בראש קבוצה מרונית הדורשת מישראל להכיר בהם כארמים ולא כערבים. שאדי מטפח את הוראת הארמית במערכת החינוך של גוש חלב ומעודד את הצעירים להתנדב לשירות לאומי/אזרחי או לצה"ל. הוא עצמו היה קצין בצה"ל.

הנוצרים המרונים החיים בלבנון ואלה החיים בגליל אינם ערבים אלא שרידיו של עם עתיק יומין, העם הארמי. קיימות 2 השערות לגבי מקום מוצאם של הארמים. על-פי השערה אחת הארמים הגיעו לאזור הקשת הפוריה מחצי האי ערב סביב אמצע האלף השני לפנה"ס.על-פי השערה אחרת הם הגיעו מאזור עילם, מצפון- מזרח למסופוטמיה.

הארמים היו שבט שמי - מערבי והם מוזכרים בארכיונים שנתגלו בחפירות מארי בצפון מערב מסופוטמיה (הרבע הראשון של האלף השני לפנה"ס), באוגרית באזור סוריה ( אמצע האלף השני לפנה"ס), במכתבי אל-עמרנה המצריים (המאה ה- 14 לפנה"ס) ובכתובות אשוריות (המאה ה- 12 לפנה"ס ).

הארמים התיישבו תחילה באזור מסופוטמיה (עירק, כיום), סוריה ולבנון, אבל לא יסדו ממלכה אחת גדולה אלא מספר ממלכות: ארם צובא, ארם רחוב, פדן ארם, ארם דמשק, גשור ומעכה, המוזכרות בתנ"ך.

לשונם של הארמים, הארמית, והכתב הארמי, תפסו בהדרגה את מקומה של האכדית שנכתבה בכתב היתדות, וסביב אמצע האלף הראשון לפנה"ס הפכה הארמית לשפה הבינלאומית של אזור הקשת הפוריה, כולל ארץ ישראל. הארמית המשיכה לשמש כשפת הדיבור של רבים מתושבי הקשת הפוריה עד שהשפה הערבית תפשה את מקומה, בהדרגה, בשלב מסוים לאחר הכיבוש הערבי.

המרונים הם שרידיו של העם הארמי. יש חילוקי דעות לגבי מועד קבלת הנצרות ע"י הארמים. על-פי גירסה אחת הם קיבלו את הנצרות סביב 200 לס', ואילו על-פי גירסה שנייה העדה קיבלה על עצמה את הנצרות בימי מרון, שחי בין בין 350 ל-410 לס' בהרי קורוש בין חלב בצפון סוריה והעיר אורפא בדרום טורקיה כיום, והם נקראו מאז על שמו. הנצרות המרונית דוגלת בדוקטרינה הדיאופיזית, כפי שהתקבלה בוועידת כלקדון ב-451 לס'. המרונים מתפללים עד היום בשפה הארמית וכתבי הקודש שלהם כתובים בארמית, אם כי נשתרבבו לתוך הארמית גם מלים בערבית ובשפות אחרות.

העדה המרונית סבלה מרדיפות דתיות בתקופת השלטון הנוצרי- ביזאנטי, ולאחר הכיבוש הערבי נדחק העדה, בהדרגה, לאזור הר הלבנון. בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי הם היו מנותקים מהעולם הנוצרי והקשר חודש בתקופת מסעי הצלב. הממלוכים הצליחו לכבוש בראשית המאה ה- 14 את הר הלבנון ולכפות על המרונים את השלטון המוסלמי. לאחר מכן הם חיו תחת השלטון העות'מאני עד להקמתה של מדינת לבנון לאחר מלחה"ע הראשונה. קבוצות של מרונים נדדו במאה ה- 17 דרומה והתיישבו בצפון הגליל בכפרים בירעם וגוש חלב.

לסיכום, יש יסוד מספיק לקבוע שרוב הנוצרים החיים בארץ הם צאצאי פיניקים וסןרים- ארמים ואינם ערבים במוצאם האתני, אבל שפתם ותרבותם היא ערבית לאחר שאולצו כמיעוט להשתלב בתרבות הערבית במסגרת מדיניות השירעוב (ערביזציה מבחינה תרבותית) הערבית- מוסלמית.