|
"אצ"ל הגיע למלחמת העצמאות בלתי מוכן," אמר – אחרי שנים – מפקד סניף אצ"ל בירושלים, שהיה הסניף הפעיל ביותר בארגון, מרדכי רענן. 1 לדעה זו שותפים רבים ממפקדי אצ"ל. אליהו כץ, מי שהיה ראש מחלקת ההדרכה של אצ"ל בשנים 1948-1947 אמר: "נשקנו היה דל, ואמצעינו דלים עוד יותר." 2 אהרן בן-עמי, מפקד הח"ק (חיל-הקרב של אצ"ל) בתל אביב, בתקופת המאבק נגד הבריטים, פלמ"חניק ומסתערב לשעבר, שהשתדל לתת לפקודיו אימוני-שדה בדיונות של חולון, אמר: "האימונים היו חסרי-משמעות, ולא הייתי סומך על המתאמנים בהתקפת-יום סדירה ובניסיון לכבוש כפר ערבי." 3 לדברי מנהל השירות הרפואי של אצ"ל, ד"ר אליעזר מתן ("יואב"), לא היה שירות זה מותאם למצב מלחמה עד הניסיון לכבוש את יפו (באפריל 1948). 4 כשפרצה מלחמת העצמאות היו באצ"ל, על-פי עדות כתובה, אלפיים ושמונה מאות עד שלושת אלפים חברים, שליש מהם אנשי ח"ק (חיל קרבי) והשאר אנשי תעמולה, שירותים ועתודה, ונשקם היה כמאה ושמונים רובים שמישים, שתי מרגמות 3 אינטש, שלושים מקלעים, מאה ועשרה תת-מקלעים, מאתיים ושלושים אקדחים, כמה מאות רימוני-יד וכמות לא גדולה של חומרי-נפץ. 5 אבל נראה שעדות זאת אינה מדויקת. לדברי ישעיהו אבינעם (קליינמן), ממייסדי הח"ק וממפקדיו בגוש-דן, מנה כל חיל-הקרב של ארגון זה, בכל ארץ-ישראל, לא יותר משלוש מאות איש, ב-29 בנובמבר 1947. 6 על-פי הערכת מחלקת פ' של הש"י היו בכל המחלקות והיחידות של אצ"ל שלושת אלפים עד ארבעת אלפים איש בתחילת פברואר 1948, כלומר אחרי שני חודשי-גיוס. 7 בספר תולדות ה"הגנה", המסתמך על נתונים מארכיון צה"ל, נכתב שעם פרוץ הקרבות היו לאצ"ל רק מאה תת-מקלעים ומאתיים אקדחים. 8 נראה שההתמקדות במאבק האנטי-בריטי ואי-הבנת חשיבותה של הזירה הערבית היו הסיבות העיקריות של התפקיד השולי שמילא אצ"ל בקרבות מלחמת העצמאות, אף שפעולתו, יחד עם לח"י בדיר יאסין הייתה מהלך הכרעה, לפחות במחצית הראשונה של המלחמה, עד חדירה הצבאות הערבים למדינת ישראל אחרי הכרזת העצמאות. מפקד הארגון, מנחם בגין, והמפקדים הכפופים לו, שהיו שבויי חלום המרד המזויין נגד הבריטים, לא ידעו להעריך את המאבק המדיני שניהלו אנשי הנהלת-הסוכנות, ולא הבינו את חשיבותם של העלייה "הבלתי לגאלית" (בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה) 9 וההתיישבות במאבק הזה. העימות בין הישוב העברי ובין העולם הערבי לא עניין אותם במידה הראויה. הבריטים לא היו זקוקים להתקוממות של הישוב העברי – שאנשי אצ"ל חלמו עליה – כדי להסתלק מארץ-ישראל, אך הייתה להם כוונה להקים מדינה אחת עם רוב ערבי. גם מנהיגי-הישוב לא ירדו לסוף דעתם של הבריטים. מסוף שנת 1946 התמקדה ה"הגנה" בזירה הערבית. אצ"ל, שהתנגד לחלוקת ארץ-ישראל, ניסה לטרפד בפיגועיו את התהליך המדיני שהתחיל בהמלצות ועדת אונסקו"פ, ולפיגועיו היו הדים רועמים באמצעי-התקשורת בעולם. ראשי הסוכנות היו מעוניינים להגביל את המאבק נגד הבריטים לזירה המדינית. מיד אחרי פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ, ב-3 בספטמבר 1947, הכריז אצ"ל בשידור-רדיו חשאי: "כל חלוקה של ארץ-ישראל, בין זו שהביאה לידי הפקעת עבר-הירדן, ובין זו המוצעת עתה, היא בלתי-חוקית. תהא זו זכותו, תהא זו חובתו של עם ישראל לבטל את החלוקות ולאחד מחדש את חלקי המולדת לשלמותה ההיסטורית, תחת שלטון עברי ריבוני." 10 ב-10 בספטמבר ניסתה יחידה של אצ"ל לפוצץ את בתי-הזיקוק בחיפה. היא חדרה לשטח המפעל, הניחה את המטענים, הפעילה את מנגנוני ההשהיה, ונסוגה. הנפט לא בער, "כנראה בגלל חוסר מידע מספיק על מבנה המכלים," כדברי אחד המשתתפים בפעולה. 11 ב-29 בספטמבר פוצצו אנשי אצ"ל חבית-תופת סמוך לבית מרכז המשטרה המחוזי בחיפה, ברחוב המלכים. הבניין, בן שבע קומות, ניזוק, תשעה שוטרים וארבעה אזרחים נהרגו, עשרים ושבעה שוטרים ועשרים וחמישה אזרחים נפצעו. בפיגועים אחרים של אצ"ל נגד יעדים בריטיים בירושלים נגרמו נזקים לרכוש ולא היו נפגעים. 12 ב-18 באוקטובר 1947 הכריז אצ"ל ברדיו החשאי שלו: "בעד קריקטורה זו של מדינה ניאלץ לשלם בדם, בדם רב, בדמם של טובי בנינו, ואין ספק כי המס הרב שיילקח מאתנו בימים הבאים למען השלם את החלוקה לא יהיה קטן מזה שהיינו צריכים לשלם בעבור שחרור המולדת כולה." 13 כרוז בשפה האנגלית, פרי-עטו של ראש-התעמולה במטה אצ"ל, שמואל כץ, הופץ במאות עותקים בדצמבר 1947, בבריטניה: "אף שממשלתכם הודיעה על כוונתה לפנות את ארצנו, היא זוממת לחולל מאבק דמים בין היהודים לערבים, ובעקבותיו לחדש את שליטתה על הארץ. הנציב הבריטי באו"ם הבהיר שהממשלה מתכננת לפנות את המנהל האזרחי, אך להמשיך בשלטון צבאי בארץ-ישראל. הצבא ישלוט בשטחים שיחזיק בהם בזמן הפינוי, והשלטונות יסיתו את הערבים לתקוף יהודים ויסייעו להם בכך. הבריטים ישלטו בנקודות-מפתח, וכך יהיו ידי היהודים כבולות ולא יוכלו להתגונן או להשיב על התקפות בהתקפות. לכאורה יהיו החיילים הבריטים 'משקיפים מהצד'. הם לא ינקפו אצבע, אלא כדי למחוץ כל פעילות צבאית של היהודים... כך יוגשם החלום שמשרד-החוץ הבריטי משתעשע בו מזמן, מלחמה בין ערבים ליהודים, שבה תהיה ידם של הערבים על העליונה, כמתוכנן, והיהודים ימוגרו או יאלצו להתחנן לעזרת בריטניה. בריטניה תציע להם את עזרתה, והארץ תישאר למעשה תחת שליטתה... תחת שייצא הצבא הבריטי מארץ-ישראל בעוד שלושה חודשים, מדברים עכשיו על עשרה חודשים ומתכוונים לשנים. כוונות ממשלתכם ותוכניותיה ידועות לנו לאשורן... נפעל להכשילן ולסכלן... אם יישפך דם בארצנו לא יהיה זה רק דם ערבי ויהודי, כתוכניתו של מר בווין. גם דם בריטי יישפך. אין בדעתנו ללכת שולל אחר תכסיסי ממשלתכם. האומרת להילחם בנו באמצעות שכירי-חרב ערבים." 14
|
|
ב"קריאה לעם", ש מנחם בגין הגדיר אותה כ"אחת הקריאות החשובות של הארגון הצבאי הלאומי", כובד שלטון המנדט בתואר "משעבד נאצו-בריטי", 15 ופקודיו של מנחם בגין ראו בכך לא תעמולה, אלא הערכת-מצב ריאלית. אצ"ל ראה בבריטים את האויב העיקרי של היהודים, גם כשכבר לחמה ה"הגנה" נגד הערבים. כשהכריזו הבריטים שהם עומדים להסתלק מארץ-ישראל, יכלו אנשי אצ"ל לטעון שזה הישג שלהם ולהצטרף למלחמת ה"הגנה" נגד הערבים, המסכנים הישג זה. לא זה מה שקרה. ראשי אצ"ל לא ראו בהחלטת 29 בנובמבר סוף-פסוק והאמינו שאפשר – ושהם יכולים – לבטל אותה באמצעי-טרור. ההצהרות שהשמיעו בזמן ההוא מעידות שהייתה להם יומרה לתת את הטון בצבא של המדינה הנולדת ולנהל את מהלכי המלחמה בכיוון לביטול החלוקה. המרחק בין הצהרות אלה ובין החוכמה המדינית, היה גדול למדי, אבל המרחק ביניהן ובין אפשרות הגשמתן היה גדול עוד יותר. יהושע אופיר (איש אצ"ל) כתב ש"בנובמבר 1947 נפגש מנחם בגין עם מפקדי המחוזות של אצ"ל והגדיר את התפקידים לקראת המלחמה בערבים. על אצ"ל להיהפך תוך זמן קצר, מגוף מחתרתי מצומצם לצבא סדיר שמשימתו להוציא את המלחמה אל מעבר לתחומי החלוקה." 16 אהרן בן-עמי סיפר כי הוא הגיע למסקנה שאין מקום לאצ"ל במדינה העברית והציע לבגין לדרוש נציגות במטה הצבאי ובמוסדות הפוליטיים של המדינה הצעירה, לפרק את המחתרת ולנסות להשפיע על ניהול המלחמה. בגין לא קיבל את דעתו ואמר לו: "אנשי אצ"ל אינם מעוניינים במשרות בממשלה ובמפקדה, הם מעוניינים רק לתרום למאמץ-המלחמה. אצ"ל עצמאי יוכל לכבוש את כל ירושלים ולספח אותה למדינה העברית, וכן לספח אליה את יהודה ושומרון, או חלקים מהם." לאחר שנים הודה בן-עמי שעם פרוץ המלחמה לא הבין גם הוא כי אין לאצ"ל סיכוי להשפיע עליה. 17 ד"ר אלי תבין כתב על שלוש משימות של אצ"ל אחרי 29 בנובמבר: "א. לפעול נגד מימוש תוכנית החלוקה במישור המדיני: ב. להמשיך במלחמה נגד הבריטים על-מנת להפוך את הכרזותיהם על יציאה מן הארץ לעובדה; ג. להתכונן להדיפת צבאות ערב המאיימים בפלישה מן הארצות השכנות לאזור היהודי." 18 הוא התכוון לכך ברצינות. ב-18 בפברואר דיווח ראש הש"י, איסר בארי, למפקדים הבכירים של ה"הגנה" כי אצ"ל מתכונן לתקוף את המשולש שכם – ג'נין – טול-כרם, כשייצאו הבריטים, ומקווה לגייס להתקפה זאת חמשת אלפים איש מארץ-ישראל ומאירופה. ב-29 בפברואר דיווח בארי שמפקדי אצ"ל מסבירים את קיומו הנפרד של ארגונם בכך שהוא עושה מה שה"הגנה" אינה יכולה לעשות, ומוסיפים להנמקה זאת השמצות כלפי ה"הגנה" ודברי זלזול כלפי לח"י. 19
|
|
כשיצאו הבריטים מגוש-דן, שבועיים אחרי החלטת החלוקה, יצא אצ"ל מן המחתרת וחבריו שדדו מכוניות למען ארגונם, מבלי לדעת מי בעליהן. ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", ישראל גלילי, סיפר שיום אחד נעלמה מכוניתו. ישראל גלילי, לפני שהספיק לדרוש מראשי אצ"ל להחזיר לו את המכונית, ישב במסעדה עם ראש אגף ההדרכה, אליהו בן-חור. שני צעירים, חמושים בתת-מקלעים וחבושי קסדות פרצו למסעדה, איימו על היושבים, בה ואחד מהם אמר: "המכונית שבחוץ, מספר X. מופקעת למען הארגון הצבאי הלאומי. בעליה נדרש לתת לנו את המפתחות." גלילי קם ואמר: "איש לא ייתן מפתח". ליד המסעדה, לא רחוק מהמכונית שנועדה להפקעה, עמדה המכונית ששני ה'אורחים' באו בה, והייתה זאת המכונית של גלילי. "יש לך אקדח?" אמר גלילי לבן-חור. "ירה בגלגל האחורי." כששמעו את הירייה, ברחו שני הצעירים ברגל, וגלילי ובן-חור החליפו את הגלגל ונסעו למפקדת ה"הגנה" במכונית של הרמ"א. 20 יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות והתגייסו לאצ"ל, כדי לא להתגייס ל"הגנה" ולא לצאת לקרבות. דוד רקנטי, מפקד גדוד אצ"ל בתל אביב, סיפר: "היה ויכוח בין המפקדים אם לגייס אנשים ללא שיעברו את דרך הייסורים שעברנו. החלטנו בחיוב והוצאנו כרטיסים כחולים לוותיקים וכרטיסים לבנים לחדשים." 21 אליעזר שרון ("קבצן"), שהקים גדוד בשכונת-התקווה ופיקד עליו, סיפר: "הגיוס היה חפוז, ולאנשים לא היה אימון." 22 ב-23 בפברואר דיווח ראש הש"י, איסר בארי, לרמ"א ישראל גלילי: "אצ"ל מזייף לחבריו תעודות מילוי חובת התגייסות." 23 גלילי הודיע על כך לחבר המפקדה הארצית, יוסף יזרעאלי, שטיפל בגיוס ל"הגנה", והוסיף: "למעלה מכל ספק שאנשי אצ"ל ישקדו לזייף תעודות, במטרה שתהיינה להם מסתור. אינני בטוח אם אפשר לסמוך על המנגנון של המרכז למִפקד העם, אם בשוגג ואם במזיד ר"ל. ברר וטלפן בעניין." 24 ב-9 במארס דיווח בארי למפקדים: "אצ"ל מאוכזב מן החומר האנושי המצטרף אליו עתה. לדעתם, רבים מהם משתמטים מן הגיוס הכללי. באותם חוגים מציינים שמספר הלוחמים לא יעלה על אלפיים, בניגוד למספרים המוכרזים על-ידי אצ"ל – חמשת אלפים." 25 רוב המדריכים במחנות-האימונים של אצ"ל היו משוחררי הצבא הבריטי, והחניכים הראשונים היו מפקדי גדודים ומפקדי פלוגות. 26 הקורסים היו קצרים, בגלל מיעוט האמצעים, ותוצאותיהם היו דלות. 27 את קורס המפקדים הראשון של אצ"ל, שהתחיל לפני 29 בנובמבר, גילו הבריטים. והוא בוטל. הקורס השני נמשך שבועיים, והאווירה בו הייתה עכורה, מאחר שהמפקדים הבכירים סירבו לקבל על עצמם עול משמעת. 28 מפקד "גדוד שכונת התקווה" של אצ"ל סיפר: "בין השכונה ובין יד-אליהו התפנו בריכת-מים ובית-אריזה, ובהם הקמנו את הבסיס. עד מהרה נקרעו נעלי האנשים. פרצנו לבית-חרושת לנעליים ולקחנו את הכמות שנדרשה לנו. לבעל המפעל נתנו פתק, המאשר את 'תרומתו' לאצ"ל, עם התחייבות לתשלום. האימונים היו תרגילי-סדר, ריצה בשדה, זחילה וקפיצה מעל גדרות. רוב האימונים היו על מגרש כדורגל. לימדנו מה שידענו, וזה לא היה הרבה." 29 נראה שמפקדי אצ"ל הבינו אז כי הלעג שהערו כל השנים על האימונים ועל מערכת-ההדרכה של ה"הגנה", לא היה מוצדק. במחצית הראשונה של פברואר נודע לש"י שאצ"ל מקים יחידות של מסתערבים ומתכונן להקים מחנות-אימונים גדולים. 30 הרי קטע מדוח שכתב איסר בארי כ-15 במארס: "מפעולות אצ"ל בזמן האחרון מסתמנת מגמה להיהפך לצבא סדיר. הוא מתעניין ברכישת מחנות-צבא המוצעים למכירה. נקבעו מחנות קבועים, בהם ירוכזו האנשים בגיוס מלא, עם סיום המנדט: נערכים שאלונים אישיים של כל חברי אצ"ל, והם יעברו בדיקה רפואית. האנשים מרוכזים באימונים כמשך שבועיים, בייחוד בתרגילי-סדר, אימוני-שדה וספורט שימושי. מכשירים קאדרים של מפקדים בעלי דרגות נמוכות. בתל אביב נפתחה תחנת-גיוס המקבלת בשעות קבועות מתגייסים חדשים." 31 מנחם בגין כתב: "בשעה שקיבלנו את החלטתנו על האסטרטגיה של כיבוש, עדיין לא היו לנו נשק לביצוע פעולת-כיבוש כלשהי... בחודשים פברואר ומארס עמדנו ללא טיפה של חומרי-נפץ... עוד בחודש מארס לא הייתה לנו אלא כמות מבוטלת של מכונות-ירייה, רובים ותחמושת." 32 אצ"ל הקים תעש משלו, בבתי-מלאכה של אוהדיו. התעש הזה היה מוגבל בהיקפו וגם באיכותו. האחראי לייצור הנשק היה חבר המפקדה, דוד גרוזברד, ובתי-המלאכה שלו ייצרו סטנים, רימונים, מרגמות 2 אינטש, פגזים, חומרי-נפץ ומוקשים, בכמות לא גדולה. בדוח על רכוש מחלקת-הייצור של אצ"ל (שהוגש לצה"ל) כתוב שהמחלקה פעלה בארבעה חדרים. באחד מהם עבדו שישה אנשים, ייצרו פגזים ומוקשים ותיקנו מרגמות, בשני יוצרו פגזים ותוקן נשק קל, בשלישי עבד פועל אחד שחרט פגזים וחלקי-נשק, והרביעי היה בית-יציקה לאלומיניום. ב"מרכז וולובלסקי'" 33 בתל אביב הקים אצ"ל בית-מלאכה לייצור קתות לתת-מקלעים, מחסניות וגופי-תת-מקלע סטן. חלקי-סטן ייצר למענו גם בית-מלאכה ברחוב גת-רימון, והסטנים הורכבו כבית-החרושת לממתקים "עלית". בבית-החרושת לעפרונות "מולדת" הוסתר מיתקן שייצר שלושה ק"ג חומר-נפץ ליום. חברי אצ"ל גם הפיקו חומרי-נפץ מחומר-הגלם של סרטי-קולנוע, והיו מנסרים פגזים של תותחי-חוף כבדים, שהביאו ממחנה צבאי בבית-נבאללה בשנת 1946. את העבודה המסוכנת הזאת עשו בשדה פתוח. שניים ניסרו, ואחד עמד מרחוק, לדווח למפקדה אם יקרה אסון. 34 כשהיו צורכיהם מעטים, הסתפקו אנשי הרכש של אצ"ל במעשי שוד קטנים ממחסני הבריטים, ובקניות מחיילים בריטים ומערבים, אך נשק זה לא הספיק כשרבו הצרכים (את פעולות-השוד הגדולות שלו ביצע אצ"ל באפריל 1948), 35 וזרם התרומות מחוץ-לארץ פחת עם פרוץ המלחמה. "בניגוד מרפה-ידיים לעוצם משימתנו ולדלותם המייאשת של משאבינו," כתב שמואל כץ, "הגיעו מידידינו בחוץ-לארץ ידיעות על התרופפות התמיכה והמאמצים למען הארגון." רוב התורמים סברו שאחרי הכרזת או"ם אין הצדקה לקיום הנפרד של אצ"ל, ונתנו את תרומותיהם למגבית היהודית המאוחדת ולקרנות של ה"הגנה". ראש מחלקת-התעמולה, שמואל כץ, נשלח לדרום-אפריקה לגייס כספים, אבל מנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית בדרום-אפריקה לא גרסו תמיכה נפרדת באצ"ל. לפי עדותו, אסף כץ תרומות בארץ זאת, על אפה ועל חמתה של המפלגה התומכת. 36 ב-1 בפברואר 1948 ביקש בגין מ"מטה אצ"ל לגולה", שמושכו היה בפאריס, לחדול מכל פעילות אחרת ולשלוח לארץ-ישראל נשק, או לפחות כסף. המפקדה הכריזה על מגבית-חרום. 37.
|
|
ב-22 בפברואר 1948, בשעה 7.45 בבוקר, עצרו כמה מכוניות צבאיות ליד סניף "ברקלייס בנק" ברחוב אלנבי בתל אביב. אנשי אצ"ל – מחופשים במדי הצבא הבריטי ומקללים באנגלית את היהודים העוברים ושבים – חסמו את הכביש בגדר-תיל והשתלטו על הבנק, אבל כדי לפתוח את הכספות נדרשו להם שלושה מפתחות. ואלה היו בידי שלושה מנהלים. בבנק נכחו רק שניים ממנהלים אלה. הניסיונות לפרוץ בכוח את הכספות נכשלו, אף שפקיד אחד שיתף פעולה עם השודדים. הפקיד צבי גולדברג טלפן אל מפקדת ה"הגנה", וחמישה-עשר חברי "הגנה" נושאי סטנים הגיעו לבנק. אחרי קרב-יריות נסוגו אנשי אצ"ל בלי הכסף. שם מפעל ההתרמה של אצ"ל היה "קרן-הברזל". אנשי קרן זאת עברו מבית לבית בערים ובמושבות ודרשו כסף, אבל התרומית שקיבלו לא היו רבות. מתרימי אצ"ל קיבלו הוראה זו: "איש המעמד! 38 לפי התנהגותך ישפוט העם את המעמד. תהיה נימוסי, אדיב אבל בטוח בעצמך." ב-26 בפברואר, אחרי כישלון שוד "ברקלייס-בנק", ארגן אצ"ל אסיפת-התרמה גדולה בכיכר מוגרבי בתל אביב, והודיע כי באסיפה זאת יישמע שידור של תחנת-הרדיו שלו, "קול ציון הלוחמת". יחידה של ה"הגנה" השתלטה על הבניין שבו התמקמה התחנה; אנשי אצ"ל העבירו אותה לבית אחר. אנשי ה"הגנה" דרשו מאנשי-התחנה להסתלק, וכשסירבו זרקו עליהם רימוני-הפחדה. אחדים מהנאספים ניסו להתנפל על אנשי ה"הגנה", שהשיבו להם ברימוני-הפחדה. אנשים אחדים נפצעו ואמבולנסים הובילו אותם לבתי-חולים. אנשי אצ"ל חמושים באו לכיכר וטענו את נשקם. יחידת ה"הגנה" שקיבלה פקודה לא להיכנס לקרב, נסוגה. וגם היחידה החמושה של אצ"ל נסוגה. האסיפה התקיימה. 39 בהוראה ששלח ישראל גלילי אל מטה הפלמ"ח אחרי "תקרית מוגרבי" כתוב: "כל עוד נערכות הפגנות בלי הטלת אימה בפועל על המסרבים לתרום להם, ועל הציבור, אין להיכנס בתגרות. אם יהיו מקרים של איום, או של שימוש באלימות, יש להפעיל יחידות לגירוש המתרימים. מותר להשתמש בנשק לצורכי הגנה עצמית, או הגנה על הציבור. יש לקרוא לציבור לא להיענות לדרישותיהם." 40 "קרן-הברזל" אספה שבעים אלף לא"י בארץ-ישראל. 41 בסכום זה היה אפשר לקיים בקושי את אצ"ל במתכונתו אז, ועל התרחבות לא היה מה לדבר. ב-15 בפברואר 1948 שדדו אנשי אצ"ל מעט נשק ותחמושת והרבה אספקה אחרת ממחנה צבאי בריטי בחדרה, שכמה חיילים – כנראה שחורי-עור מהאי מאוריציוס – שמרו עליו. בביטאון אצ"ל, "ארגונפרס", תוארה הפעולה במלים אלה: "בשעות אחר-הצהריים של יום א' נעצרה שיירה של מכוניות-משא צבאיות ליד בסיס-האספקה הבריטי סמוך לחדרה. המש"ק הבריטי בשער השקיף החוצה בסקרנות וראה רב-סמל בריטי יוצא מן המשאית הראשונה וצועד אל השער. – 'רוצה הייתי לקבל קצת אוכל בשביל האנשים שלי,' אמר. – 'האם השובר שלך איתך?' שאל סמל-המטה בשער. – 'לא, אבל לא הבאנו אתנו אוכל, ורק בשעה מאוחרת נגיע למחנה. ובכן, הרשה לנו לקחת קצת אוכל.' – 'אינני יכול לתת לכם אספקה בלי שובר.' – 'אל תשתטה. אנו רעבים. תן לנו קצת אוכל.' – סמל-המטה התרגז: 'אתה ודאי שתוי. אתה יודע שאינך יכול לקבל אספקה בלי שובר.' אבל רב-הסמל בשלו: 'אני אומר לך, תן לנו קצת אוכל. זה בסדר גמור.' סמל-המטה, שעתה השתומם מעט למראה העובדה הברורה שהזר מפוכח ומיושב בדעתו, אמר: 'ודאי אתה משוגע. אינני יכול לתת לך שום דבר וזהו-זה.' "רב-הסמל חייך ואמר בשקט: 'אילו ידעת מאיזו יחידה אנחנו היית נותן לנו אספקה אחת-ושתיים .' – 'באמת,' תהה סמל המטה. 'ומאיזו יחידה'? – 'יחידת הארגון הצבאי הלאומי,' אמר הרב-סמל. "פניו של סמל-המטה חוורו כסיד: פיו נפער וזרועותיו הורמו מעל ראשו. הרס"ל, לשעבר רב-סמל בכוחות הוד-מלכותו, לא הוצרך אפילו לשלוף את אקדחו כדי שהבריטי יצעד לפניהם ויראה להם את הדרך לחדר-המשמר. מאחוריהם התנהלה יחידה של חיילי הארגון. אחד נשאר בשער. "שתי מכוניות-משא בריטיות צבאיות הגיעו לשער. ניירותיהם נבדקו והזקיף נתן לנהגים אות שייכנסו. כעבור חמש דקות הצטרפו מכוניותיהם לשיירה שלנו, והם היו מרעידים בתחתוניהם יחד עם חבריהם. שלושה אופנועים של משטרה צבאית בריטית הגיעו ברעש אל השער. - 'משהו לא בסדר? מה קרה לטלפון שלכם ?' - 'אינני יודע,' השיב הזקיף, 'מוטב שתשאלו בפנים.' השוטרים הצבאיים נהגו ונכנסו פנימה. עד-מהרה בא צימאון-הדעת שלהם על סיפוקו. שעתיים לאחר שהגיעה, יצאה את המקום שיירת משאיות, עתה מוגברת, נושאת ארבעים טונות של אספקה צבאית מועילה. לפניה נסעו שלושה אופנועים נהוגים בידי שוטרים צבאיים." 42 רוב השלל המועיל מהמחנה בחדרה היה מזון. ב-15 במארס נכשלה פשיטת אצ"ל על בית-החולים הצבאי בבאר-יעקב (לשם רכישת נשק), 43 וגם מאמצי הרכש של שליחי אצ"ל ואוהדיהם בחו"ל הניבו תוצאות זעומות. ב-4 בינואר 1948 כתב בגין לאנשי "המטה לגולה" בפאריס: "לו היה לנו ציוד מלא, לפחות לעשרת אלפים איש, היינו יכולים לומר לעם שבגלל אי-הסכמתם (של ראשי הסוכנות היהודית) לתוכניתנו לא יכולנו להשלים את המשא-ומתן, ושאנו בעצמנו נילחם להשלטת האומה על הארץ כולה." 44 ______________ בשבוע הבא: תוכניות של מנחם בגין וחבריו באצ"ל להפר את הסכמת "ממשלת העיוורון והבגידה" של בן-גוריון לחלוקת הארץ, על באמצעות גיוס "צבא-פלישה" לאומי בחו"ל ורכש נשק; התארגנות בן-גוריון וחבריו לסכל את תוכניות אצ"ל על-ידי "סייזון קטן".
|
|
1. ראיון עם מרדכי רענן ב-9 בדצמבר 1977. 2. ראיון עם אליהו כץ ב-8 ביולי 1978. 3. ראיון עם אהרון בן-עמי ב-6 באפריל 1980. 4. ראיון עם אליעזר מתן ב-18 ביולי 1981. 5. מאצ"ל (מרכות הארגון הצבאי הלאומי), 6, עמ' 26-25. 6. ראיון עם ישעיהו אבינעם ב-13 באפריל 1980. 7. יומן דב"ג, 5 בפברואר 1948. 8. סת"ה ג/ב, עמ' 1541. 9. בשנות המאבק שלפני הקמת המדינה שלח "הוועד למען ארץ-ישראל" בארצות-הברית. שהיה קשור עם אצ"ל, רק אניית-מעפילים אחת לארץ-ישראל, "בן-הכט". ובה שש מאות עשרים ושישה מעפילים ושמונה-עשר אנשי צוות. ב-12 במארס 1947 תפסו אותה הבריטים והובילו את הנוסעים לקפריסין. לפני מלחמת העולם השנייה היו הרוויזיוניסטים ואצ"ל פעילים מאוד כעליה הבלתי-לגאלית. ומבצעי ההעפלה שלהם כונו "אף-על-פי". 10. מאצ"ל 5, עמ' 386. 11. שם, עמ' 323. 12. שם, עמ' 334, 336. 13. שם, עמ' 392 14.FO 371/67799; ; שמואל כץ, יום האש, קרני, 1966, עמ' 328-327. 15. מנחם בגין, המרד. אחיאסף, תשל"ד, עמ' 414-413. 16. י. אופיר, על החומות, שם, עמ' 16. 17. הראיון הנ"ל עם אהרון בן-עמי. 18. אלי תבין, החזית השנייה, רון, תשל"ג, עמ' 116; א"צ ידיעות טנא, 18 בפברואר 1948. 19. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 29 בפברואר 1948. 20. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי 21. ראיון עם דויד רקנטי ב-2 ביולי 1978. 22. ראיון עם אליעזר שרון ב-1 ביולי 1978. 23. א"צ, ידיעות טנא, 23 בפברואר 1948. 24. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 23, אל יהואש מהילל, 23 בפברואר 1948. 25. ידיעות טנא מ-9 במארס 1948. 26. גדוד באצ"ל היה בגודל של פלוגה ב"הגנה" (ובצבאות בדרך כלל) ופלוגה הייתה בגודל של מחלקה רגילה. 27. מאצ"ל 6, עמ' 64-63; הראיונות הנ"ל עם אליעזר כץ, אהרון בן-עמי, ישעיהו אבינעם ואליעזר שרון. 28. הראיון הנ"ל עם אליהו כץ. 29. הראיון הנ"ל עם אליעזר שרון. 30. א"צ, ידיעות טנא מ-11 בפברואר 1948. 31. א"צ ידיעות טנא מ15- במארס 1948. 32. מנחם בגין, המרד. שם, עמ' 248. 33.ריכוז של בתי-מלאכה ותעשיה זעירה על גבול יפו – תל אביב. 34. שי בן-יוסף, נשק במחתרת, שם, עמ' 89-88; מאצ"ל 6, עמ' 70-69: שמואל כץ, יום האש, שם, עמ' 330, מנחם בגין, המרד, עמ' 416; הרצאה של אהרון שני בפני חניכי קורס מדריכי נוער של עיריית תל אביב ב-31 בדצמבר 1979. 35. שמואל כץ, יום האש, שם, עמ' 337-336. 36. אלי תבין, החזית השנייה, שם, עמ' 145-142; שלמה נקדימון. אלטלנה, עידנים, 1978, עמ' 154-153 37. יומן דב"ג, 22 בפברואר 1948:שלמה לב-עמי, במאבק ובמרד, שם, עמ' 395; מאצ"ל 6. עמ' 139-136 38. כינוי פנימי לאצ"ל. 39. ידיעות טנא מ-1 במארס 1948; מאצ"ל 6, עמ' 125-124; סת"ה ג/2. עמ' 1349. 40. א"צ, 27 בפברואר 1948, מאת הילל אל הבולגרים. 41. שלמה לב-עמי, שם. 42. שמואל כץ. יום האש, שם, עמ' 342-341. 43. מאצ"ל 6, עמ' 139-138; סת"ה ג2/. עמ' 1546. 44. אלי תבין, החזית השנייה. שם, עמ' 193.
|
|
