ב-30 בנובמבר 1947 (יום אחרי החלטת או"ם) הציע מנהיג מפלגת הציונים הכלליים א', 1 יצחק גרינבוים, להנהלת הסוכנות לפנות אל הפורשים בכרוז, "היות וזה הצעד הראשון שלנו בשלטון: אנחנו שוכחים כל עוונות. וכל אשר שפך דמו. בשביל עניין זה שפך אותו... קריאת-שלום וזניחת כל חילוקי-הדעות, שהביאו לכלל פעולות מסוימות. וכולם צריכים להתחיל בבניין." יו"ר הנהלת דוד בן-גוריון הסתייג מהצעת גרינבוים: "נשכח, אם יתפרקו מנשקם ויקבלו מרות לאומית. מותר לך, גרינבוים, לחשוב כך, ומותר לי לחשוב אחרת. עוד לא נגמר הפשע שהם עושים. לא אציע להגיר מה שאני חושב. אם יהיה צורך אגיד זאת, בשמי. יש פה חילוקי-דעות עמוקים." מנהיג "הפועל המזרחי", משה שפירא, הסתייג גם הוא. אך מטעם אחר: "אילו הייתי מאמין שבכרוז בלבד אפשר לחסל פרשה זו הייתי מצביע בעד כרוז, אבל זה תובע טיפול רציני, ולא בכרוז." 2 הרמטכ"ל יעקב דורי כתב אל נציג ההגנה בארצות-הברית שלמה שמיר: "למעשה אנחנו כבר בשלוש חזיתות. העניין עם הפורשים הולך ומחריף, ולא רחוק היום שנימצא בתוך אחד הסבכים הגדולים בחיינו הפנימיים. אולם נראה שאין מוצא אחר, אם אין אנו מוכנים להיכנע ולהיות עבדים לפשיסטים מופקרים. החזית הערבית הולכת ומתקרבת... (והיא) תהיה הרבה יותר קשה וחמורה מזאת שידענו מימים עברו... גם החזית הבריטית, אם כי היא רדומה מצידנו בשעה זו, לא חלפה לחלוטין. אדרבה, השתוללות הפורשים יכולה להביאנו בסיבוכים עם הבריטים. גם אם אין המדיניות הציונית מחייבת זאת במפגיע עכשיו. מכל מקום, המצב בארץ מתוח, והנך חי באווירה שאינך יודע מה ילד יום ומתוך הרגשה שכל מה שיש לנו אינו מספיק." 3 חמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה דן ועד הביטחון בבעיית הפורשים. אלישר העריך: "הפורשים הרוויחו מכישלון ההגנה בפרשת המרכז המסחרי, והיו שאמרו שיש למסור לידיהם את הפיקוד על ירושלים." יו"ר הוועד הלאומי דוד רמז דיווח: "במקומות מסוימים (בירושלים) אנשי אצ"ל העמידו עצמם לרשות הפיקוד המקומי בלי סייגים ובלי כל תנאים." מנהיג "הפועל המזרחי" משה שפירא: "אם תמיד ראינו סכנה בפורשים בקשר לאנגלים, הרי לדעתי הסכנה עכשיו גדולה הרבה יותר. הם באמת עלולים להביא לידי אסון. לדעתי מוכרחים לבוא איתם בדברים ולהביא אותם לידי חיסול הפרישה ולהכניסם לתוך השורה שלנו." בן-גוריון: "ואם נטיל עליך לנהל את המשא-ומתן"? שפירא: "אנהל, כדי שהם יקבלו מרות שלנו. ייכנסו לתוך השורות שלנו... ברגע זה אינני מציע תיאום, אני מציע להם להיכנס לשורות ההגנה, שיהיה פיקוד אחיד. ואת הנשק שלהם הם צריכים להכניס אלינו. יש הבדל רב, מה מדברים במשא-ומתן ומה אומרים בעיתון." ברל רפטור ("התנועה לאחדות העבודה") הביע התנגדות למשא-ומתן עם ארגוני הפורשים, והציע לצרף את חבריהם להגנה בנפרד. ובשני תנאים: "זכויות שוות ואחריות. זאת אומרת מרות." יוסף ספיר (הציונים הכלליים ב') צידד בהסכם עם הפורשים גם אם לא יפרקו את מסגרותיהם הנפרדות. יעקב ריפטין ("השומר הצעיר") אמר כי נודע לו שאחד מארגוני הפורשים (הוא לא ציין איזה מהם) זומם לפרוץ למסגד עומר. "הסכסוך עם אצ"ל מועיל. ולא מזיק," אמר ריפטין והסביר: מוטב שהערבים יידעו שאין שלום בין אצ"ל ובין יהודי ארץ-ישראל. "אם אנחנו רוצים בקביעת איזה יחסים עם הערבים... אין לנו צורך בהסכם עם אצ"ל." בן-גוריון אמר כי הידיעות על התוכנית לפוצץ את מסגד עומר מפחידות, וכי ההגנה תסכל מעשה כזה ולו גם יהיה עליה להשתמש בנשק חם. הרמ"א ישראל גלילי הביע ספק ביעילות הסכם עם הפורשים: "הם מתייצבים, לפי נוסחם, לפקודת עשה. ולא לפקודת לא-תעשה... שאלת הפרישה מהפקודה היא רק שאלה של שעת-כושר... יש להם מחשבות ותוכניות על דבר החזרת גבולות... בכוח הנשק, והם... ינצלו סנטימנטים חזקים מאוד בישוב היהודי, וילחצו... כדי שיקבלו סנקציה מוסרית. שתנקה אותם מכל פשעיהם בעבר ותכשיר אותם במגמת השתלטותם." גלילי הציע תנאים להסכם עם הפורשים: "א. פירוק הארגון. ב. התרת השבועה של כל אחד מהם לפיקוד הנפרד; ג. ביטול מוחלט של קונספירציה בפנינו, של כל האנשים, בלי יוצא מן הכלל; ד. מסירת הנשק; ה. כניסה אישית לארגון ההגנה בשבועה, כמו כל יהודי אחר, בכל החובות ובכל הזכויות." בן-גוריון: "די שנסלח להם על העבר. זה המקסימום." גלילי: "בזאת אין אני אומר... שתתחיל התפוררות פנימית ושכל אחד ייכנס אישית. יכול להיות גם סידור קולקטיבי, אך אין שום סיכוי למשא-ומתן הזה. אני יודע ידיעה יסודית למה יש סיכוי... לדעתי זה סיכוי אימים, זאת חזות קשה מאוד. הם יסכימו לגלות אחריות לאומית, ובפני סכנה ערבית להעמיד את ארגונם. כקולקטיב, על חשאיותו, לפקודת ההגנה. (רק) בתנאי שיוקצה להם תפקיד בשטח, ושהם יעבדו בו בקבלנות לפי פקודות מהפיקוד העליון שלנו." בן-גוריון: "זה לא יקום ולא יהיה." גלילי: "אני מספר מה יכולים להיות המושגים שלהם." לוי אשכול טען שאם לא יתפרקו ארגוני הפורשים הם יפעלו כראות-עיניהם. דוד רמז הציע להרשות קיום נפרד של אצ"ל. "ובלבד שיינזר מפעולה נפרדת." בן-גוריון: "הסכנה של אצ"ל יונקת אך ורק מהתמיכה שיש לו בחוגים מסוימים. אין שום ערך להם. אני מכיר גם כן קצת את העניינים. אין שום ערך לאצ"ל כשלעצמו. לפצצות ולמוקשים שלהם." הוא סיכם: אם יינזרו הפורשים מ"פעולות עצמאיות" לא תנסה ההגנה לחסל בכוח את ארגוניהם, אבל אם רק חיילים "רגילים" שלהם יעמדו לפקודת המטה הכללי ומפקדי הצבא, ואילו חיילים "לא רגילים", אנשי אצ"ל. יישלחו לפעולות בתיווכו של בגין, "הרי שאנחנו נכנסים למדינה היהודית במלחמת-אזרחים מאורגנת. אינני יודע אם מישהו, היודע מה היא האחריות שהוטלה עלינו, להקים מדינה יהודית אחרי אלפיים שנה, אם הוא חושב שנוכל להקים בבת-אחת שתי מדינות." 4
|
שלושה מחברי מנהלת הסוכנות, משה שפירא ("הפועל המזרחי"), הרב מימון ("המזרחי") ויצחק גרינבוים (הציונים הכלליים א'), נפגשו – ביוזמתם – עם ראשי אצ"ל. בן-גוריון רגז על יוזמה פרטית זאת, ובשיחות על נושא זה עם ישראל גלילי כינה את השלושה, באירוניה, "המתנדבים". 5 ב-11 בדצמבר רמז שפירא בישיבת ועד הביטחון: "אני רוצה להאמין שיש מקום להכניס את הארגונים הפורשים תחת מרות לאומית, לסלק את הסכנות שלהם, בתקווה שעם הקמת המדינה היהודית, בקום השלטון היהודי, הם מתפרקים. ער אז הם דורשים הסדר. איני קובע שמוכרח להיות הסדר במתכונת ההסדר הקודם. 6 הם בעצמם מבינים שעכשיו לא הזמן לפעולות נפרדות. אם אצ"ל מכריז: לא הרגתי אנשים, לא יריתי, לא זרקתי בקבוקי מולוטוב, זה מוכיח משהו." 7 יוסף ספיר ואליהו אלישר דרשו להגיע מהר לסיכום עם הפורשים; בן-גוריון לא ויתר: "הסדר איתם כמו עם כל יהודי. אותו הסדר כמו עם כל יהודי, על מרות מוחלטת של מיפקדת ההגנה, איסור על פעולה נפרדת, כמו על כל יהודי, התפרקות מנשק שלהם וקבלת נשק מההגנה." 8 לקראת אמצע דצמבר אישרה הנהלת הסוכנות את גישושי שלושת חבריה, צירפה אליהם את דוד רמז, איש מפא"י, ונתנה לשיחות גושפנקא של משא-ומתן. הפגישה הרשמית הראשונה הייתה בביתו של איש "המזרחי" דויד צבי פנקס בתל אביב. נציגי אצ"ל היו מנחם בגין, חיים לנדאו ושמואל כץ. בפגישה נכח הרב רבינוביץ מדרום-אמריקה, ששמואל כץ אירח אותו בארץ-ישראל וניסה לשכנעו לתת כסף לאצ"ל. חילוקי-הדעות העיקריים היו, כצפוי, בנושא ההתייחסות לבריטים. נציגי אצ"ל הודיעו שארגונם ימשיך להתקיים עד קום המדינה. הסכימו שהוא יתאם את כל פעולותיו עם ההגנה בחזית הערבית, אך סירבו להפסיק את ההתנגשויות עם הבריטים, שהרי הבריטים לדעתם לא התכוונו ברצינות לפנות את ארץ-ישראל. 9 במברק ששלח משה שרת (מניו-יורק) לבן-גוריון בתחילת דצמבר כלולה בקשה, "למצוא פתרון לצרת הפורשים". "כל זמן שאינך יכול לייעץ כיצד לעשות זאת ביעילות מספיקה, עצתך אינה מקדמת אותנו בהרבה," ענה בן-גוריון, ודיווח לו: בגין מבטיח שאצ"ל יתפרק אחרי שתקום המדינה. יצחק גרינבוים מציע לקבוע הסדר לא-רשמי עם אצ"ל בחזית נגד הערבים, ולא להתערב בפעולותיו בחזית נגד הבריטים ושפירא דורש הסדר בכל החזיתות. הוא, בן-גוריון, הודיע לאצ"ל, באמצעות גרינבוים. כי "מה שדרוש ברגע זה הוא רק שיתחייבו להימנע מכל פעולה ספרטיסטית בכל שלוש החזיתות (בריטים, ערבים ויהודים). מה שיעשו לאחר קום המדינה לא מעניין אותי. דרישתי הניחה, נדמה לי, את דעת ראשי האיחוד האזרחי. 10 אולם מסופקני אם הפורשים יתחייבו על כך." 11 ב-25 בדצמבר הודיעו משה שפירא ויצחק גרינבוים לישראל גלילי שהם מנהלים משא-ומתן רשמי עם ראשי אצ"ל, ושהנהלת הסוכנות החליטה להגיע איתם להסדר. – "זה חל גם בתחום היהודי?" 12 שאל גלילי. – "לפי אווירת הדברים, ההתחייבות חלה גם על תחום זה," השיב שפירא. גלילי: "זה חל גם על פעולת הרכישה ועל פעולות הקשורות בכך? האם האישור המוקדם חל רק על הביצוע או גם על ההכנות קומפליקציות פוליטיות יכולות להיות גם בתקופת ההכנה, ולא רק בתקופת הביצוע. מה משך תוקפו של ההסדר?" שפירא: "עד הקמת המדינה." גלילי נפגש עם בן-גוריון, ושניהם הגיעו להסכמה. אם תשובת ראשי אצ"ל תניח את הדעת, "אין צורך להביא זאת מחדש לישיבת ההנהלה. זה יהיה בגדר הוראה לארגון. 13 אם תהיה תשובה סותרת, השאלה תחזור לשולחן הנהלת הסוכנות והנהלת הוועד הלאומי."
|
באותו יום דיווח גלילי על מהלכים אלה לחברי ועד הביטחון, ואמר: "השאלה היסודית הראשונה היא אם ברור שיש להם התחייבות מפורשת להימנע מכל פעולת אלימות בכל חזית. אני מצטער להגיד שזה אינו בנוסח שלפנינו, ואם כי קיבלתי תשובה ממר שפירא בשאלת הימנעות מפעולות בתחום היהודי, דבר זה עדיין טעון בירור." שפירא: "יש דבר המובן מאליו." גלילי: "שום דבר איתם לא מובן מאליו... צריכים איתם לדקדק בכל נוסחה... לסגור בשבעה בריחים, כדי שלא יהיה סדק דקיק שאפשר להתחמק דרכו, להערים ולפרש אותו. לא ברור אם פירוש דבר זה הימנעות מפעולה בתחום המדינה הערבית, ולארגונים אלה יש פרוגרמה של אירידנטה. לא ברור אם זאת התחייבות להימנע מפעולות בחו"ל נגד הבריטים... לא ברור אם חלה עליהם משמעת לא רק לגבי פעולה ותגובה אלא גם לגבי מדיניות-ההתנהגות שלנו. למשל, הבחורים שלנו חורקים שן ומתענים בשעה שבאים לחפש נשק ולהחרים נשק. ואינם נכנסים לתגרה עם הבריטים, כי יש לנו על זאת החלטה מפורשת. זה חל עליהם או זה אינו חל עליהם?... הפוגה. למשל. אם נחליט שבמשך חודש ימים אין כל פעולות יזומות נגד הערבים... אם מחר תחליט התנועה הציונית – אולי נגד דעתי – שיש רק הגנה ותגובה, במקום ובזמן שאנחנו מותקפים, הם מתחייבים על זאת או לא? יש לי יסוד לומר שהם לא יתחייבו על זאת. אני חושב שלפנינו אין הצעה... הכרחי להגיע איתם להסדר להימנעות מכל פעולה (עצמאית). אין פה הצעה. הפרוץ מרובה על העומד.,. אני קובע שהצעה זו שיחררה את אצ"ל ממצוקה חמורה מאוד שהוא נתון בה... (עליו) להסביר למה הוא קיים, איזה צורך הוא ממלא. איזה יעוד לאומי יש לו. יש מבוכה גדולה בשורותיו, יש יציאה משורותיו. יש חברי אצ"ל ששואלים את עצמם: היינו קיימים בשביל לגרש את האנגלים. האנגלים יוצאים, וחבר אצ"ל שואל עצמו מה ערכו בהגנת הארץ. הוא יודע שבזאת הוא אינו גורם. איזה עניין יש לנו לשחרר אצ"ל מהמצוקה הזאת במתן לגליזציה? על-ידי זה לא נכביד עליהם, נקל עליהם. והם לא יתפרקו גם במדינה. "אין פיקוד אם אין שליטת מפקדים בתוכניות ובנשק. פיקוד שאינו יכול למנות מפקדים, שאינו יכול להדריך, שאינו יכול לקבוע תוכניות; להעביר נשק לכל מקום שהוא רוצה ומוצא לנחוץ, הוא פיקציה. יכול להיות משא-ומתן איתם על התפרקות, ולו גם התפרקות בשלבים. אני חושב שברצון מלוכד של הישוב אפשר להשיג זאת מהם." בן-גוריון סיכם: "יש דעה אחת כאן, שכולם מסכימים לה, שיש צורך – אחדים אומרים: הכרח חיוני – במניעת כל פעולות נפרדות בתקופה זו. בזאת לא שמעתי חילוקי-דעות. 14 מתווכחים על שני דברים: א. אם הסדר זה, נוסחאות אלו, מונעות פעולה נפרדת. בין מחייבי ההסדר יש שתי דעות. גרינבוים אומר שלא... שפירא סבור שכן. ב. יש ויכוח שני, אם כל הזמן שהם קיימים בנפרד, אם באמת אפשר שיימנעו מפעולות נפרדות... היות ששמענו מהרמ"א ששאל שאלות את חברי ההנהלה שבאו אליו בשם ההנהלה, והם אמרו שאינם יכולים לענות ושהם צריכים לחזור בשאלות אלו למשוחחים, הרי למעשה אין מה להחליט." 15 בן-גוריון התקשה להתגבר על משקעי-העבר ועל חשדנותו הטבעית. עצמאותם של אצ"ל ולח"י בחודש המלחמה הראשון הציבה את הפיקוד היהודי העליון בעמדת נחיתות במגעיו עם השלטונות הבריטיים. במחצית השנייה של אותו חודש טענה גולדה מאיר לפני הנציב העליון סר אלן קנינגהם ולפני המזכיר הראשי הנרי גרניי, כי הליגיון העבר-ירדני – שאבטח את הפינוי הבריטי – מסייע לערבים התוקפים יהודים. גרניי השיב: "אילו הבטיחו היהודים לא לתקוף את מוסדות הממשלה, היה אפשר לדבר על הוצאת הלגיון מהארץ." גולדה מאיר, שידעה כי אין היא יכולה להתחייב בשם הפורשים. השיבה כי לצערה הבטחה כזאת היא מחוץ ליכולתה. 16
|
המשא-ומתן עם אצ"ל, שהתנהל בעצלתיים. התפוצץ באמצע ינואר. למיפקדת ההגנה בחיפה נודע כי הוא עומד לפעול, וההערכה הייתה שפעולתו תביא אסון. 17 כדי למנוע אותה חטפו אנשי ההגנה את סגן מפקד "חיל-הקרב" של אצ"ל בחיפה, משה לוי, ובתגובה חטפו אנשי אצ"ל את חבר ההגנה גדליה קמינצקי. חברי ההגנה חטפו חבר אצ"ל נוסף. היה זה האיש ששמר על הצריף שקמינצקי הוחזק בו, ידידיה סגל. אנשי הש"י, שחקרו את שני חברי אצ"ל החטופים, השתמשו בכוח: כשנודע הדבר לישראל גלילי הורה לחברי ההגנה לשחרר את לוי ואת סגל תמורת שחרור קמינצקי. לוי וקמינצקי חזרו לבתיהם: גופתו של ידידיה סגל נמצאה ליד הכפר הערבי טירה. אצ"ל האשים את ההגנה ברצח. חברי ההגנה החיפאים סיפרו שסגל ברח מידיהם ותעה בדרך ושערבים ירו בו. גלילי דיווח לחברי ועד-הביטחון; המוכתר של כפר-טירה הודיע על הרצח לעורך-הדין סולומון, סיפר פרטים והביע צער. הנהלת הסוכנות מינתה ועדת-חקירה, לפי דרישת אצ"ל ואוהדיו. בן-גוריון, שהאמין לדברי אנשי ההגנה החיפאים, מינה לחברי הוועדה אנשים שחברי אצ"ל התייחסו אליהם באמון, את שלושת "המתנדבים" יצחק גרינבוים, הרב מימון ומשה שפירא, והטיל עליהם "לברר את הטענות נגד ההגנה בחיפה בקשר עם החטיפות האחרונות." הוועדה הוקמה ב-20 בינואר. את מסקנותיה – אין הוכחה לכך שאנשי ההגנה רצחו את ידידיה סגל – פרסם יצחק גרינבוים רק אחרי הקמת המדינה. 18 ה-20 בינואר החליטה הנהלת הסוכנות שאם התשובות של אצ"ל לדרישותיו של גלילי, שעיקרן התחייבות להימנע מפעילות מזויינת נפרדת, תהיינה חיוביות, תמנה מפקדת ההגנה את נציגיה לקביעת הפרטים בהסכם איתו. "במקרה שהתשובה תהיה שלילית לדרישות אחדות, או שתוצענה הצעות חדשות, יובא העניין לישיבת ההנהלה." בן-גוריון הסתייג מהחלטה זאת וטען שהיא "לגליזציה לפירוד ואי קבלת מרות העם. פורסם צו-גיוס, ונראה שהוא אינו חל עליהם. פותחים פתח לסחיטות נוספות, וזה ערב ייסוד המדינה. אנו משאירים בידיהם את ההחלטה אם יהיה הסדר או לא... הסדר זה אינו איחוד אלא אישור לפירוד." 19 אחרי מינוי ועדת-החקירה חודשו השיחות – על-אף התנגדותו של בן-גוריון – אבל ההסכם הושג רק ב-7 במארס, ובו התחייב אצ"ל להתפרק אחרי שתקום הממשלה היהודית במדינה העברית. בהסכם כתוב: "תוכניות ההתקפה בחזית א' (הערבית) ותוכניות-תגובה בחזית ב' (נגד הבריטים) תהיינה טעונות אישור מוקדם. פרטיהן, ביחס לאוביקט ולזמן. יתבררו בפגישות אישיות של הנציגים והמומחים... אצ"ל (יהיה) מוכן לבצע תוכניות שתוטלנה עליו." אצ"ל גם התחייב להפסיק את החרמות-הכספים "בשטח הניתן לשמירה יהודית." 20 הסכם זה היה טעון אישור של הוועד-הפועל הציוני. כשהתכנס הוועד-הפועל הציוני, בתל אביב. במחצית הראשונה של אפריל, כבר ידעו ראשי הסוכנות וההגנה שההסכם הזה לא יכבה שריפה, מפני שאין סכנת שריפה. מיעוט כוחו של אצ"ל כבר לא היה סוד באפריל, אבל החשש מפעולות מכשילות שלו לא פג. ואמנם. אנשי אצ"ל היו מעוניינים לבצע את הגדולה בפעולות שתכננו, כיבוש יפו, ולא מיהרו לכבול את עצמם להסכם. ההסכם נחתם תוך-כדי התקפת אצ"ל נגד שכונת-מנשיה, רק אחרי שנכשל ניסיונו לכבוש את יפו. ____________ בשבוע הבא: פרק סיום של תת-הסדרה על אצ"ל בפרוץ מלחמת העצמאות, שיעסוק, בין היתר, במגעים ובשיתוף הפעולה בין ההגנה לאצ"ל בירושלים; בתסכול חברי אצ"ל, מחוץ לירושלים, בגלל מחוסר מעש, לדעתם, של הארגון; במכתבים של בכירים מאצ"ל למפקד הארגון מנחם בגין שבהם הם מערערים על תפיסותיו המדיניות והביטחונית. ערעור זה על תובנותיו המדינית והביטחונית של בגין בפרוץ מלחמת העצמאות היה המשך הפילוג באצ"ל והקמתו של ארגון לח"י בפרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה גם הכתובת על הקיר למשברים ולפילוגים רבים בקרב חברי אצ"ל לשעבר והמפלגה הרוויזיוניסטית אחרי מלחמת העצמאות.
|
1. הציונים הכלליים הוא שמה של מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד הימני-ליברלי של המפה הפוליטית. התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד. 2. אצ"מ, תיק 45/9, פרוטוקול של ישיבת הנהלת הסוכנות, 30 בנובמבר 1947. 3. שלמה שמיר מסר את המכתב למחבר. 4. אצ"מ. 25/3943 S, ישיבת ועד-הביטחון ב-4 בדצמבר 1947 5. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 6. בתקופת תנועת המרי. ב-1946-1945 7. שפירא התכוון להכחשות אצ"ל אחרי הפיגועים שביצע, שפירא סבר שהסתייגויות אלו מעידות על שינוי שחל בגישות ובהשקפות של אצ"ל. 8. אצ"מ. 25/9344 5, ישיבת ועד-הביטחון, 11 בדצמבר 1947. 9. מנחם בגין, המרד, שם, עמ' 419-418: שמואל כץ, יום האש, שם, עמ' 328-327: שלמה נקדימון, אלטלנה, שם, עמ' 41; אורי ברנר, אלטלנה, שם, עמ' 26-24. 10. החוגים הימניים. 11. ת"מ 45, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), תל אביב, 14 בדצמבר 1947. 12. גלילי התכוון לפעולות כגון התרמות כספים באיומים ובאלימות. 13. גלילי התכוון לפעולות כגון התרמות כספים באיומים ובאלימות. 14. בן-גוריון התעלם מדברי יעקב ריפטין. 15. אצ"מ, 25/3944 S ישיבת ועד-הביטחון ב25- בדצמבר 1947. 16. אצ"מ, תיק 45/1, מס. 17. פרוטוקול של ישיבת הנהלת הסוכנות, 21 בדצמבר 1947. 17. מדובר רצח העובדים בבתי-הזיקוק בחיפה בסוף דצמבר שהיה תגובה על רצח פועלי בתי-הזיקוק הערבים בידי חברי אצ"ל. 18. אצ"מ, 25/3945 S ישיבת ועד-הביטחון, 18 בינואר 1948: אצ"מ. תיק 45/2. מס' 24, החלטות ההנהלה בישיבתה בירושלים ב-20 בינואר 1948: סת"ה 2/2, עמ' 1555-1554; מנחם בגין, המרד, שם, עמ' 421-420: שלמה נקדימון, אלטלנה, שם, עמ' 41-40: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי 19. אצ"מ. תיק 45/2, מס' 24, פרוטוקול של ישיבת הנהלת הסוכנות, 20 בינואר 1948. 20. מנחם בגין, המרד, שם, עמ' 424-423: אורי ברנר, אלטלנה, שם, עמ' 26.
|
|