הקביים

קב - ובצורה הזוגית קבּיים - הוא פריט טכנולוגיה מסייעת לניידות. הוא מקל את ניידותם של אנשים המתקשים בהליכה, בשל לקות, מחלה או פציעה, מתקשים להשתמש באחת מרגליהם או ...

גיל ואחותו דינה למדו בבית ספר יוקרתי, באחד הישובים היותר מבוססים בארץ. גיל היה בן 10 ואחותו דינה בת 7. מדי בוקר נהג מוטי - הנהג של הוריהם - להסיעם לבית הספר ובסיום הלימודים, היה מחזירם לביתם. מוטי רק השתחרר מצה"ל ומאחר שהיה נהגו של אביהם בצבא, אביהם העסיק אותו גם כנהג המשפחה, לאחר שחרורו מהצבא.

היה זה בוקר יום ראשון חורפי. גיל ודינה התכוננו לבית הספר. הם צחצחו שיניהם, התלבשו במדי בית הספר והשמיעו את המצהלות והטרוניות הרגילות של הבוקר.

הם אהבו לשבת במטבח בניחותא, סביב השולחן העגול העשוי עץ בהיר, ללגום את השוקו שלהם ולאכול טוסט מרוח בחמאה או בריבה. מדי פעם העיפו מבט בשעון הגדול שתיקתק לו חרישית על קיר פינת האוכל, כדי לא לפספס את שעת יציאתם מן הבית.

דינה נהגה לדלג במורד המדרגות וצווחה בכל פעם שנחתה על מדרגה.
גיל היה משותק באחת מרגליו ונאלץ להשתמש בקביים. קביים אותם שנא ובהם התבייש מאד. הוא ירד מדרגה אחר מדרגה אט אט, כשהוא נתמך במעקה העץ החלק והנעים למגע. הקביים נקשו בנגעם במדרגות, קליק קלק, קליק קלק.

גיל צלע לאיטו לעבר המטבח והתיישב לאכול. אחותו דינה, כמעט וסיימה את ארוחתה. "יו, עצלן שכמוך," צפצפה דינה בקולה הדקיק ונפנפה בקוקו הארוך והזהוב שלה, "אני כבר מסיימת ומה אתך, ישנוני?" קנטרה אותו בחיוך והוא, השיב בחיוך עצוב וקטן. "חכי, חכי, נראה אותך מנצחת אותי בשש בש, ילדה מעצבנת אחת," ענה לה אף הוא בחיוך אוהב.

כשדינה נולדה, גיל היה בן 3, ילד בודד שלא התחבר עם ילדים אחרים בני גילו והוא כל כך שמח שתהיה לו אחות אתה יוכל לשחק. ואכן, גיל הקדיש את כל זמנו הפנוי לאחותו, אותה אהב בכל ליבו. חבריו של גיל אהבוהו מאוד ורצו בקרבתו, אך גיל שמר מרחק מהם, כי קינא בהם על שאין הוא יכול להיות כמותם, לשחק בכדורגל, לרוץ אחר הכלב החמוד שתמיד היה מחכה להם בפתח בית הספר ולדווש על האופניים. אפילו כדי ללכת לשחות בבריכה, היה צריך עזרה.
בעוד שניהם יושבים ואוכלים, הטלפון צלצל. אמם שהייתה עסוקה בקריאת עיתוני היום ובשתיית קפה הבוקר שלה, קמה מכסאה ונגשה לענות לטלפון.

"הלו," ענתה כשהיא אוחזת בספל הקפה בידה הפנויה, "מי? לא, לא, אה, כן, מדברת מירה, מי זה?" שאלה בעודה מקמטת את מצחה ופניה החביבות מסוקרנות.

"מוטי לא יבוא היום? הוא חולה? את מחליפה אותו?" שאלה מבולבלת.
"סליחה, סליחה, חשבתי שאתה בחורה, סליחה. אתה אומר שהוא איבד את קולו? אני מבינה, בסדר, אבל תזדרז, הילדים חייבים להגיע לבית הספר, אחרת הם יאחרו," ענתה והניחה את האפרכסת בעדינות. 'אבל למה הוא לא הודיע לנו שהוא חולה, אולי הוא צריך משהו, אוכל?' חשבה בדאגה והעלתה בראשה איזה מצרכים נוספים יידרשו לו.

"ילדים, מוטי לא יבוא היום, יגיע זאבי, החבר שלו, הוא יקח ויחזיר אתכם מבית הספר, מהרו לסיים את האוכל," זרזה אותם כשהיא שוכחת ללגום מהקפה שלה שכבר התקרר.

דינה קיפצה בשובבות ובעליזות משולחן האוכל, "רגע, אני צריכה עוד לסדר את הילקוט, שכחתי משהו בחדר למעלה," צעקה ורצה במעלה המדרגות לחדרה.

גיל קם בכבדות מכסאו, כשהוא מייצב עצמו על הקביים שלו. "איזו ילדה שכחנית," רטן, "היא אף פעם לא זוכרת לבדוק את המערכת שלה בזמן, תמיד משהו נשאר על המיטה שלה או על השולחן," המשיך ודידה על קביו לעבר פתח היציאה, כשהוא נד בראשו באי אמון.
בעוד הוא מסדר על כתפיו את ילקוטו, נשמע צפצוף צווחני מבחוץ.
היה זה זאבי, הנהג המחליף.

"יאללה דינה, בואי כבר, הנהג מחכה," קרא גיל לאחותו, שבריצה מסחררת עפה במורד המדרגות. "אני באה, נודניק שכמוך, אני באה," צעקה לו חזרה כשהיא מנפנפת לשלום לאמה שעמדה בפתח המטבח, כשהיא מסתכלת עליהם ומחייכת חיוך אוהב.

'טוב שהם כל כך קשורים, אוהבים ומשגיחים אחד על השני,' חשבה מירה לעצמה כשהיא מסיטה את שערה מעיניה, 'לפעמים דינה, למרות שהיא הצעירה, היא הבוגרת והאחראית יותר כלפי גיל, הוא לפעמים כל כך חסר ישע,' הרהרה ואנחה קטנה ועמוקה התפרצה מחזה.
גיל ודינה קרבו למכונית המשפחתית, הייתה זו מכונית טויוטה שחורה, מרווחת דיה גם עבור הקביים של גיל.

התיישבה דינה במושב האחורי ולידה גיל, שהניח את הקביים לידו. את הילקוט הכבד הניח על המושב ליד הקביים. "שלום ילדים, שמי זאבי ואני הנהג שלכם עד שמוטי יבריא," אמר הבחור במושב הנהג בקול נשי קמעה.

על ראשו הוא חבש כובע קסקט שחור והרכיב משקפי שמש כהות, למרות שלא היה זה יום שמשי. "אוקי בואו ניסע," זמרר בעליצות מאנפפת, הכניס את המפתח, סובב אותו והחל בנסיעה.

גיל שתמיד שם לב לפרטים קטנים, ראה שמצרור המפתחות משתלשל מין עיגול שטוח ושחור. "זאבי, מה העיגול השטוח הזה שמשתלשל מצרור המפתחות שלך?" שאל גיל בסקרנות. "זה? סתם איזה עיגול מגנטי, אתה יודע מה זה מגנט?" שאלו זאבי והסתייגות בקולו הדקיק. "וודאי, ברזלים נצמדים אליו גם ממרחק מה," השיב גיל בגאווה.גיל אהב מאוד לקרוא על מתכות שונות ביקום ותחביבו היה משחק במגנטים. תמיד חיפש מתכת להצמיד אליה את המגנט שאחז בידו.

הם חלפו על פני כבישי עירם המרווחים בדרך לבית ספרם. לפתע הנהג הציע לשניהם שוקו. "הי ילדים, בא לכם לשתות שוקו טעים, כרגע הכנתי אותו בבית, הוא חם ומתוק, בדיוק כפי שמוטי סיפר לי שאתם אוהבים," אמר להם בקולו המוזר והושיט את ידו הימנית לאחור, אוחז בתרמוס כסוף.

"יופי, איזה כיף, שוקו חם," צהלו הילדים בהפתעה. "הנה, קחו, יש בגב המושב שלי כוסות חד-פעמיות, השוקו הטעים, קר היום בחוץ, כדאי שתתחממו," הוסיף בדאגה וחיכה שגיל יקח מידו המושטת את התרמוס. לאט וביציבות מזג מעט מהשוקו והגיש כוס אחת לאחותו ואז מזג גם לעצמו ולגם.

השוקו היה חמים, בדיוק כפי שאהבו, אבל היה איזה מין ריח מריר ולא ברור שנדף ממנו. "זאבי, אני מרגיש איזה ריח מוזר מהשוקו," אמר גיל בעל חוש הריח המפותח. "אה, זה שוקו שונה מזה שאתה רגיל אליו, זה בטח כלום, תשתה, אולי שמתי יותר מדי קקאו," ענה זאבי וקולו נשמע מתוח קמעה.

"באמת יש לזה טעם מוזר, אתה בטוח ששמת רק שוקו?" התלוצצה דינה פתאום, אך המשיכה לשתות כי היה טעים מאד. סיימו שניהם לשתות והחזירו את התרמוס לזאבי. הנסיעה לבית סיפרם ארכה כמחצית השעה וגם הבוקר התנהלה התנועה בעומס הרגיל של בוקר יום ראשון גשום.
לפתע בהביטם מבעד לחלונות המכוסים אדים, שמו לב שהנוף לא כל כך ברור, היה נדמה להם שהעצים בשולי הכביש היטשטשו מעט, שאמיריהם מחוברים זה לזה ושהם מתנדנדים באופן מוזר.

דינה אמרה: "גיל אתה רואה ברור? נראה לי שהעצים מטושטשים קצת והכביש כאילו מתעקל כלפי מעלה," וכשהיא מנסה להראות באצבע רפויה למה היא מתכוונת, נשמט ראשה על חזה והיא נרדמה. גיל החל לענות לה, כשגם הוא מרים את ידו כדי להסביר לה מדוע אמירי העצים קרובים זה לזה, ואז פתאום נפל אחורנית על משענת המושב ונרדם.

"גיל, דינה, מה קרה לכם?" נזדעק זאבי בקולו הדקיק והאט את הרכב. גיל ודינה ישנו שנת ישרים. זאבי עצר את הרכב וירד ממנו, פתח את הדלת האחורית וכשהוא נוגע בשניהם, אמר: "קומו, קומו, מה קרה לכם ילדים?" שוב ושוב.

כשהם לא ענו, חיכך זאבי כפותיו זו בזו וחזר למושבו. זאבי התניע שוב את הרכב ויצא לדרכו בנסיעה מהירה כשהוא חוצה את העיר ולאחריה עיר נוספת ומספר כפרים וקיבוצים, ובמהירות הגיע ממרכז הארץ דרומה, נוהג בשבילי מושב רטובים מהגשם האחרון ונעצר ליד בית קטן, מט ליפול, שגגו האדום ראה ימים טובים יותר. החנה את הרכב בתוך צריף פרוץ לרוח, ירד במהרה ממושבו ופתח את הדלת האחורית. הוא נשא את גיל על כפיו כאילו היה ערימת נוצות שמוטה והכניס אותו לבית הנטוש. אחר כך חזר וגם את דינה נשא בזרועותיו פנימה. את שניהם הוא הניח על מיטה כפולה בחדר שינה פנימי.

בבית המתינה להם בחורה כבת גילו של זאבי. "הם ישנים?" שאלה בעצבנות, "אתה בטוח שהם לא זיהו אותך?" שאלה שוב בדאגה מהולה בפחד. "רותם, אל תדאגי, עם הכובע הזה והמשקפיים, הם בחיים לא יזהו אותי, אפילו את הקול שיניתי," ענה לה זאבי בגאווה.

הסיטה רותם את שיערה מפניה ביד עדויה בתכשיטים זולים ומנצנצים. היו לה פנים מאורכים ונעימים למראה, שערה היה ערמוני ומתולתל ועיניה חומות כהות. היא לבשה מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת טריקו ומעליה מעיל רוח אדום.

"קר פה נורא, אולי נפעיל את המזגן, אחרת אני אקפא," התלוננה רותם ועיקמה אפה, "גם הילדים יתקררו ותצטרך להביא להם תרופות, בטח לא תרצה בזאת," הוסיפה בכעס וסובבה אליו את גבה.

"תפסיקי לקטר," אמר לה זאבי בזעם, "כל מה שאת עושה זה לקטר, את היא זו שחשבה על התוכנית הזו, את היא זו שרצתה הרבה כסף, אז עכשיו תני לי לחשוב איך אנחנו מוציאים לפועל את הרעיון המטורף שלך, אני גם לא יודע כמה זמן אצליח לדבר כמו נקבה, הגרון שלי כואב מאד," קיטר גם הוא עכשיו והוריד את כובעו ומשקפיו וגירד את פדחתו.

על המיטה בחדר הסמוך, שכבו גיל ודינה. בינתיים החל גיל לחזור להכרתו, הוא פקח את עיניו ועצם אותן במהרה והושיט ידיו לעבר קביו. אט, אט, תנועותיו איטיות מכרגיל, ירד מהמיטה ודידה על קביו לעבר הדלת שלא הייתה סגורה לגמרי. מה שראה הדהים אותו. מוטי, הנהג הוותיק והנאמן שלהם, ישב על כורסה מרופטת ודהויה בסלון, רגליו על הדום נמוך מעץ.

גיל רצה לומר משהו, אך ברגע האחרון, נמנע. 'אם ידע שזיהיתי אותו, מי יודע מה יהיה מצבנו,' חשב במהירות ועצם עיניו מבוהל מעצם הרעיון.

'אז הוא התחפש,' הרהר לעצמו גיל, 'הוא חטף אותנו, מוטי זה זאבי והקול המוזר שלו היה חיקוי כדי שלא נזהה אותו. השוקו בטח היה מהול בסם שינה, לכן היה מר והריח מוזר,' המשיך לשחזר את האירועים הכל כך מוזרים. ידיעותיו הרבות בכימיה היו בעזרו. האמת, גיל מאוד פחד. עד אז הוא ראה או שמע על חטיפות רק בחדשות, או קרא בעיתון. הוא לא ידע כיצד להתנהג ומה בעצם הוא אמור לעשות.

הוא חזר לאיטו למיטה, נשכב ועצם עיניו, תשוש ממאורעות היום. תוך כדי כך, החלה גם דינה לזוז. היא פקחה את שמורות עיניה באיטיות כשהיא מביטה אנה ואנה ולא קולטת היכן היא נמצאת. כשעיניה נתקלו בגיל, נרגעה קמעה. היא נגעה בו ברגלה בעדינות, הוא סימן לה בתנועת יד קטנטנה שלא תאמר דבר, שתעשה עצמה כאילו היא עדיין ישנה.

לאחר זמן מה גלשה דינה מהמיטה וכשהציצה דרך חרך הדלת, גם היא הבחינה שזאבי הוא בעצם מוטי ונבהלה מאד. 'מוטי אוהב אותנו,' חשבה, 'למה שירצה לחטוף אותנו, מה עשינו לו שהוא עשה כך?' חשבה לעצמה וכמעט פרצה בבכי. אל תשכחו, דינה הייתה רק בת שבע ומפוחדת מאד, אך הייתה פקחית מאד.

'אנחנו לא נראה לו שאנחנו מפחדים,' החליטה דינה החלטה אמיצה וניסתה לסמן לגיל את שהיא חושבת, בעיניה. גיל, שהכיר את אחותו טוב מאוד וידע לקרוא את הבעות פניה, הבין את כוונתה והנהן בראשו להסכמה.

הם נותרו לשכב ועצמו עיניהם כשמדי פעם פקחו עין כדי לראות אם זאבי/מוטי מתקרב אליהם. הם המשיכו לשמוע קולות ויכוח מהמטבח ואז בכי. היה זה בכייה של הבחורה.

"הכל בגללך," צעקה רותם על מוטי כשקולה מתלעלע, "אם היית מקשיב לי אתמול, לא היינו נמצאים עכשיו במצב זה, איך אתה חושב להשיג את הכסף שאנחנו צריכים, אתה יכול לומר לי?" דרשה ממנו במפגיע וניגבה דמעותיה שהחלו להכתים את מעילה האדום, כי היו מעורבות באיפורה השחור והכבד.

"אולי תתני לי לחשוב בבהירות ותפסיקי לצעוק עלי?" ענה לה מוטי בזעם, הוא הצית סיגריה בסיגריה, תנועות ידיו היו עצבניות ורעדו, "זו את ששכנעת אותי לחטוף אותם, אני אמרתי לך שטוב לא יצא מזה, אבל לא, את היית מוכרחה להשיג את מבוקשך, עכשיו לכי ותתמודדי עם המצב, אני לא יודע מה לעשות, הם שוכבים שם ישנים, הם יתעוררו עוד מעט ואז מה? מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל מוטי כשהוא מועך את הסיגריה בכעס.

אפשר היה להבחין כי היה מאוד לחוץ ולא בטוח בעצמו במצב אליו נקלע. "אתה מוכן להנמיך את קולך? הם יכולים להתעורר ולשמוע אותך," ענתה לו רותם ברוגזה וקמה לקחת מגבת ניר, לניגוב דמעותיה וקינוח אפה שהחל להאדים.

"מה כבר הם יכולים לשמוע שלא יראו בעצמם כשיתעוררו?" שאל מוטי בלגלוג. "הרי הם יהיו חייבים לראות את פנינו, לא נוכל להסתתר מהם ואני בטח שלא אוכל להמשיך לדבר באותו קול מגוחך, כדי שהם לא יזהו אותי, או לחבוש את הכובע והמשקפיים הכהות בתוך הבית," המשיך בכעס, "את והרעיונות שלך," סיים דבריו ויצא מן הבית, כשהוא טורק את הדלת בחזקה עד כי זגוגיות החלונות הזדעזעו.
רותם קמה וניגשה לחדר השינה.

גיל ודינה שמעו את צעדיה הקרבים ועשו עצמם ישנים. רותם הציצה לחדר, ניגשה אל המיטה עליה שכבו גיל ודינה ונגעה בהם בזרתה, חששה שיתעוררו למגעה. שניהם לא הגיבו.

יצאה רותם מהחדר, סגרה אחריה את הדלת ונעלה אותה. גיל ודינה פקחו עיניהם ואז הבינו שהם כלואים בתוך החדר. בינתיים מוטי הסתובב לו בחצר, כשהוא ניגף באבנים הגדולות שהיו זרועות באי סדר על הדשא הלא מטופח, ידיו בכיסיו, ראשו שפוף והוא מנסה לחשוב מה הלאה.

'אחזור לבית, אטלפן להוריהם ואבקש כופר נפש,' הרהר לעצמו כשהוא ממולל בין אצבעותיו דשא שתלש. 'אבקש מהם שני מיליון שקל תמורת ילדיהם, שיביאו לתחנת הדלק הקרובה,' הרהר ותכנן את בקשת הכופר. ראשו הלם כפטיש על קורנס.

"מוטי, חזור לכאן, אני רוצה לדבר אתך," צעקה לו רותם מהחלון כשהיא מצלה על עיניה מפני השמש שיצאה מבין העננים. "עוד רגע ותפסיקי לצעוק," ענה לה מוטי ברוגזה והמשיך בשיטוטיו חסרי המטרה.

"בוא, מצאתי פתרון לבעיה," המשיכה רותם לשדלו, "בוא כבר." פנה מוטי באי חשק מובהק לכיוון הבית. שמעו גיל ודינה את צעדיו הקרבים וחידדו אזניהם לשמוע במה מדובר. הם לא הצליחו לשמוע בברור, מאחר שרעש המוזיקה שבקע ממכשיר הרדיו בלע את דבריהם.
הביטו דינה וגיל האחד בעיני השני ופרצו בבכי מר.

"מה נעשה, איך נוכל לברוח מכאן, איך נודיע להורים שלנו איפה אנחנו, מה יהיה?" שאלה דינה כשהיא בולעת את דמעותיה בניסיונה לדבר ברור. "אימא תדאג נורא כשלא נחזור בזמן מבית הספר, אתה יודע איזה דאגנית היא," המשיכה בקנחה את אפה בשרוולה. דינה הייתה ילדה מאוד מסודרת ונקיה. היא מעולם לא קינחה את אפה אלא בממחטת ניר בלבד, אלא שעתה, הילקוט שלה נשאר במכונית ולא היה דבר בחדר שיכול היה לשמש כממחטה.

צלע גיל לכיוון דינה, התיישב לידה וחיבק את כתפיה הרועדות.
"א..א..אל תבכי דינה," התלעלע גיל בעצמו כשהוא מנסה לבלוע את דמעותיו שחנקו את גרונו, "אנחנו נמצא פתרון ונברח מכאן," ניחם אותה כשהוא עצמו לא מאמין לדבריו.

"אבל איך?" פרצה שוב דינה בבכי, "איך נוכל לצאת מהמקום הזה? הדלת נעולה!" קראה בוכייה והצביעה לכיוון דלת החדר.

"לא יודע עדיין, אבל אני אמצא פתרון," אמר גיל בביטחון קצת יותר גדול, ניגב עיניו הדומעות עדיין, אך גוו כבר היה זקוף כעת והוא קם וכשהוא נעזר בקביים, החל ללכת סביב החדר, מסתכל פה, בוחן שם, מודד מרחקים בעיניו וממלמל לעצמו. "מה אתה ממלמל לעצמך?" שאלה דינה מאוששת קמעה, "מה אתה מחפש?" המשיכה והקשתה.

"לא יודע, אבל אני בטוח שיצוץ לי משהו בראש," ענה לה בהיסח הדעת כשהוא מחשב חישובים.

הביטה בו דינה ושתקה.

במטבח, ישבו רותם ומוטי מטכסים עצה כיצד להמשיך הלאה.
"בוא נתקשר לאימא שלהם בבית," דחקה בו רותם, "הגיע הזמן לפעול, לא נוכל לשבת כך בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר, הזמן אוזל, עוד מעט יגיע הזמן להחזיר אותם לביתם ואנחנו לא עשינו דבר," ציינה והביטה בו בכעס ורוגז.

"תפסיקי לשגע לי את השכל, אני יודע מה אני עושה," ענה גם הוא בזעף וקם מכסאו, תוך שהוא דוחף אותו ומפילו לאחור. "אני תכף חוזר," פלט ונפנה לצאת מהמטבח.

"עוד פעם אתה נעלם, מה אתה חושב שאתה עושה?" צעקה אליו רותם ונפנתה לרוץ אחריו. רותם ניסתה לתפוס בשרוולו והוא הניף ידו כדי להשתמט מאחיזתה, לא הצליח והרים ידו לסטור לה. היא חמקה מידו המושטת, אך הצליחה לתפוס את המפתחות שהיו בידו ולזרקם לרצפה.

"מה אתה חושב לך, יא מטומטם?" צרחה עליו, "אתה הולך ומשאיר אותי פה עם הילדים, מה אני אמורה לעשות כשאתה הולך?" פניה התעוותו וסמקו מחרון.

יצא מוטי החוצה כשהיא רודפת אחריו וממשיכה לצעוק. "את השתגעת? אני בסך-הכל רציתי להביא את הילקוטים שלהם מהמכונית, מה את צורחת כמו היסטרית אחת?" ניסה להשתיק אותה ולא הצליח. נכנסו שניהם שוב לבית והביטו אחד בשני, כשמבט מלא תעוב ממלא את עיניה של רותם ומוטי מביט בה והבעת רצח על פניו. מוטי ניגש לטלפון וחייג את מספר הטלפון בביתם של גיל ודינה.
גיל ודינה שמעו את הויכוח וכרו את אזניהם.

צלצול אחד, שניים, שלושה, ארבעה צלצולים נשמעו והאפרכסת הורמה.
"הלו," נשמע קולה של מירה, "כן, מי זה? הלו," ואז נשמע קולו המחקה של מוטי.

"תקשיבי טוב," אמר בקולו הדקיק, "הילדים שלך אצלי, אם את רוצה אותם בחזרה, תשיגי שני מיליון שקל ותביאי אותם לתחנת הדלק בצומת בני דרור בשעה ארבע. אם תתקשרו למשטרה, אהרוג את גיל ודינה," וניתק מיד.

מירה חשבה שאינה שומעת טוב. כאותו ברז מקולקל באמבטיה טפטפו המילים ששמעה והחלו לחלחל לתודעתה והיא קרסה על כסאה, כשהיא מחווירה וזיעה קרה מציפה אותה. "אני מוכרחה להתעשת," דיברה אל עצמה, "אני מוכרחה להשיג את אבינעם בעבודה, מוכרחה."

בכבדות וכשסחרחורת מאיימת להפילה, קמה והלכה לטלפן לבעלה.
"הלו, אבינעם, זאבי, הנהג שהחליף את מוטי חטף את הילדים, הוא התקשר עכשיו והוא מבקש כופר של שני מיליון שקל עד שעה ארבע, שנביא לו לצומת בני דרור לתחנת הדלק ושלא נתקשר למשטרה," אמרה בנשימה אחת ואז פרצה בבכי שטלטל את כתפיה הכחושות.

"רגע, רגע, תירגעי, אני לא מבין, את אומרת שהילדים נחטפו, ומי זה זאבי, איפה מוטי, אני לא מבין," ענה אבינעם מבולבל כולו ותוך כדי כך כבר סגר את מחשבו וקם.

"התקשר זאבי בבוקר ואמר שהוא החבר של מוטי ושהוא מתקשר כי מוטי חלה ואיבד את קולו ואינו יכול לדבר ושהוא מחליף אותו. הוא בא לקחת את הילדים בבוקר ועכשיו הוא התקשר ואמר שהוא רוצה את הכסף ושיהרוג אותם אם נתקשר למשטרה," דיברה מירה במהירות כשהיא כובשת את דמעותיה בקושי רב.

מירה לא הייתה אם היסטרית, אך בקושי רב אספה את עשתונותיה כדי לא ולהתפרק. 'הילדים זקוקים לי וכן אבינעם,' עברה המחשבה במוחה.

"חכי בבית, אני מיד בא, נראה מה אפשר לעשות," ענה אבינעם במהירות וניכר היה שאיש הצבא שבו תופס פיקוד. אסף את חפציו, זרק מילה או שתיים למזכירתו נועה ורץ למכוניתו. אבינעם לא ראה את הכביש ולא זכר אם עבר באדום. מכוניות צפרו לו והוא בעיקשות המשיך לדהור לעבר ביתו, כשבראשו מתרוצצות מחשבות מבהילות, אחת יותר מהשנייה.

לבסוף הגיע לפתח ביתו ויצא ממכוניתו כשהוא משאיר את המנוע עובד ונכנס כרוח סערה הביתה. "מירה, מירה איפה את?" צעק ולא שם לב למירה שישבה קפואה על הספה בסלון.

"אני כאן אבינעם," קראה לו מירה, עיניה אדומות מבכי. ניגש אבינעם אליה, חיבק אותה והחליק על שערה. "אל תדאגי מותק, בואי נראה מה אנחנו יכולים לעשות. כמה כסף נראה לך שאביך יוכל להשיג מהבנק? אני אבקש מעורך הדין שלנו שיבדוק כמה כסף במזומן אנחנו יכולים להשיג, ומה בקשר לאחיך רועי, נראה לך שהוא יוכל גם לעזור?" שאל אבינעם כשהוא מנסה לעשות סדר במחשבותיו.

לא הספיקה מירה לענות למבול שאלותיו שהומטרו עליה, כשהוא החל מיד להתקשר לכולם, כשהיא יושבת בצד וממוללת בידה את קצה חולצתה. לאחר כחצי שעה של שיחות בהולות ודוחקות, הודיע אבינעם בסיפוק ושמחה: "יש, השגנו את הסכום, עכשיו לאן הוא אמר שצריך להביא אותו?" שאל את מירה. היא בהתה בו מנסה להיזכר בהוראות החפוזות שניתנו.

"אה, כן," ניערה את ראשה, "הוא אמר להביא את הכסף לתחנת הדלק בצומת בני דרור בשעה ארבע," ענתה לו בהביטה בו בתקוה, "ומה אם הוא פגע בילדים?" פיה נעווה ושוב פרצה בבכי כשכתפיה מרטיטות.
"אל תעזי אפילו לחשוב כך, לי זה נראה כעבודה של חובבנים, אני בטוח שהילדים בסדר. חוץ מזה," המשיך, "גיל ודינה שניהם אינטליגנטים ובעלי חשיבה בריאה, אני בטוח שיצאו מזה בשלום," סיים ובליבו אמר: 'שרק לא אתבדה'.

"צריך לקוות לטוב ולחשוב חיובי," אמר למירה והיא הנהנה בראשה.
בינתיים, השמיים קדרו, רוח החלה נושבת בחזקה והחל לרדת גשם זלעפות. הציצו גיל ודינה מבעד לחלונם וראו כיצד העצים בגינה שחים קומתם ומדי פעם נוקשים על התריס.

"הלוואי והעצים ישברו את התריס והחלון ונוכל לברוח," אמר גיל בתקוה לדינה.

ישבו שניהם מחובקים כשראשה של דינה על כתפו של גיל. במטבח הביטה רותם בשעון שעל הקיר, "כבר אחת בצהריים," רטנה, "אולי תתקשר אליהם שוב לראות שהכל בסדר," הציעה בעייפות מה.

"את צודקת, אני אגש להתקשר ואת בינתיים שימי קומקום על האש, נשתה משהו חם, אני קופא," אמר מוטי ויצא מן המטבח.
רותם שפתה את הקומקום על האש.

היא יכלה לשמוע את מוטי מדבר מהסלון ומוודא שאכן הכסף הושג.
"את רואה? אמרתי לך, אלו מליינים, הם השיגו את הכסף ובשעה ארבע ישאירו אותו בתחנת הדלק," אמר לה בשמחה כשהוא ניגש ומחבק את כתפיה.

ניערה רותם את זרועו בזעם ובעשותה כך נתפס שרוולה בזרבובית הקומקום. הקומקום נפל ורותם שנבהלה, מעדה לכוון הכיריים ושערה הארוך החל לעלות באש.

החלה רותם לצרוח, כשהיא מנסה לכבות את האש, אך לשווא. לרותם היה שיער ארוך ועבות והוא ניצת תוך שניות. מוטי רץ לכיוון הכיור כדי למלא סיר גדול במים ולשפוך עליה, אך כל שהצליח לעשות היה למעוד על כסא שהתהפך במהומה. תוך כדי כך רותם רצה לכיוון הסלון ומעדה ליד החלון. הוילון החל לבעור גם הוא כשהלהבות עולות מעלה לכיוון התקרה שהחלה להשחיר. הסלון החל להתמלא בעשן צורב.

"הצילו, הצילו," צרחה וזעקה רותם וקמה כדי לברוח, אך לא הצליחה לפתוח את דלת הבית שגם היא הייתה נעולה. רצה מוטי לפתוח את דלת הכניסה, אך לא הצליח למצוא את המפתחות. גיל ודינה ששמעו את הצעקות לא הבינו מה קורה, אך יכלו להריח את העשן.

"גיל, הבית בוער, פרצה בו דלקה, אנחנו כלואים פה בפנים ולא יכולים לצאת, אנחנו ניצלה, מה נעשה," צרחה דינה. גיל שבאופן מפתיע לא איבד עשתונותיו, תפס את הקביים שלו והחל להכות בהם על הדלת. מה שלא ראה קודם לכן, ראה עכשיו.

בתחתית הדלת היה מעין אשנב מכוסה בשלבי עץ ודרך חרכיו החל העשן להיכנס לחדרם, שחור, סמיך ומסריח. "מצאתי, מצאתי," צעק גיל והחל להלום בכל כוחו על השלבים שלאט-לאט החלו להישבר ועוד עשן מחניק חדר פנימה.

"מה זה עוזר, אנחנו לא יכולים לפתוח את הדלת היא נעולה, אנחנו צריכים את המפתחות," השתנקה דינה בנסותה לדבר, העשן כבר מילא את החדר והלהבות קרבו במהירות.

"חכי יש לי רעיון," הציץ גיל מבעד לדלת השבורה ולתדהמתו ראה את המפתחות של הרכב מוטלים על הרצפה לא רחוק ממנה. לקח את הקביים, הוריד במהירות מתחתיתם את כיסוי הגומי וניסה להגיע איתם עד צרור המפתחות.

כבר סיפרנו לכם שגיל הבין במתכות ובמגנטים? סיפרנו. ובכן, הקביים של ניר משכו לעברם את צרור המפתחות, בגלל המגנט שהיה מחובר אליהם. מוטי ברוב טיפשותו, צרף לצרור מפתחות המכונית גם את המפתח של החדר ושל דלת הכניסה.

לאט-לאט, קרב גיל את צרור המפתחות לאשנב הקטן שבדלת כשהוא מכסה את פיו ואפו בחולצתו, מגשש בידו כעיוור כשהוא משתעל מהעשן הרב שחדר לריאותיו, עיניו צורבות ואדומות, ו...הופ! המפתחות היו בידיו.

מיהר גיל בכוחותיו הדלים לפתוח את הדלת, משך אחריו את דינה שכבר הייתה מעולפת לגמרי, וכשהוא מדדה במהירות על הקביים יצא במהירות מהבית העולה באש. את מוטי ורותם - לא ראה. בחוץ הגשם עדיין ירד וצינן את גופם הלוהט.

דינה התאוששה קמעה והם רצו בגשם ובבוץ כשדינה עוזרת הפעם לגיל.
במרחק מטרים ספורים מהם, ראו חנות מכולת קטנה, הם נכנסו פנימה רטובים עד לשד עצמותיהם, וביקשו מהמוכר רשות לטלפן הביתה. רועד מההלם, מהקור ומהחוויה המזעזעת שהוא עבר, הצליח גיל לחייג וכשאמו ענתה, הוא פרץ בבכי והסביר לה בקושי היכן הוא נמצא, אחרי ששאל את המוכר לשם המקום.

הוריו הדאוגים נכנסו למכוניתם, וטסו ככל שניתן היה למקום הימצאותם, וכשהגיעו, חיבקו ונישקו אותם והודו לאלוהים על מזלם.
בדרך הביתה, הביט גיל בקביים שלו, לטפם ואמר בליבו: 'אם לא היה לי אתכם, מי יודע איך היינו ניצלים.'