השלום כחזיון תעתועים

כול מי שמעריך כי קיימת אפשרות מעשית שביום מן הימים יוכל לשכון שלום בין הישראלים לבין הפלשתינים, הרואים את עצמם כצאצאיו ההיסטוריים של ישמעאל - חי באשליות. שלום בין שני העמים האלה הוא בבחינת לא יקום ולא יהיה. גם אם יש מי שמאמין למלים שחוזר ומשמיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי קיימת אופציה של שתי מדינות לשני העמים, הרי הוא משלה את עצמו.

גם אם ישראל תפנה מיהודה ושומרון את 400 אלף התושבים הישראלים שהקימו להם בית בהתנחלויות, ותסכים להעביר ללא תמורה את בתיהם ורכושם לידי הערבים - שלום לעולם לא ישכון כאן. אחרי שישראל תיסוג מכול השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, יתבעו הערבים גם לממש את זכות השיבה ליישובים שבהם התגוררו משפחותיהם עד 1948 ויתבעו לאפשר להם לממש את הזכות להקים לעצמם בית ונחלה בכל מקום שימצאו לנכון מן הירדן עד שפת הים התיכון.

אם יתאפשר מימושו של אבסורד שכזה מה יהיה על הישראלים המתגוררים כיום בכול שטחי ישראל, כולל ביישובים עם אוכלוסיות מעורבות כמו חיפה, יפו, רמלה ואחרים? מנקודת הראות של הערבים יוכלו היהודים לטבוע בים או לחזור למדינות שמהן באו לכאן, אם יהיו מוכנות לקלוט אותם. ולא רק שלא יוכלו לשכון זו בצד זו שתי מדינות - אחת לישראלים ושנייה לערבים, גם מדינה יהודית אחת לא תתקיים וכול סימן וזכר לקיומה יימחק מן המפה. אבל כיוון שתרחיש כזה אינו מעשי, הרי כול עוד שומרת ישראל על כוחה ועוצמתה כנראה נגזר עלינו לחיות לנצח על חרבנו.

את העובדות העגומות האלה מכיר היטב גם נתניהו, אך כול עוד הוא בשלטון הוא שופך על התודעה הציבורית ים של מלים על שלום ועל משא-ומתן לשלום שאותן משתוקקים לשמוע רוב פלגי העם. אבל למרות הדיבורים על חשיבות השלום, נתניהו יודע היטב כי אלה מלים ריקות מתוכן מעשי.

אם עדיין יש מי שמאמין כי אחד משני הצדדים יוותר על דרישותיו, כמו הדרישה של ישראל להכיר בה כמדינה יהודית שלא מקובלת כלל על הצד הפלשתיני, טוב יעשה אם יבין כי תפקיד חשוב ביותר בקיומו בשלום של המזרח התיכון טמון באירועי ההיסטוריה הרחוקה שכדאי מאוד לא לשכוח אותם. כי כפי שהישראלים חוזרים ומשננים לעצמם אלפי שנים בכול גלויותיהם את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם אשכחך" כך גם הערבים נאחזים במסורת ובהבטחות שניתנו לאבותיהם ההיסטוריים ועל פיהן הם מתכוונים לנהל את חייהם.

ראוי להזכיר כי יעקב ועשיו היו אחים תאומים לאמם רבקה ולאביהם יצחק כאשר עשיו היה הראשון שהגיח לאוויר העולם. בעיני יצחק נחשב עשיו לבכור בעל הזכויות ועל כן הבטיח לו ברכה רחבת ידיים. אולם רבקה, כידוע, העדיפה את יצחק והראתה לו את דרך המרמה שבה יוכל לזכות בברכת אביו כבן בכור. רבקה ניצלה את העובדה שעיני יצחק כהו מזוקן, הלבישה את יעקב באביזרי לבוש של עשיו והביאה אותו אל יעקב אביו כדי שיברכו כאילו הוא עשיו. ואכן, על-אף חשדותיו והיסוסיו בירך יעקב את יצחק מתוך מחשבה שהוא מברך את עשיו והעניק לו את הברכה הנודעת המבטיחה לו את הבכורה: יתֶּן לְךָ אֱלֹוהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרוֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוו לְךָ לְאֻומִּים. הֱוֵוה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹורְרֶייךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּך.

כאשר הבין עשיו כי הבכורה נגזלה ממנו, בערה בו חמתו והוא הרגיש פגוע ונעלב. בבכי מר התחנן בפני אביו שיברך גם אותו, אבל זכה רק בשאריות של ברכה מצומצמת. וכך בירך יצחק את בנו המועדף עשיו: על מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה.

הברכה שהוענקה ליעקב בדרך רמייה, הציתה מלחמת אחים רבת שנים וטעונת רגשות שנאה ונקם מצד עשיו, אביהם הקדמון של הישמעאלים וצאצאיהם, רגשות עזים שלא דעכו מאז ועד היום, והיו הדלק הממשיך להבעיר את אש הדמים של המלחמות שאין קץ להן והן רק מתעצמת ככול שחולפות השנים, כאשר רואים הערבים צאצאיו של ישמעאל, איך תקוותם לנצח במאבק על הבכורה הולכת ומתפוגגת. הם החליטו לבחור בנתיב הגורלי שקבעה להם הברכה ההיסטורית ולפיה אין להם מנוס אלא לחיות על חרבם כדי להחזיר לעצמם את זכויותיהם הגזולות.

על-רקע הבנת הדברים האלה טוב יעשו מנהיגי ישראל אם יפסיקו להשמיע מלים גדולות על השלום המיוחל ויתחילו להשמיע לעולם כולו את האמת הפשוטה והברורה: לעולם לא ישכון שלום בין העמים הניצים על הבכורה ואש השנאה ההדדית המאכלת לא תדעך עד אחרית הימים, כי כך נגזר עלינו לחיות על אדמתה של נחלת אבותינו. אנחנו כאן בזכות ולא בחסד.