כשבשנת 1862 כתב הסופר הצרפתי ויקטור הוגו את "עלובי החיים", הוא ביקש להשתמש באות הכתובה של ספרו כשוט ביקורתי לייסר ממסד וחברה, שהעוני משתולל בתוכה. הוא ביקש לייסר חברה, בה מתאפשר לשלוח לחמש שנות מאסר את ז'אן ולז'אן, כי ביקש לסייע לאחותו האלמנה, אם לשבעה ילדים, כשנאלץ לגנוב כיכר לחם. מאסר שנמשך בסופו של דבר 19 שנה עקב ניסיונות בריחה חוזרים ונשנים.
כשבשנת 2016 תיאטרון "
הבימה" העלה את המחזה "עלובי החיים" על הבמה בהשקעה של מיליוני שקלים ועלות יקרה של כרטיסים לצופים, הוא החליט שחלק גדול של השחקנים יחוו את החוויה של עלובי חיים יום-יום על הבמה על-ידי יצירת מערכת שכר עלובה ומבישה, שהנהלת התיאטרון כופה עליהם.
הנהלת התיאטרון מנצלת את העובדה, שחיידק התיאטרון והאומנות מקונן בעולמם של צעירים רבים, המוכנים לעשות הכל כדי לממש את החוויה האמנותית ובמיוחד, כשמדובר במימוש החוויה על במת התאטרון, ובמיוחד שמדובר על בימת התיאטרון הלאומי.
בתיאטרון הלאומי "הבימה" הצעירים, המועסקים כפרילנסרים במחזה "עלובי חיים", מימשו אותה עליבות בתקופת החזרות בחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר בשכר שנע בין 4.000 ל-6000 שקלים חדשים ומאד לא יפים. שכר של עלובי חיים, שנגע קלילות ב-15 שקל לשעת זעה על הבמה, שעת עבודה מאוד תובענית המחייבת פיזיות רבה, תנועה, עבודת ידיים ורגליים, קצב ומשמעת של עבודה קבוצתית בחזרות, שנמשכו שעות ארוכות כולל גם במוצאי שבת, אם היה צריך.
בתיאטרון הלאומי הבימה לא שמעו על שכר שעתי, המעודכן לחודש זה על כ-26 שקלים חדשים כשהוא חותר לקראת 30 שקל לשעה. בתיאטרון הלאומי הבימה מקדשים לשחקנים לא מעטים את ה-15 שקלים לשעה. לאותם שחקנים "עלובי החיים" הם אינה רק הצגה ראוותנית, היא מציאות של העסקה פוגענית קשה, והיא קשה במיוחד כשהיא מבוצעת על קרשי הבימה של התיאטרון הלאומי שלנו.
מצער, שבמציאות העסקה הפוגענית של שחקנים רבים ב"עלובי החיים" אינו מופיע ההגמון הטוב וגם אינו מופיע ז'אן ולזאן, שמנסה רק להיטיב עם הזולת. על תנאי העסקה מחפירים אלו אין התרסה מצד שרת התרבות. מערכת יחסי עבודה פוגעניים במערכות התרבות והאומנות אינם מהווים כותרת הולמת ומתאימה לטפל בה, שם לא ניתן לצבור באמצעותה נקודות במרכז הליכוד. על הנושא הזה לא תקיים שרת התרבות מסיבת עיתונאים.