הקבצנית מעפולה

רובנו ככולנו עוברים על ידה אין-ספר פעמים, והיא לנו כמו שהרוח לעלים, כמו הצל למדרכות, כמו אבק דרכם. יש מי שהיא נוקפת את מצפונם, יש אולי גם מי שהיא מייסרת אותו, אבל רבים מהעוברים ושבים לא מסיטים לעברה את ראשם, לא מנידים כלפיה חצי מבט, אף לא ניד עפעף.

היא יושבת שם, בצד דרומי של רחוב ארלוזורוב, בשדרה הראשית, נדמה לי שכבר שנים, פושטת את ידה ברפיון, בתחינה, בוהה בעיניים ריקות מדמעות, מנמנמת בייאוש, אם לא בתהום שמתחת לו. לא אחת נתתי לא את נדבתי בעוד ישנה. היא לא חשה דבר. גם אני לא. כשאני עובר על ידה, בפעם המי-סופר-כמה, היא מסתכלת עליי, כמו מכר ותיק, לא אומרת דבר, לפתע משמיעה מעין נהמה או המהום, רחש קול, אולי גמגום, ואני יודע שזו דרכה להודות לי. פעם שקל, פעם חמישה שקלים, היו פעמים שנתתי לה גם עשרה שקלים. לקראת ראש השנה שעברה הנחתי בידה שטר של עשרה שקלים. היא לא אמרה דבר, כדרכה, אבל אני הסמקתי טיפה אדומה. מבושה. מעלבון. מחרפה.

"לאן נוליך את החרפה" שאל המשורר. לשום מקום. בעצם לסניף הקרוב של 'ארומה, המצוי במרחק ריח למקום שבו היא יושבת ומקוששת צדקות. את הבושה איבדנו זה מכבר. לפעמים, כשאני עובר על ידה ולא יכול לשאת את חרפתה, את חרפתי, נדמה לי כי לא רק את הבושה איבדנו אלא גם ואולי בעיקר את צלם האדם שבנו. מתי וכיצד הפכנו, וכלל הלא הרגשנו, קהי-רגש, אטומים לכאב הזולת, למצוקתו ולסבלו?

עד העצם

"הקבצנית מעפולה", כך אני מכנה אותה ביני לביני. יש לה שם, ודאי, אבל מעודי לא שאלתי אותה לשמה, פעם ראיתי את ילדיה סביבה והלב, שתמיד נכמר, נצבט בכאב, אשר נוכחות ילדיה העצימה והחריפה אותו. פעם גם ראיתי, בעיר אחרת, רחוקה, קבצנית אחת, מי יידע את שמה. היא לא אפשרה לי להמשיך את היום לפני שמצאתי פיסת נייר ועליה כתבתי את המלים הבאות:

"היא ישבה שם, החיים אכלו אותה עד העצם, ארוגה שתי וערב של קמטים ורעידות, וקוששה צדקה. ואני ידעתי. גם אם אעמוד על בהונותיי לעולם לא אגיע לקרסוליה, לא אבין את החיים כמו שהיא מבינה, וכששפתיה נקפצו ויצא מהם, זוחל כנחש, ארס חייה, בשולי זנבו התכשכש גם המהום, אולי זמזום, ואותה שעה, בפסנתר הנפש, על הקלידים הסמויים של רבעי הטובים, היא פרטה, רק אלוהים והיא יודעים איך, את רקוויאם חיה. ואיש מלבדנו לא רובנו ככולנו עוברים על ידה אין-ספר פעמים, והיא לנו כמו שהרוח לעלים, כמו הצל למדרכות, כמו אבק דרכם. יש מי שהיא נוקפת את מצפונם, יש אולי גם מי שהיא מייסרת אותו, אבל רבים מהעוברים ושבים לא מסיטים לעברה את ראשם, לא מנידים כלפיה חצי מבט, אף לא ניד עפעף.

שנה טובה.ועצובה.