אורי גלעדי ז"ל והנדיבות הנפלאה

"מה שאתה נותן שלך הוא לעד"
אקסל מונטה מתוך "מגילת סן מיקלה"
מוקדש בתודה ובהוקרה לשלמה ניצן הי"ו

רק הבוקר נתפניתי לקרוא רשימתו המרתקת של העיתונאי, ארי ליבסקר מ"כלכליסט", אודות אורי גלעדי ז"ל, שהוריש 7 דירות משלו, בבית שהיה בבעלותו, ברחוב מיכ"ל 20 ודירת מגוריו, ברחוב ברכה פולד, לדיירות ששכרו ממנו, דירות אלה (למעט דירת מגוריו), בבית שהיה בבעלותו, ברחוב מיכ"ל 20, בתל אביב. בכתבת ההמשך נכתב, כי שוויון של כלל הדירות שהוריש גלעדי המנוח לדיירות ששכרו דירות אלה ממנו - ולאחותה של אחת מדיירות אלה - מגיע כדי 20 מיליון שקלים, בקירוב.

מאז נתפרסמה רשימה זו לא פסק הרחש-בחש במשרדי, בעיקר מצד לקוחותיי, שעיסוקם בתחום הנדל"ן, אם במכירה וקניית נדל"ן, אם בייזום ופיתוח נדל"ן ואם בתחומים אחרים הסובבים ונסבבים סביב ענייני מקרקעין ונדל"ן לסוגיו השונים. עיקר העניין וההתרגשות נסבה סביב העובדה שמי שהיו בבעלותו נכסי נדל"ן בשווי של מיליוני שקלים, נתן אותם - במתנה, חינם אין כסף - לדיירות ששכרו ממנו דירות, שהן "לא היו אפילו בנות משפחה שלו", כפי שהביע ותמצת הדברים, במשפט אחד, איש נדל"ן ציני שהרבה, הרבה נכסי נדל"ן עברו ועוברים תחת ידו, מעשה של שגרה ומעשה של עיסוק, דבר של יום ביומו.

כך, בכך בדיוק עוסקת רשימה זו. בנתינה ובנדיבות שפסו, נעלמו להם, אינם עוד חלק מובנה מאיתנו ובמקומם באה ציניות ורדיפת בצע מכוערת, שדורסת החלש ומעצימה עד לאין שיעור מקומו של החזק על חשבון החלש. אותה רדיפת בצע של אותן חמישים או יותר המשפחות העשירות, השולטות על חיי היומיום ושותות ויונקות לשדנו הכלכלי, עד תום, בקשית הציניות שלהן ואינן מותירות דבר - דברים לאחרים. אותה רדיפת בצע של אותן חמישים או יותר המשפחות העשירות שהפכה לדגל ולסמל, שאנחנו מניפים אותו אל על, מקדשים אותה, סוגדים לה ורוצים להיות חלק בלתי נפרד הימנה. כך מקדשים אנו העושר המופלג, סוגדים לו והופכים אותו לאידיאל נשגב, במקום להילחם בתופעה חולה זו עד תום, להשמידה ולסלקה מהעולם.

בעקבות המחאה החברתית שהתפרצה לפנות מספר שנים והעובדה שרבים, רבים חיים על סף עוני שלא לדבר על כך שאין כל דירה להם, משלהם ובבעלותם - נולד חוק הריכוזיות. חוק זה נחקק, אך ורק כלפיי חוץ, כדי לזרוק ליטרת בשר להמונים ולהרגיע אותו בכל מחיר, כדי שלא ימוטט הוא השיטה השלטת הקיימת. השלטון המרכזי, הדבוק בכל רמח אבריו ושסה גידיו לחמישים או יותר המשפחות העשירות, השולטות על חיי היומיום שלנו ושותות לשדנו הכלכלי, עד תום, מעשה של שגרה, פעל ופועל כדי שמשפחות חזקות, מבחינה כלכלית ופוליטית, כאחת, לא תהיינה מודאגות לחלוטין מחקיקת חוק ריכוזיות זה.

חוק זה הינו חוק "מלא חורים", עד שבקושי, בקושי רב ניתן ליישם אותו, אם בכלל. אתם חושבים ברצינות שהמשפחות העשירות השולטות על חיי היומיום שלנו תתנה ידם לאפשרות לנתק אותן מצינור החמצן הכלכלי שלהם. הן תמשכנה לעשוק ולגזול אותנו וביני לביני, תזרוקנה הן כמה פרוטות לעניים, כדי להשתיק מחאתם הגואה.

תזכירו לי, מה הייתה האמרה שיוחסה למרי אנטואנט במהפכה בצרפת, כששאלה היא על מה מלינים אלפי האזרחים שהסתערו על הבסטיליה. כשהסבירו לה שההמון רעב ודורש לחם לשבור רעבונו, אמרה היא (אם בכלל) המשפט האלמותי - לפני שערפו ראשה: "אם אין לחם - שיאכלו עוגות".

על-רקע זה ברורה ומובנת תמיהת ההמונים על פשר נדיבותו של גלעדי המנוח שהוריש, סתם כך, רכוש השוויו של מיליונים, למי שאינן בנות משפחתו, כלל והוא הוריש הסמל והסטטוס של יציבות לשמה, בימינו אנו - דירות יקרות ערך ועוד במרכזו של המטרופולין הנחשב, הלא היא העיר, תל אביב.

לפני שנים הפנה ידידי ואהוב לבי, השחקן, איש הרדיו והבמאי, אוהב עגנון בכל לבו, שלמה ניצן הי"ו, שימת לבי למשפט: "מה שאתה נותן שלך הוא לעד". המופיע והנכלל בספרו האלמותי של הרופא והסופר השבדי, אקסל מונטה, בספרו: "מגילת סן מיקלה". מאז, אימצת משפט זה אל לבי והשתדלתי - ומשתדל אני, מעשה של יום ביומו - להפוך אותו לבסיס חיי, קיומי ומהותי. חדוות הנתינה הפכה, מאז, לחלק בלתי נפרד מחיי ושינתה אותם, מהקצה אל הקמה. המשפט המצוטט לעיל, מופיע רקום על מסעד הראש של רכבי, על המאגים המשמשים לשתיית קפה במשרדי ואיפה לא. נדר נדרתי בלבי שיהיה משפט זה חקוק נגד עיני, עולמית.

יבורך אורי גלעדי ז"ל אלף אלפי ברכות ויעטפו זכרו ברכות שמים כטל וכגשם היורד משמים על שהחזיר מושג הנתינה המוחלטת אל מרכז הוויות חיינו המשמימים. יבורך זכרו של איש נדיב זה, שגרם לרבים, רבים מאיתנו לעצור המרוץ המטורף אחר חיינו החומריים ולחשוב ולו רק לרגעים מספר על מהותן הרוחנית של חיינו. יהי זכרו ברוך.