בכל מהלך כהונתו של אובמה, נעשה ניסיון אמריקני עקבי לדרדר את יחסי שתוף הפעולה בין שתי המדינות. אני רואה את מקורו של ניסיון זה בשלושה גורמים עיקריים: שינוי בתפיסת היסוד האמריקנית לגבי המזרח התיכון; ניסיון אמריקני להגיע להכרעה בסכסוך הישראלי-ערבי, המכונה בטעות מזה זמן רב הסכסוך הישראלי-פלשתיני; שינויים חברתיים פנימיים בתוך ארה"ב, המקטבים את החברה האמריקנית, ובין אחרים משנים את אופיה של ארה"ב ומחוללים תהליכי התרחקות מישראל של חוגי מהגרים וקבוצות רדיקליות ביהדות ארה"ב. כל שלושה נתיבי ההשפעה מוזנים מהרכב הנפשות הפעילות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מהשקפת העולם של הנשיא אובמה ומדעות ועמדות של צוות היועצים בבית הלבן ובמשרד החוץ האמריקני.
לשלוש מגמות אלה, קדמה קירבה יחסית של חוגי הבית הלבן הדמוקרטיים למנהיגות במדינות אירופיות חשובות כגרמניה, צרפת ובריטניה ולמוסדות הקהילה האירופית בבריסל.
את תקופתו של אובמה בבית הלבן ראוי לחלק לשתי תת-תקופות: מהשבעתו, בינואר 2009, ועד להתפרצות אירועי ה"אביב הערבי" - טוניסיה (17.12.2010) ומצרים של מוברק (11.2.2011) תחילה, וכל מה שבא לאחר מכן - כשנתיים בסך הכול. בתפיסת העולם שגיבש אובמה בבואו לבית הלבן, התבלטו במוקד העשייה הבינלאומית של הממשל: צמצום התלות האמריקנית בנפט הערבי. התעצמות היריבות והמאבק על ההגמוניה העולמית מול סין. שמירת רוסיה מחוץ לאירופה המזרחית ודרום הקווקז. הסדר הסכסוך הישראלי-ערבי וסדר אזורי חדש במזה"ת, שמושתת על החלפת המשטרים האותוריטאריים הוותיקים במדינות הערביות במשטרים דמוקרטיים. מניעת הפצתו של נשק להשמדה המונית באזור, והוצאת הכוחות האמריקניים מעירק ואפגניסטן. חלק ממהלכים אלה נגזר או הושפע מאוד מהמציאות הכלכלית הקשה שהתפתחה בארה"ב, אחרי שהתבררו הוצאות העתק של המלחמות בעירק ובאפגניסטן ומשבר ה"סב-פריים" של 2008. משבר זה חייב צמצום משמעותי מאוד של ההוצאות הפדרליות, לשם ריסון הגרעון הלאומי שהלך ותפח. המציאות הכלכלית הוכתבה גם על-ידי התוכניות החברתיות הפנימיות שביקש אובמה להגשים, אולם באלה אינני דן כאן. בדיעבד נראה, שכל התוכניות הבינלאומיות הללו ובמיוחד אלו שהתייחסו למזרח התיכון, התבססו על חוסר הבנת יסודות התהליכים המקומיים וליבתם והאופטימיות האוטופית של מעצבי המדיניות האמריקנים. בכל מקום שבו נגעה היד האמריקנית האוטופית, התחולל משבר.
שלושה תחומים מרכזיים מהנ"ל נגעו ונוגעים ישירות לישראל: הפעילות מול מצרים של מוברק כמודל לסדר אזורי חדש, הסכסוך הישראלי-ערבי והמרוץ האירני להשגת נשק גרעיני. שלושה תחומים אלה נוגעים במוקד סוגיות הביטחון הלאומי של ישראל. שלושת התחומים הנ"ל היו ליסוד השגיאות הגדולות של אובמה בטיפולו באזור מול ישראל.
אובמה, כנראה בהשפעת יועציו, בהשפעת חוגים שונים במפלגה הדמוקרטית המקורבים לשמאל הישראלי ובהשראת אירופה, "שכח", וכנראה לא במקרה, את מצבה המיוחד של ישראל באזור ואת רגישויותיה, בכל אחד מהמהלכים המרכזיים שנקט. אירופה, עוד בטרם הבינה את המשמעות המלאה של נדידת פליטי המשבר המזרח תיכוני למדינותיה, היוותה זרז לעיצוב המדיניות האמריקנית השגויה, ושותפה פעילה לביצועה. הרוח הרעה שנשבה מהשמאל הישראלי, שביקש כמעט בכל דרך אפשרית לכפות על האזור "פאקס אמריקנה", חיזקה את ממדי השגיאה של אובמה וממשלו. חוגים בשמאל הזה ובשולי הקהילה היהודית-אמריקנית, עדיין חולמים זאת.
בסמוך מאוד לעליית אובמה לשלטון, חודש בישראל שלטון הימין לאחר לכתו של אולמרט, ומאז הוא נמשך עד היום, בראשותו של נתניהו כראש הממשלה. עליית הימין לשלטון בישראל והתייצבות שלטון זה לאורך כל תקופת כהונתו של אובמה על שני חלקיה, הגדילו את ממדי "הפרלקסה" בראיית המציאות האזורית בין שתי המדינות. גם השמאל הישראלי שגה בהבנת ההתפתחויות האזוריות ולא חזה את ה"אביב הערבי", שעד מהרה הפך ל"סתיו" ול-"חורף".
הראיה המעוותת של השמאל הישראלי נבעה בעיקר משימוש מופרז באידיאולוגיה אוטופית במקום בקריאה מציאותית של התהפוכות המדיניות באזור. עובדה זו נעלמה מעיני אובמה וממשלו או נזנחה על-ידם מטעמי נוחיות פוליטית. עובדה זו נדחקה לפינה באירופה במתכוון, לאור העובדה שהקהילה אימצה במשך זמן רב גישה שראתה את הסכסוך הישראלי-ערבי כשורש כל רע באזור - עד להופעתו "המטאורית" של דאעש. גם לאחר הופעת דאעש, לא הרפתה אירופה משגיאותיה כשהיא חוסה בצל הרצון האובססיבי המאפיין אותה מאז מלחמת העולם השנייה, לחיות בשלום, בשקט וברווחה, ויהי-מה. השיעור ההיסטורי של "הסכם מינכן" (1938) ומה שבא אחריו, נלמד רק באופן חלקי ודהה בהשפעת איימי מלחמת העולם ה-2.
"יציאת ארה"ב מעירק ומאפגניסטן",
1 התבססה, גם היא, על הערכות מדיניות אוטופיות במקום על תובנות פוליטיות ראליות. בפועל היוותה יציאה זו זרז מהמעלה הראשונה להתפתחותו של דאעש, פריצתו חסרת השליטה למרחב שהתפנה כתוצאה מיציאת ארה"ב וחולשת הצבא העירקי מזה, ומלחמת האזרחים שהתפתחה בסוריה מזה. דאעש מצא כר פתוח ונרחב להערכות וליוזמות צבאיות, וייסד את "החליפות האיסלאמית החדשה", אשר בראשית דרכה הלכה מחיל אל חיל וכבשה במהירות שטחים בגודל השווה כמעט לשטחה של סוריה. התבססותו של דאעש והישגיו המרשימים, סיפקו את היסוד האידיאולוגי, המטאפורי והאפי, להתחזקות מעמדו והשפעתו של האיסלאם הקיצוני באזור, באירופה ובעולם כולו. על יסודות אלה בעיקר נשענת פעילותו העולמית כיום, אותם יהיה קשה הרבה יותר לעקור מן התודעה מאשר את "הגייסות" משטחי ההערכות שלהם. השפעות אלה פוגעות כיום לצד אזורנו ואפריקה, גם באירופה ובארה"ב ומאיימות להתפשט עוד יותר - "קלסיקה" של קונספט מינכן, בלבוש הרבע הראשון של המאה ה- 21.
אובמה נצמד למדיניות עליה הכריז בשתי מערכות הבחירות שלו: פינוי בכל מחיר, הימנעות מ"שיטור בינלאומי" והנהגה מאחור ופרשנות קונסטרוקטיביסטית אך בלתי ריאלית למציאות -ונמנע מההתאמה שנדרשה בה על-פי ההתפתחויות החדשות והמהירות באזור
2. ארבע השגיאות הגדולות שדרדרו את מעמדה של ארה"ב באזורנו, פגעו קשות באמון המדינות המוסלמיות המתונות והלא מוסלמיות בה, בכוונותיה ובאמינותה והחריפו את אי-היציבות האזורית היו: הפלת מוברק במצרים ותמיכה באחים המוסלמים
3, עד למהפך הצבאי של א-סיסי; יציאת הצבא האמריקני מעירק בטרם היה הצבא העירקי מוכן ליטול על עצמו את ניהול הביטחון האזורי בכל שטחי עירק; ההחלטה שלא לתקוף את סוריה, לאחר שעשתה שימוש בנשק כימי נגד אזרחיה. הטלת האחריות לאי-קיום תהליך מדיני בשאלות הסכסוך הישראלי-ערבי כמעט באופן בלעדי על ישראל, אעל-פי שאבו מאזן הוא זה שהפסיק את השיחות ומסרב לחזור אליהן; רפיון חמור שהראתה ארה"ב גם בטיפול בלוב לאחר נפילת קדאפי, כאשר הניחה לאירופה לפעול צבאית וסייעה לה במידה מוגבלת בלבד. הפעילות המערבית - ארה"ב או ארה"ב בשילוב עם אירופה - לא פתרה בשום מקום באזור המסוכסך שלנו את בעיותיו, אולם ריסקה את הסדר הישן (תולַדת הסכם סייקס-פיקו מ-16.5.1916), חיזקה את השפעת האיסלאם הפונדמנטליסטי המתחדש והותירה אחריה "מבול" של פליטים. פליטים אלה נודדים ממקומות מושבם מוכי האנדרלמוסיה והאלימות לעבר מה שנראה כחופי מבטחים, בעיקר באירופה הקרובה יחסית. רק לאחר יותר משלוש שנים של "נדידת-עמים" התחילה אירופה להבין את חומרת התופעה, וכבר שילמה על כך מחיר פוליטי כבד בהחלטת בריטניה לפרוש מהקהילה .(Brexit) ארה"ב, בעיקר המפלגה הדמוקרטית - "מפלגת המהגרים החדשים" - עדיין לא מבינה זאת כהלכה עד היום או בוחרת לעצום עיניים כאירופה המערבית.
האירועים הנ"ל שרובם תוצאה של מדיניות אובמה עצמו, חוללו אצלו ואצל עוזריו, שוב בהשראת עוזרים ישראלים מטעים דוגמת
אהוד ברק, תחושה של חוסר כנות מהצד הישראלי באשר לכנות כוונתו להגיע עם הערבים
להסדר שיש בו שלום עם ביטחון יציב לאורך זמן. הפורמליזם של השלום הפך אצל אובמה ושותפיו האירופים לאובססיבי וחשוב בהרבה מהביטחון הישראלי. על עובדה זו כיסה מס שפתיים שגרס ש"השלום" יביא את הביטחון, כאשר
המציאות המזרח-תיכונית מוכיחה תמיד את ההפך: הביטחון הוא זה שמביא את השלום, וגם שומר עליו. אמנם, בכדי לשמור על יציבות אזורית מוגבלת, פעל הממשל לחיזוקה הצבאי של ישראל, בבחינת מתן "גלולות הרגעה". אולם, בה בעת המשיך את מדיניות קודמיו, שעיקרה הטלת מגבלות וחסמים על האופן והיכולת של ישראל להשתמש באמצעים המסופקים לה על-ידי האמריקנים,
4 ואף החריף אותה. עדות בולטת לכך, שהתפרסמה בזמן אמתי והחריפה את השפעתה השלילית, ראינו בעצירת אספקת טילי "הל-פייר" לחיל-האוויר הישראלי במהלך מבצע צוק איתן (8.7.2014). אנו רואים דוגמה נוספת לכך במו"מ שמנהלת ישראל מול ארה"ב בשאלת הסכם הסיוע הרב-שנתי לעשור הבא. במו"מ זה בולט הניסיון האמריקני למנוע מעורבות של התעשיה הישראלית בייצור הציוד, או לפגוע ברצון הקונגרס להגדיל את היקף הסיוע ולהגמיש את תנאיו. ברצון הממשל לקַבּע את סכום הסיוע לכל התקופה, ללא קשר להתפתחויות הביטחוניות בפועל.
5 להערכתי, יתברר בעתיד הלא רחוק שגם בנושא ציוד מטוסי הקרב החדישים 35-,F שהזמינה ישראל בסכומי עתק, יתנגד הממשל להכללת ציוד ישראלי במטוסים - בניגוד לעבר - ויגביל את השימוש בהם, על-רקע חשש מתקיפה ישראלית באירן... "מדיניות הריסון והנטרול נמשכת", כבעבר, כשהרעיון המוביל הוא יצירת תלות ישראלית חריפה "ברצון הטוב האמריקני", שהולך ונשחק.
הוויכוח החריף ביותר בין ישראל לארה"ב התגלה בשאלת תוכנית הגרעין האירנית, לאחר שהתברר שחרף דיווחי מודיעין מדויק כביכול של ארה"ב, חידשה אירן בתחילת העשור הנוכחי וביתר שאת את המרוץ שלה לגרעין צבאי. מבחינת ממשלת ישראל, נתפסו מהלכים אלה כאיום ביטחוני קיומי. במסגרת הפוליטיקה הפנימית המפצלת של ישראל הפך הנושא להיפר-פוליטי, ונוצרו שני מחנות: הממשלה בראשות נתניהו שבקשה לפעול להפסקת התוכנית, וחוגים ביטחוניים ופוליטיים המקורבים לשמאל (ולארה"ב ואירופה) שגרסו שהאיום נסבל, ואין צורך לצאת ולטפל בו צבאית. משנראה שממשלת ישראל נחושה לפעול, הקדים הממשל "תרופה למכה", תחילה בהסתר וא"כ בגלוי, ללא שיתוף עם ישראל (ישראל דווחה על מה שרצה הממשל וכאשר הוא רצה - דרך מוזרה לעורר אמון ורצון טוב אצל בן-ברית...). שלא כמקובל בין שותפים, פתח אובמה במו"מ מול אירן, שעיקרו היה ניסיון לדחות את התוכנית האירנית במספר שנים (עד כעשר שנים אם יתקיים ההסכם במלואו), בתמורה לרשות להמשיך בתוכנית לאחר שיפוג ההסכם - בבחינת: "הפריץ, או הכלב, ימותו בינתיים" - שוב לא צעד בונה אמון או ידידות, אבל בהחלט מהלך העולה בקנה אחד עם "נאום קהיר" של 2009, ועם האשמת ישראל באי-קידום השלום.
בהתמדה פעל ופועל הממשל להגדלת היקף מישורי החיכוך ואי-ההסכמות בינו לבין ממשלת ישראל כאשר מלחכי הפנכה המקומיים והתקשורת המגויסת מעלימים מהציבור חלק גדול מן העובדות החשובות להבנת מסכת היחסים האמתית. נראה שגם המנטליות והשקפות העולם של שני המנהיגים אינם מסונכרנים, בלשון המעטה.
שימוש שעשתה ישראל במהלך הוויכוחים עם הממשל בקהילה היהודית, AIPAC, והקונגרס כבעבר, היו לצנינים בעיני הממשל, שבעצמו לא נמנע ממעורבות גסה ועמוקה מאוד בפוליטיקה הישראלית הפנימית, עד כדי ניסיון למנוע את בחירת נתניהו בשתי מערכות הבחירות האחרונות. הממשל חזר לפעול בעזרת "שכירי חרב יהודים" דוגמת "ג'יי סטריט", חוגים אידיאולוגיים כביכול, בארה"ב ובישראל שפועלים בתאום ובמצוות הממשל ויריבי ממשלת ישראל כאן ושם לכרסום מערכות היחסים בין ישראל לחוגים במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית בארה"ב. התהליך מתנהל תמיד באותו אופן: אין שוברים כליל את הכלים, אבל מתרחקים בזהירות ובהתמדה -
הזאב נעשה גדול יותר וידידותי פחות, ו"כפה אדומה" קטנה ומאוימת יותר. יש מי שסבורים שהבעיה נעוצה בחוסר ה"כימיה" בין שני המנהיגים. לדעתי זו אשליה. על-רקע מערכת הבחירות המתנהלת כיום בארה"ב - למי שעוקב אחר הדברים - קל לראות שארה"ב עצמה נכנסת לקיטוב פוליטי פנימי ההולך ומחריף, ובהתאם משתנים גם היחסים בין ארה"ב לישראל. כיום, כל עוד מוביל המהלכים הוא ממשל אובמה, נמשך ומקצין תהליך ההתרחקות. הקיטוב משרת את מתנגדי היחסים המיוחדים בין המדינות,
שבאופן לא מפתיע נמצאים בעיקר במחנה הדמוקרטי ובחוגים קיצוניים התומכים בהתבדלות. הקיטוב הישראלי הפנימי דומה באופיו ומגמותיו לקיטוב המתהווה בארה"ב, בשינויים המתחייבים מהמציאות בשתי המדינות ומנקודות המוצא החברתיות-אידיאולוגיות השונות. אם יבחר נשיא רפובליקני, סביר שנראה "תיקון" מסוים (Reset) במערכת היחסים. אם יבחר נשיא דמוקרטי, להערכתי תמשך ההתרחקות בקצב מואץ. התהליך שהחל בארה"ב בעיקר מסיבות פנימיות, כבר איננו הפיך אולם קצבו בר-שליטה.
המבחן הקריטי למצב היחסים כיום הוא שימור המצב בסכסוך בין ישראל לערבים כבלתי-מוכרע. הדבר מושג בינתיים ע"י וטו אמריקני במועצת הביטחון על כל החלטה המבקשת להכיר במדינת-לאום פלשתינית ללא הסכם והסדרי-ביטחון עם ישראל. ברור לכל שישראל לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים אם תתקבל החלטה מסוג זה. אם ישנה ממשל אובמה את עמדתו בסוגיה זו עד לבחירות או עד למינוי נשיא חדש, יהיה בכך איתות לרצון לקבע שינוי רציני ביחסי שתי המדינות, ואובמה יצליח להוציא ממקומה עוד אבן-יסוד של היציבות האזורית ולדרדרה לכאוס גדול הרבה יותר. 
