בלילות אלה, מהשעות הקטנות של הלילה עד הנֵץ החמה, נראה קבוצות מטיילים רבות המתקבצות ובאות מכל קצוות הארץ לירושלים שלי, ולא בכדִי, שכן אווירת הסליחות מושכת אותן בחבלי קסם לעיר הבירה, לשכונות החרדים, לבתי כנסת של התימנים והספרדים ולכותל המערבי...
אותם יהודים (ויתכן שגם אחרים שלא מבני עמנו) באים לראות הצגה! מי שטורח ובא עדי ירושלים ואף משלם על כך, רוצה לחוות חוויה שאין לו בחייו - לבוא ולראות אנשים עטופי טליתות, חובשי כיפות המתפללים בדבקות. יש מהם אף שבוכים מהתרגשות ונושאים עיניהם לתקרת בית הכנסת וממנה והלאה לשמים, לבורא עולם, שיסלח להם על עוונותיהם הרבים וינקה את שולחנם מחטאים שחטאו במשך כל השנה.
המדריך, שותף לאותה חוויה, מכביר מילים יפות בסיור-סיפור שלו על טיב הטעמים המושרים בפי המתפללים לסוגיהם ומסביר לאנשים המצטופפים סביבו, בקול העולה מעמקי נשמתו, הטבול בקורטוב של חרדת קודש ובשקט, כדי לא להפריע את תפילת המתפללים ואת מנוחת השכנים: "מבחינה הלכתית מקובל שמחצית הלילה מותר להתפלל. יש מניינים שאומרים סליחות בלילה אך לא לפנות בוקר.
דביר סורמללו סיפר על חבר חרדי (שלא נקב בשמו) שהצטרף בצינעה לאחד מסיורי הסליחות שלו וביקש לומר מספר מילים על הפיוט הספרדי שנשמע בחלל האוויר "אבינו מלכנו", ושאל: "מדוע אנו אומרים 'אבינו מלכנו'? ולמי אנו מתכוונים באומרנו 'אבינו מלכנו'? ענה אחד המטיילים בקול מלא היסוס: "מתכוונים לאלוהים, לא?". "נכון!", אמר החרדי, "הכוונה לקב"ה, אך מדוע לומר גם אבינו וגם מלכנו?". לא נשמעה כל תשובה, ואז המשיך הלה והסביר: "כשצר לנו, אנו פונים לאבינו שיסייע בידינו. לעיתים אבינו רוצה לסייע, אך לא יכול. ואז אנו פונים למלכנו - שכן, המלך יכול לסייע, אך לא תמיד רוצה לסייע. ולכן אנו אומרים גם אבינו וגם מלכנו, שירצה ואף יוכל לעזור לנו במצוקתנו."
פירושי מילים אלה מתוך התפילות, נכנסות לתודעתם של הבאים לסיורי הסליחות בשכונות ירושלים והם עומדים נטויי גרון ומביטים בעיניים כלות מסקרנות באותם מתפללים, שתוך כדי האזנה מתחוור להם, שהם יהודים כמותם. ומכיוון, שיש רבים מן המטיילים שהם בבחינת "ושאינם יודעים לשאול", מחפשים הם שלא במתכוון את שורשיהם בסיורים מעין אלה אך חוששים לומר זאת בקול, פן יגידו שהם חס וחלילה חוזרים בתשובה או נוהים אחר הדת.
ישנם אנשים שיש להם מושג מה בספרי הקודש שלנו, ששמעו בילדותם בבית סבא וסבתא משהו על השבת, על התפילות הנהוגות בחגי ישראל ואח', אך נזהרים לא לגלות כלפי חוץ סקרנות יתר, שמא ידברו מאחורי גבם שהם "מתחזקים" רחמנא ליצלן ורוצים להיות "כמותם", או לעת סתו חייהם מתעניינים בשורשיהם היהודיים ובאים לחזות בתופעה המיוחדת הזאת של משכימי סליחות, המזדרזים לבית הכנסת לשאת תפילה לסליחה ומחילה, אף בלי ששתו תה או קפה טרם עזבם את ביתם.
הנושא של סיורי סליחות והתחברות לאווירה המיוחדת בירושלים, זו עלייה מרחיבת לב. עם ישראל על כל פניו עולה לעיר בתחושה של שיתוף, בהרגשה שגם הם שייכים "להם" למתפללים, למבקשֵי סליחה מהקב"ה.
ירושלים של מטה מתמלאת אווירת קדושה בה נשזרת ירושלים של מעלה, שלא ניתן להסבירה במילים. האנרגיות באוויר והפיוטים מתלכדים באחת לפיוט סליחות אחד גדול בעל גוונים שונים, ממזרח וממערב.
תוכלו לשמוע את פיוטי התימנים, שכל מתפלל שבהם הוא בבחינת חזן. שכן, קולותיהם צלולים וערבים לאוזן וכולם ביחד, מקהלת קולות זכים וברורים החוברים למלודיקה של פיוט נפלא. גם הספרדים ופיוטיהם היפים, סוחפים אותך לשיר עימם, בין אם אתה יודע את הניגון ובין אם לאו.
כשאתה רואה את כל בני עמך ישראל עומדים בכותל המערבי: חרדים בצד חופשיים, תימנים בצד אשכנזים וספרדים, חובשי כיפות סרוגות בצד כיפות שחורות ובעלי כובעים שונים המציינים חסידות זו או אחרת..., וכולם כאחד מתפללים לבורא עולם שיסלח להם וימרק חטאיהם..., אתה מתמלא באנרגיות סוחפות שלא הרגשת מעודך.
אחד מהם
גם אם אין בך גרם של "יהדות מעשית", המעמד הזה בוחש לך משהו בנשמה ולפתע אתה מגלה לעצמך, שאתה למעשה אחד מהם, אתה יהודי כמותם. המתפללים אינם חייזרים שבאת להביט בהם ובמעשיהם, הם יהודים כמוך, אך בשונה ממך הם מצדיקים את שמם "יהודים" ואילו אתה, נולדת במקרה או שלא במקרה לאֵם יהודייה, אך אינך מכיר ולו במעט את הסיבה לשמה אתה נקרא "יהודי". אינך יודע את התורה, אף פעם לא התעניינת בתרי"ג מצוות, אפילו לא כדי לקיימם אלא כדי לדעת. ידעת שיש תנ"ך, משנה, גמרא, תלמוד..., שמעת על המושגים האלה, אך אף פעם לא ירדת לחיקרם. שמעת על מזון טרף וכשר, אך מה זה נוגע לך, אתה אוכל מה שבא לך ומה שטעים לך ואיש לא יעיר לך על כך בסביבתך, כי כולם מתנהגים כמוך.
כל אותם ריטואלים דתיים אף פעם לא עניינו אותך, כי אתה שייך לעידן המודרני ומה לך ולהיסטוריה בת אלפי שנים? אתה רוצה להיות איש העולם הגדול המעורה בנעשה בעולם המתקדם, האינטלקטואלי..., ופתאום אתה צונח לערב סליחות שכזה..., "מה זה? האם גם אני אמור לקיים את אותם ריטואלים אותם מקיימים ה'פינגווינים' האלה )כפי שאתה מכנה את הדתיים לובשֵי שחור-לבן), בעלי הזקנים והפאות?", אתה שואל את עצמך.
עינֵי כסיל בקצה ארץ
לעיתים, אנשים שאין להם כל מושג על יהדותם, פותחים לראשונה ספר תפילות. חלקם נתקפים בהלם/אלם מוחלט! מה, כל אלה שלנו? פתאום הם מגלים אוצרות רוחניים השייכים להם ושלא ידעו על אודותיהם. הם גילו בחייהם את הודו וסין, הם יודעים את תורת הזֵן, ביקרו באפריקה ובאנטרטיקה והכירו את מנהגי אנשי המקום ואף יש שחקרו תורתם, אמונותיהם וצורת חייהם..., אך לעולם לא עלה על דעתם לגלות את עצמם, ובערב זה, נגלה בפניהם האור הגדול שלא ידעו אודותיו, שלא סיפרו להם בבית שיש להם כזה אוצר רוחני והם יצאו סקרנים לגלותו בעתיד.
בערב סליחות, נוצר חיבור בין כולם עם כולם, והתה המתוק והחם שהגישו להם בבית הכנסת היה טעים טעים. ואחר כך הביקור במאפיות הליליות, כמו מאפיית "אביחיל", יצרו אווירה של ביחד, שהוא הביחד שלנו, של כל היהודים מצד זה של המתרס ומצדו השני, והיה נעים להרגיש זאת, אולי בפעם הראשונה בחייהם!
לפי דברי המדריכים, אנשים יוצאים מסוחררים ומופתעים מסיור-סיפור סליחות ועם הרבה חומר למחשבה. הם מגלים, שאם כי הם יודעים שיהודים הם, בערב זה הם רואים מה מייחד אותנו משאר עמֵי העולם. יש כאלה שלא פתחו ספר תפילות מעודם ובסיור סליחות זה, פתחו הספר לראשונה ותהו, מה הן סליחות? ומדוע אנשים מתפללים ומכים על חטא בפני הקב"ה?
הם חזו באנשים שהיכו על חזם ודמעות בעיניהם, שהיושב במרומים יסלח להם וייתן להם חיים גם בשנה הבאה עלינו לטובה, כי חייהם כצֵל עובר, כחרס הנשבר ואין אדם יודע מה יהיה איתו בעוד דקה ואם יחיה מחר.
לפתע, בכל האווירה המחושמלת של ירושלים, המטיילים חשים שחסר להם דבר מה. אומנם לא ישובו לבתיהם אחרי סיור סליחות שכזה ויהיו יהודים שומרי מצוות, אך לפחות כמה מהם ירצו לדעת, מתוך סקרנות גרידא, מהו אותו דבר השייך להם ושאינם יודעים על-אודותיו דבר. אף הם בעלי הפיקדון הרוחני הזה שנעלם מעיניהם עד היום, או שהוריהם לא נתנו בידם פיקדון זה, ושאולי אף הוריהם הם בבחינת אותו בן מההגדה של פסח שאינו יודע לשאול. יש אפילו כמה שחזרו בתשובה וגילו, כאמור, את האור הגדול ודבקו בו.
המטיילים נכנסו לסיור סליחות שונים מאשר יצאו ממנו. הם באו בלילה, שהכל שחור וחשוך סביבם ויצאו מסיור זה עוד לפני הנץ החמה שהשמים הפכו תכולים, כתכול הציצית, חוו חוויה כמו מאגית כזאת וחשו תחושה של התחברות, התעלות רוחנית למקום, למרות העייפות, שכן, כל הלילה הלכו הם ברגל וסובבו בין בתי הכנסת השונים, ובכל זאת, האנדרנלין הציף אותם מכוח העוצמה הרוחנית והסיר מהם את העייפות. הם יצאו מירושלים בהרגשה חיובית, כאילו עברו טיהור עצמי.
המעשים קובעים!
אני נזכרת באבי מורי יוסף חיים סיאני זצ"ל, שאמר לי במילים ברורות (וכתבתי על כך לא פעם): "מעשייך, בתי, יקרבוך ומעשייך ירחקוך. המעשה הטוב לזולתך הוא הקובע ביום הדין והוא יהיה הסניגור שלך בשמיים בעת פקודה!
אַת יכולה להתפלל אלף תפילות, אך מעשייך הם הקובעים את גורל חייך בעיני הקב"ה. אפילו היחסים בינך ובין בורא עולם אין הם עולים בחשיבותם על אלה שבין יחסֵך לחברייך ועשיית מצוות בנפש שמחה וחפצה. החמלה והסיוע של אדם לחברו, היא הנחשבת בעיני הקב"ה והאדם בעל הרחמים עולה מדרגה ברוחניותו, יוצא נשכר ומאריך חיים.
בדרך כלל אנו מוחצנים, מבליטים עצמנו בבגדים יפים ותכשיטים כטווסים לסביבתנו, מראים ברבים את כישרונותינו וכיו"ב, אך בימי הסליחות, אנו מתכנסים בתוך עצמנו ומאירים את פנימיותנו באור גדול, מתבוננים פנימה לתוך לבבנו ועושים חשבון נפש בינינו לבין עצמנו, כדי לזכות בשעת רצון.
כל זאת אנו עושים באישון לֵיל סליחות. אנו זקוקים לאותו חושך, לאותו שקט סביבתי שבו יישמעו היטב תחנונינו לסליחה ולכפרה באוזנֵי היושב במרומים ומלאכי השרת המקיפים אותו. ואז, בשעה שקטה זו, אנו פותחים את הפרוכת וזו שעת הרצון בה התפילות והבקשות עולות מעלה השמיימה."
מי ייתן ויתקבלו כל בקשותינו לסליחה ולכפרה על-ידי בורא עולם ונזכה לשנה טובה ומבורכת, שנת בריאות והצלחה בכל מעשי ידינו וגמר חתימה טובה לחיים טובים, אהבה ושלום בינינו, בינינו ובין שכנינו ובין כל אומות העולם! כן יהי רצון!
