טביעות אצבעותיו נוכחות לנצח

מכובדי,
"אני לא רוצה למות בעודי בחיים", אמר שמעון פרס לא מכבר. "אני יודע שיבוא יום ואפנה את מקומי כמו כל אדם, אבל אעשה שגיאה אם כל זמן שאני חי - לא אעשה את מה שאדם חי צריך לעשות".

מילותיך, שמעון, היו תמיד מדודות להפליא. משפטיך בנויים לתלפיות, כיאה לאיש הגות וספר מושבע.

אבל ניחנת בסגולה: מילים יפות לא היו אצלך תחליף לעשייה, ולא הסתפקת באמירות מהשפה ולחוץ.

זכית להיות אחד מגדולי מעצבי פניה, דמותה וחוסנה של ישראל.

אך עוד לפני היותך מדינאי ומנהיג - היית פשוט בנאדם, מענטש, איש חם ולבבי.

רבים מאתנו, אנשי הציבור, מורגלים בהתנהלות מול קהל או מצלמות;
אבל הרשו לי לתת לכם הצצה קטנה אל אחורי הקלעים, לאותם רגעים בהם היה מגיע ללשכתי פעמים רבות כנשיא המדינה, והוא כבר כבן תשעים.

לא הייתה פעם שלא היה ניגש לכל אחת ואחד מעובדי לשכתי, לוחץ את ידם ושואל לשלומם.

תמיד היה נעתר גם לכל בקשה שהופנתה אליו, לרוב בביישנות, להצטלם איתו.

בכך הרי ניכר אדם: לא רק ברגעיו הגדולים והפומביים, אלא גם בהתנהגותו הבין-אישית, בצנעה.

שמעון,
לימדת אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו לגבי טיבם של החיים: לא רק מהי אריכות חיים - לה זכית - אלא מהם חיים מלאי משמעות, תוכן ופעילות בלתי פוסקת.

בצדק הפכת כבר מזמן שם נרדף לחיוניות, למרץ, לחשיבה מרחיקת לכת- ובגדול. תמיד בגדול.

שימשת שגרירו האולטימטיבי של העם היהודי, באשר הוא.

עוד ב-1986, בהיותי אסיר ציון במחנה הכפייה הסובייטי, במהלך ביקור נדיר של משפחתי, אמרה לי אמי במילות קוד, עד כמה אתה דואג לשלומי ופועל לשחרורי.

הוכחת שוב ושוב, גם לכל הספקנים, עד כמה גדול העם הזה באיכותו ובתפקידו, למרות ממדיו הגאוגרפיים והדמוגרפיים המוגבלים.

הגיל לא שיחק אצלך כל תפקיד. לעגת לו, התלת בו.

התמקדת במה שעוד אפשר להספיק לקדם ולשפר, ואצלך הלא תמיד היה מה להספיק.

מעייניך היו נתונים למדינה הזו ולצרכיה: לביטחונה, לאזרחיה, לגורלה ולשלומה.

למדנו ממך לעולם לא לוותר ולא להתייאש.

היית לנו, לעם בישראל, מגדלור של אופטימיות.

ממך שאבנו תעצומות נפש.

ממך קיבלנו פרופורציות נכונות.

אמרת שחלומך היה להיות רועה-צאן; ובכן, הגשמת אותו. היית ותישאר כרועה ומורה דרך לרבים.

לא פחות מארבעים ושמונה שנים כיהנת בכנסת, פרק זמן חסר תקדים בתולדות הפרלמנט הישראלי. שימשת יושב-ראש הכנסת הזמני, כ"ותיק חברי הכנסת". כמעט יובל שנים היית חלק מתבנית נוף המשכן.

בנאום שנשאת עם השבעתך בכנסת לתפקיד הנשיא התשיעי, אמרת דברים מעוררי השראה אלו:

• "אני עוזב את הבית הזה, לבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית, אחרי שחבשתי את ספסליו יותר ממחצית חיי.
  אהבתי את עוצמתו מחרישת האוזניים, את הוויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, את ההתפייסויות הבלתי-צפויות, ואני יודע שהבית הזה מסוגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוקדת."

עקרונות אלו מנחים אותנו גם היום, בהתנהלותנו בבית המחוקקים הסוער שלנו.

שמעון,
הפריחה הגדולה של מעמדך הציבורי בשנותיך המאוחרות, היא עדות ליכולתך המופלאה, להמציא את עצמך בכל פעם מחדש.

זכית לצאת מהמסגרות הפוליטיות בהן היית כמעט כל חייך, שהיו כר פעילותך אך גם זימנו לך יריבים ובני פלוגתא חריפים.

גם אלו שחלקו קשות על כמה ממהלכיך, הוקירו אותך על שנות עשייה רבות ועל תרומתך האדירה למדינה.

מכובדי,
הפרידה משמעון פרס, כמוה כפרידה מראש המשפחה הישראלית המורחבת.
הוא היה מענקי המנהיגים שקמו לנו במאה האחרונה.
מפירות נטיעותיו, ייהנו גם נכדינו ואף מי שטרם נולדו.
לכן, למרות שחסרונו האישי יהיה ניכר, טביעות אצבעותיו נוכחות כאן- לנצח.
בשם כנסת ישראל, חבריה וחברותיה בעבר ובהווה, אני שולח חיבוק חם ותנחומים כנים לבני משפחתו;

לילדים צביה, יוני וחמי, לצוותו המסור ולמוקיריו הרבים מאוד.

"בִּלע המות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים".

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך.