הגענו לשבת האחרונה בשנת ה-תשע"ו וכמו בכל שנה קוראים בה את פרשת נצבים (דברים כט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם; כתוב ש-הַיּוֹם רומז ליום הדין הגדול, ראש השנה, שעל כן הפרשה הזאת נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה כי התוכן שלה מהווה הכנה ליום הגדול. הרעיון הוא שכדי לזכות בדין חייבים להתייצב מתוך אחדות פנימית, כֻּלְּכֶם, רק כך זוכים לעמידה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ומי נכלל ב-כֻּלְּכֶם - כל היהודים, בלי יוצא מן הכלל. רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. ותכלית העמידה היא: [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
ברית נצחית
משה רבנו מחדש כאן את הברית שבינינו ובין הקב"ה ומזכיר לנו כי מדובר בברית נצחית: [יג] וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם—אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. בעתיד, מישהו עלול לחשוב חלילה שהברית שנכרתה אי-שם בעבר אינה מחייבת אותו, שהזמנים השתנו ועמם השתנו הכללים ונמוגו המחויבויות, אומר לנו משה רבנו שזו טעות, שהברית כוללת גם אותי-אותנו: [יד] כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. ואם בכל זאת יפרו את הברית - בהמשך הפרק יש תיאור מפורט של התוצאות. לא נתעכב על זה כעת, עשינו זאת לפני עשר ואחת עשרה שנים, כעת זה כבר מאחורינו ויש להתבונן בהתחדשות העתידית ולהתכונן לקראתה.
הבטחה לגאולה
וההתחדשות שנזכה בה בע"ה כבר בשנת ה-תשע"ז כתובה בפרשת השבוע שלנו וביתר שאת בהפטרה. בפרשה כתוב (פרק ל): [ג] וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. [ד] אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם—מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. [ה] וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ—וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ועל זה מישהו עלול לטעון שאין בזה חידוש, כבר עשרות שנים שאנחנו חווים קיבוץ גלויות מכל קצווי תבל. אבל לגבי ההמשך אי-אפשר לטעון כך כי מדובר בתשובה השלמה שאנחנו אמורים לעשות: [ו] וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ—לְמַעַן חַיֶּיךָ. ולזה עדיין לא זכינו.
להעמיק בתשובה
הזמן המתאים ביותר לתשובה הזאת הוא כעת, וזה רמוז בפסוק; "אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב" ראשי תיבות "אלול". הפסוק הזה אומר שהקב"ה יעזור לנו להגיע לעומק כזה של תשובה שבכלל לא יהיו לנו נטיות שליליות. כי גם אם אומנם כבר עשינו תשובה כמיטב יכולתנו, אין בכוחנו להגיע לעומק שמבטיח הפסוק הזה. תשובה כזאת היא רק בעזרתו יתברך. אבל גם לתשובה החלקית שלנו יש כנראה תוצאות, עובדה היא שמתקיימת בגלוי ההבטחה: [ז] וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ההתבוננות הזאת צריכה להניע אותנו לעבור לשלב הבא, להתאמץ יותר בהתקרבות לקב"ה: [ח] וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'; וְעָשִׂיתָ, אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם.
כל סוף הוא פתח להתחדשות
כאמור, זו השבת האחרונה בשנת תשע"ו ודומני כי יש משמעות סמלית לעובדה שבשבוע הזה הלך לעולמו מר
שמעון פרס, מי שעד לאחרונה ממש נתפס אצלנו כדמות נצחית. ידועות הבדיחות על מצבה של מדינת ישראל בשנה עתידית כלשהי שבהן נזכר נושא תפקיד מרכזי, שמעון פרס. והנה לקראת פרוס שנת תשע"ז הלך הוא לעולמו. ידוע שכל סוף הוא (לפחות מציע) פתח להתחלה חדשה. תשע"ז, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, זה ראשי תיבות "תהא שנת עֹז" (תהלים כט): [יא] ה'--עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה', יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. וכמובן גם ובעיקר מה שקוראים בהפטרה ביום א' של ראש השנה (שמואל א, ב): [י] ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו, עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם—ה', יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ; וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.
גאולה שלמה
לזה אנחנו מייחלים וגם בטוחים שנזכה בשנת תשע"ז. יותר מדי זמן חכינו. כאמור, בפרשה כתוב: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ. חז"ל לומדים מכאן שהקב"ה נמצא עימנו בצרות הגלות והוא ישוב אתנו בגאולה האמיתית והשלמה. אבל הרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" אז איך תהיה הגאולה? איך הוא יגאל את עצמו כביכול? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' על יסוד הפסוק החותם את הפטרת השבוע (ישעיהו סג): [ט] בְּכָל-צָרָתָם לא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם--בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם, כָּל-יְמֵי עוֹלָם. כתוב "לא" וקוראים "לו". ללמד שמלכתחילה, בעת שגזר על עצמו כביכול גלות, הוא השאיר ממד חופשי, שם באמת "לא צר" וממנו תתחיל הגאולה. בע"ה מיד ממש.
