סכסוכים פנימיים ברובע היהודי בירושלים

ימים אחדים לפני שפרצה המלחמה קיבלו הולצברג ואנשיו פקודה להתכונן ל"מאורעות". באמצע נובמבר 1947 הגיעה לרובע מכונית עם סליק, ומנשה פנסו, שליחו של מפקד גדוד מוריה הירושלמי, זלמן מרט, מסר ללוחמים את הנשק: שלושה סטנים, אקדחים אחדים ורימונים. היחידה של הולצברג השתכנה במועדון "הנוער העובד". ומפקד-הכיתה, בצלאל כרמי, אימן אותה. ב-29 בנובמבר בלילה, כשרקדו היהודים הירושלמים ברחובות, קרא הולצברג לאבידן, שהתארח אצל הורי אשתו בשכונת מחנה-יהודה, ואמר לו: "בוא לעיר העתיקה לזמן בלתי-ידוע." אבידן הוציא מהסליק של הלפרין שישה אקדחי מאוזר, שמונה אקדחי פרבלום, עשרה רובים, שלושה תת-מקלעים פיניים, כמאה וחמישים רימונים, ותחמושת מעטה. רוב תושבי הרובע לא שותפו בהכנות, לא תודרכו ולא אומנו.¹

שמאי צויגריך – מראשוני הפלמ"ח, ששירת גם בצבא הבריטי – פיקד בסוף שנת 1947 על מחלקה שחבריה היו אנשי הרובע היהודי. לא היה תיאום בינו לבין הולצברג. הם אף לא הכירו זה את זה. צויגריך תרגל את מחלקתו מחוץ לגבולות הרובע; רק ב-30 בנובמבר קיבל פקודה להיכנס אליו עם מחלקתו. הוא מילא את הפקודה ביום ג', 2 בדצמבר. כשנהרס המרכז המסחרי (הסמוך לעיר העתיקה), וראה רבים מהתושבים בורחים ונושאים איתם את רכושם, השתכן צויגריך בבית-החולים "משגב לדך", נפגש עם ראש-הוועד, מרדכי וינגרטן, והתרשם ממנו לטובה. בשעה 11 בלילה הודיע לו אחד מפקודיו: מעבר לשער-הברזל, בצפון הרובע, נשמעת הלמות-פטישים, וערבים שוחטים יהודים ליד בית-הקראים. המחלקה יצאה למקום מיידית, בשתי כיתות, בפיקודם של בצלאל כרמי וציון חרוש. כל אחד מהלוחמים קיבל מהסליק רימון, אקדח ושישה-עשר כדורים. האקדחים היו מרוחים בגריז, והלוחמים הספיקו לנקות רק את הקנים. ליד בית-הכנסת "ניסן ב"ק" דרש מהם ערבי לעצור. צויגריך וכרמי ירו בו, אך הכדורים היו עקרים. אחריהם ירה הטוראי ציון חמו, והערבי נפגע בידו וברח. מעבר לשער נדם קול הפטישים. אנשי הכיתה של בצלאל כרמי ראו ערבים חמושים, ואחד הטוראים אמר: "נזרוק רימון, הם לרגלינו, נחסל אותם." כרמי סירב: "אסור להתגרות יותר מדי." היחידות חזרו לבסיסיהן. באותו לילה מצאו שוטרים בריטים אקדח שהוסתר בבגדיו של איש ה"הגנה", יחזקאל מזרחי, ועצרו אותו. צויגריך הודיע למפקדת המחוז על "הקרב" הראשון שלו בעיר העתיקה.²

ביום בו הגיע צויגריך לעיר העתיקה, הגיע גם מאיר שרביט, מי שהיה מפקד הרובע בשנת 1929. אחרי החלטת 29 בנובמבר 1947 ביקש שרביט שיינתן לו תפקיד, ועמיר שלח אותו להחליף את הולצברג ליומיים. שרביט הגיע לעיר העתיקה בבגדי רופא, באמבולנס שאובטח בידי חיילים בריטים. באותו אמבולנס יצא הולצברג מהרובע.

ב-4 בדצמבר החליף את שרביט מפקד הגדנ"ע, אברהם עוזיאלי. שרביט דיווח לעמיר: "הארגון לקוי ויש ערבוב תחומים בין המפקדים (הולצברג, עוזיאלי וצויגריך) ובין היחידות (חי"ם וחי"ש): ב-3 בדצמבר ניסה המון ערבי להתפרץ לרובע דרך רחוב היהודים. יריות אחדות בלמו אותו; היהודי שמת ברובע ביום זה היה קורבן תאונה, חולה אפילפסיה שנפל מהחומה; אוטובוס יהודי שנסע לרובע נרגם באבנים ושישה מנוסעיו נפצעו קשה. שוטרים בריטים ירו באוויר ופיזרו את מיידי האבנים. לא קשה לחדור לרובע מגג לגג. המצב הביטחוני בכי רע, ומספר המגנים שאפשר לסמוך עליהם ולמסור לידיהם נשק אינו עולה על עשרים-עשרים וחמישה." וינגרטן הציע לשרביט שה"הגנה" תגייס שוטרים מוספים מהרובע ותיתן נשק לחיילים משוחררים בני הרובע. שרביט הציע לשלוח לרובע פלוגת חי"ש ומפקד מוסמך – אדם שמכיר את העיר העתיקה – וגם תחמושת (במקום זאת שנרטבה מהגשם שחדר לבתים), וכן לנסות לקשור קשרים עם אנשי אצ"ל שברובע. אחרי שנים סיפר שרביט: "התגוררתי בביתו של מוכתר הרובע, מרדכי וינגרטן, והוא סייע לי. בגלל קשריו של וינגרטן עם הבריטים חשדו בו אנשינו בבגידה, אבל קשרים אלה הצילו את הרובע. לולא הגנת הבריטים היו הערבים משמידים אותו כבר בימי המלחמה הראשונים. וינגרטן הציע לי להיפגש עם מפקד בריטי בכיר. סירבתי, מפני שזאת הייתה חריגה מתפקידי ומסמכותי. ראיתי שאי-אפשר להגן על הרובע היהודי מבפנים, ושעל ה"הגנה" להתחבר אליו מבחוץ, ברצף קרקעי. כל זמן שהבריטים שלטו בעיר, לא היה אפשר לעשות זאת. הסברתי זאת לישראל עמיר, וסירבתי לקבל את הפיקוד על הרובע.

"בשבת, 6 בדצמבר, פגשתי את יהושע גלוברמן בחצר המוסדות הלאומיים. הוא חקר את תפקוד המחוז, אחרי הכישלון במרכז המסחרי ב-2 בדצמבר. סיפרתי לו על המצב הביש של המחוז ושל הרובע, ושנינו הגענו למסקנה שיש לחלק את הפיקוד על המחוז לשניים או שלושה מטות, ושמשימת פיקוד המחוז גדולה מכפי מידותיו של ישראל עמיר."³

ב-3 בדצמבר מת ברובע מוכר עוגות-סומסום ערבי, חביב-הילדים. נראה שההתרחשויות הפחידו אותו, והוא מת משבץ-לב.⁴

בשחר 4 בדצמבר נשמעו יריות מהכפר סילואן, סמוך לבתי היהודים. אנשי ה"הגנה" השיבו אש מהעמדות. שוטר, משה ולנסיה, נפצע והוצא מן הרובע באמבולנס. ערבים זרקו אבנים על האמבולנס ועל אוטובוס של חברת "המקשר". שמשות האמבולנס נופצו ואחדים מנוסעי האוטובוס נפצעו. שיירת-מכוניות, מאובטחים בידי הבריטים, הביאה מצרכים לרובע היהודי, ווינגרטן מינה ועדה לחלוקתם.⁵

אחרי שנהרס המרכז המסחרי בחלק היהודי-מערבי של העיר, בפרוץ המלחמה, הקים ישראל עמיר כוח-משימה, "דרומי", בפיקודו של שלום דרור, וצירף אליו פלוגה מגדוד "מוריה", בפיקוד ישראל פונט, וכן פלוגת סטודנטים, רובם טירונים, ופלוגת טירונים ירושלמים. כך קם גדוד "מכמש", שהיה אחראי לביטחון העיר. מטה-הגדוד התמקם בבית ההסתדרות, ויחידותיו איישו עמדות במרכז העיר ובשכונת ימין-משה. ב-4 בדצמבר הורה עמיר לדרור לשלוח מחלקה לעיר העתיקה (נוסף על מחלקת צויגריך). רכב לא היה, ונהגי המוניות היהודים פחדו להסתכן. חוליות ששלח דרור ל"משולש" (הרחובות בן-יהודה – המלך ג'ורג' – יפו) איימו על נהגי המוניות באקדחים שלופים והכריחום להסיע לעיר העתיקה מחלקה מהפלוגה של פונט, בפיקוד אמנון ויגוליק. המוניות נסעו במהירות-שיא; ויגוליק (שהיה ותיק מצויגריך) קיבל את הפיקוד על אחת מגזרות הרובע, ואברהם עוזיאלי – שהגיע עם המחלקה האחרת – קיבל ממאיר שרביט את הפיקוד על הרובע כולו.⁶

מפקד-הכיתה, מרדכי ריבק, סיפר שפקודיו עברו קורסים ללחימת קומנדו בגוש-עציון. "זמן קצר אחרי שבאנו לרובע, יצאתי בלילה, בראש כיתה, ללב הרובע המוסלמי, עם רימונים, אקדח וסכין. המטרה הייתה לגנוב תרנגולות, לחפש מגע ולגרום נזק." ריבק ונוח קופרמן סיפרו כי המורל של אנשי ה"הגנה" שברובע היה אז גבוה מאוד.⁷

המורל של התושבים, לעומת זאת, היה נמוך. הם פחדו מצליפות, מאבנים, מהמצור וממחסור. תוך ימים אחדים פחת מספרם בחצי, ורק אלף ושבע מאות איש נשארו ברובע. לעשירים סייעו הבריטים לברוח. רבים מאלה שנשארו היו עניים מרודים, קשישים וחולים כרוניים, שלא היה להם לאן ללכת.

מאחד הבתים, סמוך לבית-החולים "משגב לדך", ירו צלפים ערבים ביהודים. המג"ד, שלום דרור, בא לרובע במשוריין בריטי, מחופש לרופא, והוביל את הכיתה של מרדכי ריבק, בחסות החשכה, אל עמדת הצלפים (ב-8 בדצמבר). אנשי הכיתה זרקו לעמדה שני רימונים. ערבי אחד נהרג ושלושה נפצעו. הערבים ארגנו "פאזעה", ותושבי סילואן ירו לכיוון הרובע בצעקות "אטבח אל יאהוד!" וינגרטן דרש מדרור להוציא את פקודיו מהרובע: "בפעולות בלתי-אחראיות כאלה אתם מעוררים את הערבים לפעולה. אנחנו מקיימים עם הערבים יחסי שכנות טובה. חיים איתם ברעות זה דורות, ואם לא נפגע בהם, הם לא יפגעו בנו." דרור ארגן את שתי המחלקות לשהות ממושכת ברובע ולאימונים מרוכזים.⁸ חילוקי-הדעות בין וינגרטן ובין מפקדי ה"הגנה" התפתחו אחר-כך לאיבה.

כשחזר לעיר החדשה שלח דרור לעיר העתיקה את ישראל פונט עם שתי מחלקות, והורה לו לקבל את הפיקוד על הרובע היהודי מאברהם עוזיאלי, שחזר לעיר החדשה. יוסף מזרחי, אחד מפקודיו של פונט, העיד: "כאשר ירדנו לעיר העתיקה לא הכינו אותנו לקרב ממושך, לקרב עקשני עד הסוף. הייתה כנראה מחשבה, כפי ששמעתי, שבעיר הקדושה לא יהיו קרבות רציניים."⁹ שתי המחלקות נסעו בשני אוטובוסים מוגנים ברשתות, וקצין בריטי שקיבל שוחד סייע להן להיכנס בשער ציון. כשירדו הלוחמים מהאוטובוסים טיפסו עליהם עשרות מתושבי הרובע, התמקמו בהם עד אפס מקום ונמלטו לעיר החדשה. זה היה ב-10 בדצמבר. פונט קבע את מטהו בבית-החולים "משגב לדך". בעצתו של אמנון ויגוליק שלח פונט את רוב פקודיו אל אחת-עשרה העמדות שבגבולות הרובע, וכיתה אחת השאיר ליד המטה. בערב ההוא הדליקו תושבי הרובע נר שלישי של חנוכה, והלוחמים ארגנו מסיבות בעמדות. שיתוף הנשים הצעירות במסיבות הפריע ליהודי הרובע האדוקים, והערבים, ששמעו את הקולות וראו את הריקודים ואת הנרות הבוערים, הפיצו שמועה: "היהודים שורפים את אל-אקצה!" תושבי סילואן יצאו להגן על המסגד; המגנים שישבו בעמדות שמעו, או דימו לשמוע, קולות חשודים, ירו לעברם ושמעו יללות של נשים וילדים.

למחרת עם שחר ירו יהודים וערבים אלה באלה. אנשי ה"הגנה" ירו ללא אישור, ואחד ממפקדי-העמדות ירה לכיוון אל-אקצה. ערבי אחד נהרג. היורה נשפט מיד והורד בדרגה. יצחק סולומון נהרג ביריות. היה זה איש-ה"הגנה" הראשון שנהרג ברובע. שני שוטרים בריטים עצרו איש "הגנה" ומצאו נשק בבגדיו. חילופי-האש נמשכו כשבע שעות, וכל הזמן הזה ניסו הערבים לחדור לרובע. רק בצהריים נסוגו, כנראה בשל פציעתו של מפקדם, צובחי עליאן אבו-גרביה, פקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מאז "מאורעות" 1939-1936 (בדוח הש"י הוגדר מצבו אחרי פציעה זאת: "אין שכלו בסדר"). לפנות ערב הוציא אמבולנס של מגן-דוד-אדום את הפצועים היהודים אל מחוץ לחומות.

וינגרטן האשים את אנשי ה"הגנה" בתקרית. ביתו היה מובדל מבתי היהודים בדרום הרובע, ומשלושת עבריו התמקמו ערבים. לאנשי ה"הגנה", שיעצו לו לבקש שמירה מהמשטרה הבריטית, ענה וינגרטן כי מפקד המשטרה אומנם הבטיח לספק הגנה לביתו, אבל לדעתו, ולדעת המפקד, ישמרו הערבים על שקט, אם לא יתקפו אותם היהודים.¹⁰

לא פחות מהיהודים ומהערבים, ואולי יותר מהם, ידעו הבריטים מה יחסם של יהודי הרובע לציונות ומה כוחם לעומת שכניהם הערבים. ב"הגנה" ראו הבריטים, לא רק גוף זר בעיר העתיקה, אלא גם גוף מזמין צרות. אירועי שנים-עשר הימים הראשונים של מלחמת-העצמאות איששו, לכאורה, את דעתם זאת. לפיכך דרשו שוב ושוב מה"הגנה" להתפנות מהרובע, עצרו את לוחמיה וחיפשו נשק בכליהם, אף שבמקומות אחרים הניחו לה לפעול כמעט ללא הפרעה. אמנם, גם ברובע סייעו כמה בריטים לאנשי ה"הגנה" ולתושבים היהודים, אך בדברי ראשי הישוב שנרשמו בימים ההם לא צוינה עזרה כזאת.

יום אחד, אחרי קרב שבע השעות, ב-12 בדצמבר, בשעה 6 בבוקר, התמקמה מחלקה בריטית, מגדוד H.LI (הגדוד של סגן-אלוף מקלאוד) בשטח-ההפקר שבין הרובע היהודי לרובע המוסלמי. אנשי המחלקה סיירו בעמדות היהודים, החרימו שני רובים ואסרו תשעה לוחמים. שישה מהעצורים שוחררו אחרי שעה קלה. ושלושה נחקרו במשרדי הבולשת שבעיר החדשה. מפקד-המחלקה הבריטי אמר לעיתונאים זרים, שנכחו בשעת מעשה, כי הוא קיבל פקודה למנוע מגע בין יהודים לערבים. אם יירו הערבים, עליו להשיב אש. אם יירו היהודים, עליו לחפש נשק בכליהם ולאסור אותם. מפקדי העמדות דיווחו לפונט: אחדים מהבריטים היו ידידותיים, אחרים עוינים. המג"ד שלום דרור הורה לו, בטלפון: "לא להתבלט בשעת חיפושים." על-פי מטבחי-השדה, שהובאו לעמדות של הבריטים שבשטח-ההפקר, הבין פונט שהם מתכוננים לשהות ממושכת. פונט ביקש מווינגרטן להשתדל אצל ידידיו הבריטים לשחרר את שלושת חברי ה"הגנה" העצורים.¹¹ אחד מלוחמי-ה"הגנה" כתב ביומנו: "מרירות. אתמול היה הרובע נתון לאש מתמדת מהאזור הערבי, היום מחפשים אצלנו נשק. הגיון? אלא אם כן מגמת הצבא להשאירנו ללא מגן. חופשות בוטלו." למחרת כתב: "אנחנו מותקפים, ומבפנים נמשכים חיפושי הצבא. איש לא נאסר ודבר לא נמצא, אך ההפרעה ללא נשוא. כוונות הצבא (הבריטי) מטרידות לא פחות מאיומי הערבים."¹²

בדוח של מפקד עמדה ששמו אפרים, כתוב שסמיט, הסגן הבריטי, הזהיר אותו (ב-14 בדצמבר): "הערבים מתכוננים ל'קונצרט' גדול." הסגן סמית מעוניין בקשר עם ה"הגנה", כתב אפרים, "והוא מבקש שהיהודים יציבו תצפיות ויודיעו לו על כל תנועה חשודה. סמית קיבל פקודות להחרים נשק של יהודים ולאסור את נושאיו. והוא מציע לאנשי ה"הגנה" לא לשאת נשק בגלוי. אם יתקיפו הערבים את העמדה, יאותת לו אפרים, בסימני-אור מוסכמים, והוא ישלח אליה חיילים. אנשי ה"הגנה" לא יחשפו את נשקם. "רק אם יוחמר המצב יש להוציא את הנשק ולפעול במלוא הכוח. אחר-כך, כאשר ישקוט, להחביא שוב את הנשק. לפני שיתחיל אפרים לחפש נשק בבתי ערבים, יודיע לסמית, והוא יימנע מפעולה.¹³

שלוש קצינים, רב-סרן, סרן וסגן, בריטים, סיירו (ב-15 בדצמבר) בעמדת-ה"הגנה" ב"בתי-וארשה", בצפון הרובע. הרב-סרן אמר למפקד העמדה שאין היא מבוצרת כראוי, ויעץ לו איך לבצר אותה. הקצינים גם ביקרו בבית-הכנסת "ניסן ב"ק" והציעו ליהודים לבצר את בית-הכנסת החולש על סביבתו.¹⁴ בדוח אחר, שקיבל פונט ב-17 בדצמבר. כתוב: חיילים בריטים נכנסו לבתי ערבים, ברחוב הקראים, והחרימו כדורי-רובה ורימונים. החיילים לא הפריעו לאנשי ה"הגנה" להוציא מבית ערבי קובע פלדה, תעודת-זהות, תעודת-עוצר (כנראה רישיון-מעבר בשעות-עוצר) ופספורט בריטי.¹⁵ בדוח שנשלח למחלקה המדינית של הסוכנות מהעיר העתיקה (ושסיכם את אירועי השבועיים הראשונים של המלחמה) כתוב שיהודים שאלו קצינים בריטים אם הם באו להגן על יהודי העיר העתיקה. אחד הקצינים ענה: "לא אכפת לנו אם הערבים ישחטו את כל היהודים. שני טוראים מהמחלקה שלי נהרגו בידי היהודים." מחבר הדוח העריך: "יש לחשוש שהצבא ינסה להפריע לכוחות המגן על-ידי הטרדת אנשים בחיפושים אחר נשק, יסתלק בפתאומיות רבה אחרי שיהרוס את העמדות, ועל-ידי כך יפקיר את תושבי העיר העתיקה ללוחמי כנופיות המופתי."¹⁶

מפקד-עמדה ששמו אברהם דיווח ב-25 בדצמבר: "בערך בשעה 22.45 ביקר בעמדה הקצין הנמוך, בלווית בן-זוגו הקבוע וחייל נוסף. נדף מפיו ריח משקה חריף. האחרים לא היו, כנראה, שתויים. הקצין נטפל אלי, והחיילים אל חיים וינריך, שהיה אותה שעה בתצפית, ואל חיים אזולאי, שישן בחדר. באחרים כמעט לא נגעו. הקצין שאל מדוע אנו ישנים בבגדים והיכן נשקנו. תוך כדי שאלה חבט במצחי בקנה אקדחו... שלף את הפגיון והתחיל לוחץ בו בחלקים שונים של גופי... לקח מאת החייל שלידו רימון-יד והחל להוציא את הנצרה. נתן לי זמן של חמש-עשרה שניות. והחל שוב ללחוץ בכל חלקי הגוף והפנים, עם הכידון, כשהוא מזכיר לי מדי פעם בפעם את מספר השניות שנשארו לנו לחיות. הוא איים שאם לא נגלה את כמות הנשק יאסוף את כולנו בחדר ויחסל אותנו ברימון שבידו. לבסוף אירע דבר מעניין. שאלתי אותו מדוע הוא נטפל אלינו ומדוע אינו מאמין לנו. ענה ששמע שאנו חברי אצ"ל. הוא יודע שבעמדות ה"הגנה" יש נשק, ואת הכמות המדויקת שלו, אבל עליהם (על חברי ה"הגנה") הוא יכול לסמוך, ולא אכפת לו הדבר. אצ"ל יורה בחיילים. אמרתי לו שאנו חברי ה"הגנה". לא האמין והמשיך להתעלל בנו כחצי-שעה."¹⁷

באותו יום שיתפו חיילים בריטים פעולה עם אנשי ה"הגנה", ירו על עמדה של ערבים שהטרידה את הרובע ביריות, והשתיקו אותה.¹⁸ אחרי יומיים כלאו הבריטים אחד-עשר מחברי ה"הגנה" לחקירה.¹⁹

ב-31 בדצמבר נכנסו, רב-סרן בריטי, קצין משטרה ועשרה חיילים, לאחת מעמדות ה"הגנה". מפקד העמדה, מרדכי, דיווח לפונט: "הקצין טען שנמסר לו על-ידי הערבים שהיהודים בונים עמדות, עושים חורים בקירות ועומדים לתקוף. הקצין שאל לפשר החורים, נענה שהחורים לשם הגנה. כן נאמר לו שהערבים בנו עמדות חדשות ויורים עלינו. השיב: במקרה התקפה מצד הערבים עלינו לאותת לעמדה שעל-יד 'ניסן ב"ק, והוא ישלח חיילים להגן עלינו. הקצין שלח לקרוא לאחראי להעמדה הבריטית, ויחד קבענו סימני-קשר מתאימים, באיתות. השיחה עם המייג'ור הייתה ידידותית, והוסכם בינינו שבמקרה של אש חזקה נוכל להגן על עצמנו."²⁰

מבין היחידות הבריטיות ששהו ברובע הייתה פלוגתו של הרב-סרן הסקוטי, דוידסון, האוהדת ביותר. דוידסון שוחח עם אנשי ה"הגנה" על התנ"ך והרשה להם להתבצר, ופקודיו ירו בערבים שניסו לתקוף יהודים. העוינת מכל היחידות הייתה פלוגתו של הסרן האירי, פולקנר, ששלושה מאנשיה נהרגו מפצצה שזרקו אנשי אצ"ל בבית-הקפה "ריץ" בירושלים (ב-13 בנובמבר). אחד מאנשי הפלוגה הזאת אמר למכרו היהודי, כשהיה בגילופין: "לא תצליחו לקבל מדינה. לא הערבים נלחמים בכם אלא אנחנו. אנחנו נותנים להם את הנשק. אנחנו מממנים אותם. גלאב פחה הוא איש שלנו. אנחנו פוצצנו את רחוב הסולל. אנחנו עשינו את הפיצוץ ברחוב בן-יהודה."

הידיעות על חיפושי נשק, חקירות במשטרה ושאר מעללי פולקנר ופקודיו הגיעו אל מפקדת המחוז, וקצין הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים, יוסף שני, ביקש ממפקדים בריטים להשפיע על פולקנר להתמתן. כשנכשלו המאמצים, חדר שני לעיר העתיקה (במדי חייל בריטי) ומצא שפה משותפת עם הקצין הבעייתי. אחרי הפיצוצים בבית "פלשתין-פוסט", ברחוב בן-יהודה ובבנייני-הסוכנות, לא נראו קצינים בריטים בשכונות היהודיות, ללא ליווי צמוד, אבל שני הזמין את פולקנר לארוחת-צהריים במלון "עדן" (בקרבת בנייני המוסדות הלאומיים). המוזמן בא למפגש, במדים. ורק עיתונאית (בריטית) ליוותה אותו. לעומת זאת הזמין פולקנר את שני לסייר בג'יפ הצבאי שלו ברבעים הערביים המסוכנים ליהודים, לרבות שער-שכם: שני דיווח למפקדת המחוז על מה שראה בסיור. מאז מיתן פולקנר את פקודיו, וידוע שהוא סייע בכמה מקרים ליהודים בעיר החדשה. מאשה וינגרטן תיארה אותו כך: "ידיד ישראל ואחראי לסדר. ביום האחרון לשהות הבריטים בירושלים נכנס פולקנר לביתנו, נתן לאבא תת-מקלע סטן ואמר: 'קח, מר וינגרטן. אתם תזדקקו לו.'"²¹

בימי המאבק נגד הבריטים שימש הרובע היהודי לא פעם מקום מסתור של אנשי אצ"ל לאחר שפגעו בבריטים בעיר החדשה, אבל כשפרצה המלחמה לא היו להם סניפים ברובע, אלא רק שני סליקים, שתכולתם הייתה אקדחים, רימונים ומטעני-נפץ מעטים. נשק זה נועד לא להגנת הרובע אלא לפגיעות בבריטים.²² ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה התפנתה מן הרובע יחידת אצ"ל (בפיקוד יעקב בן-רובי), שהסתתרה בו מפני הבריטים.²³ יצחק אהרונוב, איש אצ"ל ותושב הרובע, סיפר שכאשר פרצה המלחמה היו ברובע חמישה אנשי אצ"ל בסך הכול, ללא מפקד. אחר-כך התארגן סניף, שמפקדו, יואל פרידלר, ורוב חבריו באו מן החוץ. אנשי לח"י ששהו ברובע, הצטרפו לסניף זה.²⁴ במחצית השנייה של דצמבר הורה איש מטה אצ"ל, יצחק אפרתי, ליעקב בן-רובי, להיכנס לרובע עם כיתה. פקודיו היו צעירים בני שש-עשרה ושבע-עשרה, והוא לא הכירם קודם. כל ציודם היה משקפת. הם התחזו כתושבים חוזרים ונכנסו לרובע באוטובוס, באבטחה של משוריין בריטי. פרידלר, שזיהה אותם על-פי המשקפת, הביא אותם אל עמדות אצ"ל, בסביבות חצר הקראים שבצפון-מזרח הרובע. בדצמבר לא הייתה חלוקת אחריות בין ה"הגנה" לאצ"ל, ולשני הארגונים היו עמדות מקבילות. מטה אצ"ל התמקם בתחילה בבית-הכנסת "תפארת ישראל", ואחר-כך ב"בתי-מחסה"²⁵

כמו חבריהם בכל הארץ, המשיכו גם חברי אצ"ל ולח"י, בעיר העתיקה, לפגוע בבריטים אחרי 29 בנובמבר. ביום שנכנסו הבריטים לרובע נעלמו מעמדה אחת של ה"הגנה", תת-מקלע סטן, שלוש מחסניות ושישה רימונים, ואנשי העמדה העידו: לא הבריטים לקחו אותם. העקבות הובילו אל חברי אצ"ל, ואמנם נודע שאחד מהם היה הראשון שביקר בעמדה אחרי שהבריטים גירשו ממנה את הלוחמים, ושאיש אצ"ל אחר התפאר בבית-קפה כי הוא לקח מהעמדה את הנשק והתחמושת. פונט קרא אליו את יואל פרידלר. פרידלר לא הודה. פונט דרש ממנו להחזיר את המלקוח, והקציב לו זמן – שעתיים ורבע. פרידלר השיב בדרישה, שה"הגנה" תחזיר לאצ"ל מאה וחמישים כדורי-רובה שקיבלה ממנו בהשאלה. אנשי אצ"ל חטפו איש "הגנה" ושיחררו אותו אחרי כמה חילופי איומים.

ב-22 בדצמבר הודיע מפקד עמדת-ה"הגנה" ב"בתי-מחסה" לפונט: "אנשי אצ"ל רוצים להיכנס לעמדה." מזכירתו של פונט, רבקה באומינגר, כתבה ביומן המטה: "לפי התיאור, היה שם מפקד אצ"ל שכבר מוכר לנו, עם בֶּרֶט, בטלדרס כחול ויד בכיס. התלוו אליו בחורה עם מעיל צהוב ארוך, ועוד בחור עם פאות. אנשינו התנגדו לכניסתם. (אנשי אצ"ל) השיבו שאינם מקבלים הוראות מאתנו, ושאם ירצו, יסלקו אותנו וייכנסו." אחרי יומיים שלח פרידלר שליח אל פונט וביקש להיפגש אתו. פונט שלח אליו את המפקדים, בצלאל כרמי ומשה רוסנק, ופרידלר הציע להם להגיע להסכם, אך הם לא יכלו לקבל את הצעתו על דעת עצמם, ואף לא על דעת מטה-הרובע, ורבקה באומינגר כתבה ביומן: "אנשי אצ"ל ביקשו שנפנה לגורמים מוסדיים בעניין זה. הודענו על כך העירה."²⁶ משה רוסנק, המפקד האחרון של הרובע, היה חבר אצ"ל ולח"י לפני שהתגייס ל"הגנה". הוא תיאר את יחסי ה"הגנה" עם חבריו-לשעבר ברובע: "בדצמבר 1947 כל העניינים נוהלו בנפרד. מקורות האספקה, עמדות המגן. הכול היה בנפרד. החשדנות בין שני הארגונים הייתה רבה... רבים מאנשי אצ"ל (שברובע) ישבו (בעבר) במאסר ה"הגנה". לאנשי אצ"ל לא הייתה רשות להיכנס אל עמדות ה"הגנה" ולהפך... הם היו שוהים בעיר העתיקה כשלושה-ארבעה ימים וחוזרים משם כלעומת שבאו."²⁷ את מחסנאי הנשק של ה"הגנה" ברובע, אברהם אבידן, דנו אנשי אצ"ל למוות, שנתיים לפני כן, מפני שחשדו בו במסירת חבריהם לבריטים (הם טעו והחליפו אותו באחיו, ששירת בש"י). יום אחד הוציאו את אבידן במרמה מביתו והיכוהו בראשו במוט ברזל. אבידן תפס את הבחורה שהכתה אותו ומסר אותה למשטרה, והיא נשפטה ונדונה למאסר ממושך. ב-15 בינואר 1948 סיפר השוטר, אחיה שילוני, לאבידן, שאנשי אצ"ל מתכננים לפגוע בו שוב. הדבר נודע לשילוני מפי בן-דודו, איש אצ"ל. "התנהלו אז קרבות. הם יכלו להרוג אותי ולטעון שנפלתי בקרב," סיפר אבידן. "פונט הזמין לשיחה את מפקד אצ"ל והזהיר אותו שאם יפגעו בי, תפגע בהם ה"הגנה". מפקד אצ"ל נתן את דברתו, שלא אפגע."²⁸

יצחק אהרונוב סיפר שפונט בא לעמדה שבה ישב, ב"בתי-וארשה", ודרש ממנו לתת לו את הנשק שהיה ברשותו, בטענה: "אין שני כוחות." אהרונוב סיפר שהוא פתח ניצרת-רימון ואמר: "קח את זה, אם אתה גיבור גדול." ושפונט הסתלק בזעם ואהרונוב החביא את הנשק בסליק. אחר-כך ביקשו הוא וחבריו מאמנון ויגוליק לשבץ אותם בהגנת הרובע. ויגוליק שלח אותם עם פתק אל מפקד אחת העמדות, אבל הם קראו מה שכתוב בפתק: "אני שולח אליך בחורים. רצוי להיזהר מפניהם ולא לתת להם נשק." הם חזרו אל ויגוליק, ולאחר דין-ודברים קיבלו ממנו רובה.²⁹

בניין "ביקור-חולים" הישן היה ברחוב האשורים, מחוץ לגבולות הרובע היהודי, ומאנשי הכנופיות הערביות התמקמו בסביבתו. ב-20 בינואר פונו החולים מ"ביקור-חולים". אנשי הצבא הבריטי קיבלו על עצמם לאבטח את האזור בזמן הפינוי. ואמנם, חיילים ומפקדים בריטים נכחו באזור. קבוצה משותפת של אנשי "הגנה" עם אנשי אצ"ל, בלתי חמושים, נשלחה לרחוב האשורים, לאבטוח הפינוי; משער בית-החולים יצא ערבי וירה באנשי הקבוצה בתת-מקלע. ארבעה נפגעו מיד. יואל פרידלר נפצע, שכב על הכביש זמן רב, ולבסוף מת מאיבוד דם. במקומו שלח מטה אצ"ל לרובע את איסר נתנזון, בית"רי ותיק ששירת בצבא הבריטי. לפי עדותו של בן-רובי, סגנו, העביר נתנזון את הפקודות לאנשיו רק באמצעותו, ושמר על דיסטנץ בינו ובין פקודיו.³⁰
_________

בשבוע הבא: תושבי הרובע היהודי בירושלים חשים שהם מופקרים ושלאיש בהנהגה יהודית לא אכפת אם הם יחוסלו; הקרב על בתי וארשה; מפקד ירושלים ישראל עמיר מעריך ש"העסק ברובע מתמוטט"; סכסוכים ברובע בין אנשי ההגנה לבין עצמם וביניהם לבין אנשי הרובע.B

1. הראיון הנ"ל עם בנימין הולצברג: העדות הנ"ל של אברהם אבידן: אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 15.

2. ראיון עם שמאי צויגרייך ב-31 בדצמבר 1981; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 20-17.

3. א"צ, לדניאל ממתי: סקירה על המצב בעיר העתיקה, מאהוד ליונתן, 3 בדצמבר 1948.

4. הראיון הנ"ל עם שמאי צויגרייך.

5. אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 21-29: הראיון הנ"ל עם שמאי צויגרייך.

6. עדות שלום דרור מ-7 בינואר 1982: הראיון הנ"ל עם שמאי צויגרייך; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם. עמ' 21.

7. ראיון עם מרדכי ריבק ב2- בספטמבר 1980: הראיון הנ"ל עם נוח קופרמן.

8. העדות הנ"ל של שלום דרור: הראיון הנ"ל עם מרדכי ריבק; אהרון לירון. ירושלים העתיקה, שם, עמ' 23.

9. אצ"מ, 25/7723 S עדותו של יוסף מזרחי, 3 ביוני 1948.

10. א"צ. יומן לוחם שהגיע ב-10 בדצמבר 1947; א"צ. יע"ע, 11 בדצמבר 1947: א"צ, הפיקוד הערבי במחוז ירושלים, ירוחם, סוף מאי 1948; אהרון לירון, העיר העתיקה, שם, עמ' 31-23: ראיון עם אברהם בנאי ב-6 כינואר 1982.

11. א"צ, יע"ע. 12 בדצמבר 1947; אצ"מ. 25/7723 S, תזכיר פגישת יוסף שני וקולין גילון עם הקולונל ט. מקלאוד, 2 בינואר 1948.

12. א"צ, יומן אישי של לוחם, 13-12 בדצמבר 1947.

13. א"צ, יע"ע, 14 בדצמבר 1947.

14. א"צ, יע"ע, 15 בדצמבר 1947.

15. א"צ, יע"ע, 17 בדצמבר 1947.

16. אצ"מ. 25/7723 S דוח על המצב בעיר העתיקה, 14-5 בדצמבר 1947

17. א"צ, תאמ"ע 15/6, יע"ע, 26 בדצמבר 1947.

18. א"צ, יע"ע. 25 בדצמבר 1947

19. א"צ, יומן אישי של לוחם, 27 בדצמבר 1947.

20. א"צ, יע"ע, 31 בדצמבר 1947.

21. הראיונות הנ"ל עם יוסף שני; העדות הנ"ל של מאשה וינגרטן.

22. ראיון עם יצחק אהרונוב ועם מלכה נתנזון ב-2 בספטמבר 1980.

23. עדות יעקב בן-רובי ("יוסף") לארכיון ז'בוטינסקי ב-10 בינואר 1954.

24. הראיון הנ"ל עם יצחק אהרונוב.

25. ראיון עם יעקב בן-רובי ב-30 בינואר 1982.

25. א"צ, יע"ע, 22-13 בדצמבר 1947.

27. יהושע אשל, ה"הגנה" בירושלים ב', שם. עמ' 212.

28. א"צ, יע"ע. 15 בינואר 1948; עדות הנ"ל של אברהם אבידן.

29 . הראיון הנ"ל עם יצחק אהרונוב.

30. אהרון לירון. ירושלים העתיקה, שם, עמ' 59-58: הראיון הנ"ל עם יעקב בן-רובי.